נאוה פורת
הקרקע בשלה לאיחוד כוחות להקמת ארגון חדש לביסוס אלטרנטיבה דתית
מוצאי "שבת הארגון" בסניף בני-עקיבא במרכז הארץ. באולם הספורט של אחד מבתי הספר בעיר עומדות להתחיל ההופעות. הכרוז מזמין (לקול שאגות ה"מוראל" של החניכים) את צוות ההדרכה – ואנחנו משפשפים עיניים, לא מצליחים לעכל:
כשישה מדריכים עולים אל מרכז הפַּרקֶט, כיפותיהם מאוזן לאוזן, לחלקם פיאות ו/או אף זקנים, הציציות המשתלשלות ממותניהם מטאטאות את הרצפה.
אנחנו מעיפים מבט חטוף בקהל ההורים הממלא את הטריבונות – לכולם כיפות בגודל "רגיל", איש מהם אינו מנפנף בציציותיו, בוודאי שאיש אינו מגוּדל פיאות, ואם יש בהם מי שזקנקן מעטר את סנטרו, הרי בוודאי אין זה מסיבות "דתיות".
לכולנו ברור: הסממנים החיצוניים המאפיינים את צוות הדרכה לעיל הם אך סימפטום לתופעה רחבה ועמוקה הרבה יותר, שהיא הקצה הרחוק של תהליכים שנמשכים זה כמעט 40 שנה.
נקודת האור, אולי, בתהליכים אלה היא העובדה כי ההקצנה הגיעה כל כך רחוק, עד כי גם מי שבעבר פטר אותה ב"זה יעבור", יתקשה להגיב כך כיום, ואין צורך להכביר דוגמאות.
"נקודת אור" נוספת נעוצה דווקא בעובדה הכואבת כי בד בבד עם החרפתה של ההקצנה, מתבהרות והולכות תוצאותיה הקשות: בעיית הרווקוּת המאוחרת, למשל, אשר לעניות דעתי נובעת בחלקה הגדול מההפרדה בין המינים ומהעיסוק המופרז בהלכות צניעות, מטלטלת (אפילו) את הרבנים שעוסקים בכך. התופעה הקוטבית – "נישואי קטינים" – בעייתית באותה מידה, (שמועות מספרות על מקרים לא מעטים של גירושים בקרב זוגות אלה), ואלה הן דוגמאות מתחום אחד בלבד.
מתברר כי למרות מגמות ההתחרד"לות, ואולי בגללן, ניתן להבחין בניצנים של תגובות נגד: צעירי הציונות הדתית המודרנית הם- כך נראה – הרבה יותר מפוכחים, ובמקרים רבים גם הרבה יותר מלומדים מהוריהם, וכך, בצד מניין שוויוני בירושלים מוקם מניין שוויוני במודיעין; לצדם מוקמים מניינים אורתודוקסיים בעלי אופי שוויוני ("ידידיה" בירושלים, "המניין הצעיר" בתל אביב ועוד); תנועת הצופים הדתיים מתרחבת על חשבון בני-עקיבא, ובני הציבור שלנו שולחים את ילדיהם להתחנך בבתי הספר "קשת" ו"יחד", שלומדים בהם חילונים ודתיים יחד.
* * *
תנועת "נאמני תורה ועבודה", שהבחינה בתהליכי ההקצנה לפני כ-30 שנה, שמה לה למטרה – שהייתה נכונה לשעתה – לנסות להילחם בתהליכים אלה על מנת לחולל שינוי מבפנים. ייתכן כי
העובדה שהיא הייתה עסוקה מדיי במלחמות "נגד" במקום לעסוק במאבקים "בעד", היא הסיבה לדעיכתה; אולם ייתכן גם כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שלפני 30 שנה עדיין לא הייתה הקרקע בשלה למסרים שהתנועה ניסתה להעביר.
כיום נראה כי המוּדעות להשלכותיה הקשות של ההקצנה מצד אחד, והמגמות של "תגובות הנגד" מצד שני, מצביעות על כך שהקרקע בשלה דיהּ לחידושו של שיח דתי אחר – שפוי/ ריאלי/ מתון/ פלורליסטי/ מודרני/ חסר אשליות…
חשוב שנכיר בכך: ציבור זה הוא אכן ציבור דומם, אולם נראה שהגיעה העת להעצים ולעבות אותו. הדרך לעשות זאת היא, לדעתי, באמצעות הקמתו של ארגון גג רב-מערכתי של הציונות-הדתית השפויה/ ריאלית/ פלורליסטית/ מודרנית/ מתונה/ בלתי אשלייתית…
ארגון זה יכנס תחת כנפיו את בתי הספר "המדברים בשפתו" – ויש כאלה, גם אם מעטים. צריך להיות בו ייצוג לראשיהן של "ישיבות המעגל" ושל המדרשות המקבילות, כמו גם לנציגי תנועת הקיבוץ הדתי, "נאמני תורה ועבודה", "מעגלי צדק", ארגון "קולך", מכון הרטמן, "בית מורשה" וכיו"ב. ארגון כזה יוכל להשמיע קול חזק וברור בדבר קיומה של אלטרנטיבה דתית, וכך להגיע לציבור הפוטנציאלי שלו ולהציע לו בתי ספר חלופיים במקום הישיבות התיכוניות והאולפנות. התלמידים בבתי הספר האלה יהוו את הפוטנציאל למילוי השורות בישיבות העל-תיכוניות ובמדרשות.
מתוך שהאתגר המרכזי של ארגון זה יהיה השמעת קול צלול, בהיר וחד בנושא ההשקפתי-הדתי-החינוכי שלו, הוא יצטרך לבחון מהם התכנים הדתיים-ערכיים המייחדים אותנו מהחרד"ליות, ובאיזה אופן ניתן להנחיל אותם לילדינו. הדבר ייעשה, בין השאר, באמצעות צוותי חשיבה מתוך בתי הספר שבארגון, אשר המשתתפים בהם יזינו זה את זה מניסיונם – גם בתחום השיווקי וגם בתחום החינוכי-ערכי. (תהליכי ההקצנה החלו בישיבות התיכוניות, ומשם חלחלו לבני-עקיבא ולחברה כולה. באותו אופן יש להתחיל במערכת החינוך את העצמתה של הדרך שלנו).
ארגון כזה יוכל לבחון אפשרות של הקמתה של תנועת נוער חלופית, אשר האידאל של חברה מעורבת ושוויונית יהיה בַּ"מלכתחילה" שלה ולא בַּ"בדיעבד", כמו גם האידאל של "תורה ועבודה" במשמעותו המקורית; ארגון כזה יוכל, בעיקר, להגיע לתקשורת, ודרכה אל הציבור הפוטנציאלי שלו. הוא יהיה שלם המהווה הרבה יותר מסך חלקיו, וככל שנקדים לפעול – כן ייטב.
נאוה פורת,
ראשון לציון
