שיר כאב
שירתו של אליעז כהן משרטטת את פחדם ואת צערם המשותפים של היהודי והערבי על אדמת ארץ ישראל
יוחאי שורק
בעשור האחרון שוטף את הציונות הדתית רנסנס אמנותי, שבא לידי ביטוי במחול, בקולנוע, במוזיקה ובספרות. אנשי קבוצת "משיב הרוח", שמוציאה כתב עת בשם זה לשירה "יהודית~ישראלית", שותפים לתהליך הזה במידה לא מבוטלת. הקבוצה היא אחת האחראיות להפרחת השממה השירית ולהרחבת החירות והמנעד היצירתיים במגזר הדתי, שטבעו השמרני הקשה עליו עד לא מכבר לעסוק בנושאים מסוימים -מערעור דוגמות תיאולוגיות ועד ארוטיקה – וקל וחומר הקשה עליו לעשות זאת דרך השירה. אליעז כהן, בן אלקנה ותושב כפר עציון כיום, הוא אחד החברים בקבוצה.
"שמע אדני – משירי מאורעות תשס"א-תשס"ד", ספרו האחרון של כהן, הוא בעיניי הישג. לאחר שכתב "מדרשי שיר" לפרשת השבוע בספרו הראשון, "חמשושים", ושירת אהבה בספרו השני, "נגיעות ראשונות", פנה כהן ליצירת שירה שהיא אקטואלית ו"פוליטית", ועם זאת אינה חדלה להיות גם אישית מאוד. לטעמי, בכך עיקר כוחה.
בשורות הבאות ברצוני לבחון את ההיבט של עיצוב היחס לערבי ב"שמע אדני". העיתונות אמנם לא התעלמה לגמרי מההיבט הזה, אך עם זאת, ממדו הפואטי נותר עמום. זכור לי, לדוגמה, אירוע ההשקה של הספר, שהתקיים בבית אצ"ג. הדוברים – גאולה כהן וח"כ אריה אלדד – עמדו בו על מאפייניה, על חשיבותה ועל עוצמתה של התגובה השירית של כהן למשבר שיצרה האינתיפאדה השנייה, אך בעיצוב דמות הערבי וביחס אליה בספר לא דובר שם כלל.
את עיצוב היחס לערבי אבחן בכמה שירים מתוך הספר – בדרך כלל על פי סדר הופעתם. אמנם מדובר כאן בשירה "פוליטית", כביכול, אך אין בכוונתי אלא להציג כאן ניתוח פואטי שלה, ולא לעסוק במשמעויותיה החברתיות האקטואליות. עליי לציין כי היחס לערבי בשירתו של כהן הוא נושא שראוי בהחלט להרחבה מעבר לנגיעה הקלה שאגע בו כאן. על כל פנים, לפני שאפנה לכך, גילוי נאות: אליעז כהן הוא חבר שלי.
במחזור השירים "תשליך" כהן מתאר טיול גאו-נפשי שלו ושל זוגתו בסביבות ביתם ובנופי אהבתם. בשיר האחרון במחזור הוא כותב:
מַעְפִּילִים
אַתְּ וַאֲנִי וְהַנַּעַר
בְּנֵי יִשְׁמַעְאֵל מַשְׁחִיזִים שַׁבְּרִיּוֹת
מְעקָּלוֹת כַּחֲצִי סַהַר
מָחָר יֵעָקֶד בְּנֵנוּ
אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ
נוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל הַר
וְשָׁם יֵרָאֶה (עמ' 11)
מתוארת כאן עקדה, ודווקא מנקודת מבטו של האב, אשר רואה בעקידתו את בנו על המזבח 'העפלה' אידאולוגית. עם זאת, הכרתו של האב (לרבות רגשות אשמה שאפשר שמודחקים כאן) אינה מטשטשת את מקור הסכנה: המאכלת אינה בידיו, אלא בידי בני ישמעאל, ש"משחיזים שבריות". הקורא המתעכב מעט על המילים "אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ / נוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל הַר" אינו יכול שלא לחוש את הדהוד שורותיה של נעמי שמר: "אנחנו שנינו מאותו הכפר" ואת משקלן, תרתי משמע. העמדה הקורבנית~הלאומית ה"ביטחוניסטית" הזאת היא גם הרקע לתובנה כי שחזורה של העקדה הוא גם שחזורה של הצלה גדולה. לא מלאך יאמר "אל תשלח", אך הבן המובל אל ההר בכל זאת "שם יראה". היראות זו אינה אלא לשון רוחנית יפה ומעודנת לאחרית צמיחת גאולתו של הבן. האב, המודע, כאמור, למחירה של ה'העפלה', וחש כי הוא עוקד את בנו על מזבח האידאולוגיה, מסביר כאן, כביכול, כי העקדה הזאת נעשית מתוך תקווה כי בנו יזכה לגאולה, ואף מנבא את הצלחת מהלכו.
ככל שירי המחזור "תשליך", אף שיר זה כבר פורסם למעשה בספר "נגיעות" . דמותו של הערבי כאן, כסכנה אורבת, חסרת פנים ושם, אכן משקפת לדעתי, את המבט שאפיין את "נגיעות" – מבט שטוח יותר מזה שעולה מיתר שירי "שמע אדני".
המבט המורכב ב"שמע אדני" ניכר, למשל, בשיר "תפילה לנהג בכביש המנהרות", שהוא, כשמו, מעין תפילת דרך אלטרנטיבית. הדובר בשיר הוא "נהג" מודאג, לא נהג יהודי דווקא, ו"הָאֲבָנים הָאוֹרְבִים הַמַּשְׁלִיכִים הַיּוֹרִים מִסְתַּנְנִים / זוֹמְמִים" אינם במוצהר ערביים. ההקשר המדיני~הביטחוני של הסיטואציה – נסיעה בכביש המנהרות – אמנם מובן מאליו, אך אינו מפורש בשיר, ואפשר אף לומר כי הוא מוצנע. מקומו ממועט, ולהבנתי – לא בכדי, שכן הוא משני לפחד הקיומי, פחד המוות האישי והמוחשי של הנהג. רגע היציאה מן המנהרה מתואר בשיר כלידה אל העיר: "וּתְנֵנִי לִהְיוֹת נוֹלָד מִתּוֹךְ הַמִּנְהָרָה אֶל יְרוּשָלַיִם" (שם), ולפיכך – כרגע הרה אסון, מאיים, אך גם כרגע של בריאה והקלה. להבנתי, ההקלה היא, למעשה, ההיחלצות מן הסבך שבין יצחק וישמעאל, שמוחש יותר מכול באזורי יהודה ושומרון. לכן תפילת הנהג היא להצלה גם מפני סממני הכוח הבאים מן הצד היהודי:
…הַמַּחְסוֹמִים אֵלֶּה שֶׁקְּלָלָה מְסַנְּנִים
וּמִכָּל מַבָּטִים הַשּׂוֹטְמִים הַמִּתְרַגְּשִׁים וּבָאִים לָעוֹלָם
אך עבור הדובר ב"שמע אדני" המציאות המתנחלית הסבוכה ונופיה הם ראשית כול הווי חיים ובית. הם אמנם משמשים מוקד של קונפליקט פוליטי ומועקה אישית, אך אין הם בהכרח הגורם להם.
לעניין זה, בשירי הספר אין אדמת יהודה נבדלת משאר אזורי הארץ המוכה, שכן "אֵין בַּיִת בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר אֵין שָׁם" ("פסח פלשתיני", עמ' 30). כך כותב כהן ב"כסליו, בדרך לחברון":
וְאָנוּ נִסְתַּרְנוּ מְפְּנֵי הָרוּחַ הָרָעָה
שֶׁעָבְרָה עַכְשָׁו עַל הָאָרֶץ (עמ' 12)
נופי ארץ יהודה המופיעים בשיר זה – כבכל שירי "שמע אדני" – כסביבה הטבעית, הביתית של המשורר ושל השירים, הם גם השדה החווייתי והנפשי שלו, הפתוח והרגיש. ב"מסע אביב בארץ ישראל, תשס"ב", מתוך תיאור טבע פסטורלי, רומנטי ונאיבי מאוד עולה האמירה כי "הָאָרֶץ כּוּלָּהּ זְעוּקָה לֶאֱהֹב" (עמ' 28). הטרסות, הכרמים, ההרים והמעיינות אינם רק מאיימים, אלא גם צופנים בחובם עוצמה רוחנית של ממש. וכמו במהלך שנעשה ב"תשליך", גם כאן כהן מגביה לפסגות שעל סף המיסטי, ומציג את כיבושם של הנופים האלה ככיבוש שעל אף שנעשה בכוח, אין הכוח יעדו:
בָּאנוּ
לִכְבֹּש הָאַרְמוֹן הַפְּנִימִי וְהַהֵיכָלוֹת (עמ' 13)
ההפנמה הרומנטית הזאת, שבה העולם החיצוני משמש מעין תשקיף, ואף זרז להתרחשויות בעולמו הפנימי של היוצר, מובילה לעוד מהלך רומנטי מובהק – הכרה בילידיות ובמקומיות של הערבי (בלא שזו תסתור את ילידיותו ואת מקומיותו של היהודי על אותה כברת אדמה). נראה שכהן בוחר את הצגת המורכבות של המציאות הישראלית בכלל והמתנחלית בפרט באופן שאינו מותיר מקום לחלוקות הגסות הרגילות בין "הם" ו"אנחנו". האדמה אינה רק אדמת מריבה, אלא קודם כול מרחב חיים טבעי ואישי שמתרחש בו מפגש – אמנם מדמם – בין אנשים. וכך לא רק העקדה היהודית זוכה להכרה, אלא אף "עקדת ישמעאל":
יִשְׁמַעְאֵל מְיַדֶה בִּי אֲבָנִים
"מִלִּים"
הוּא צוֹעֵק
מִלִּים קָשׁוֹת מֵאֲבָנִים, וְאֵיפֹה הָיִיתָ
כְּשֶׁגֵּרְשׁוּ אוֹתִי עִם שַׁחַר וְחֵמַת מַיִם (שני שירים על ישמעאל, עמ' 14).
הסיפור המקראי המיתי-ההיסטורי הוא, אם כן, קרקע לצמיחתו של גורל משותף:
הַבָּנִים שֶׁלָּנוּ
צוֹעֵק יִשְׁמַעְאֵל
יִתְרוֹצְצוּ בְקִרְבֵּנוּ יַעַבְדוּ זֶה לָזֶה
יִשְּׂאוּ סוּלָּמוֹת, מַלְאָכִים, נָשִׁים
יְיַדּוּ זֶה בָּזֶה זִכְרוֹנוֹת (שם)
במחזור "משירי הכפר שבהר [ב]" (עמ' 26) גם העתיד המשותף זולג ונמזג בהווה. בתוך ספק חזון, ספק התגלות מתואר הגואל, המשיח, כ"עָנִי מְחַטֵּט בִּפְצָעָיו", וכאן נכנס דימוי מרעיש כמעט בהקשר הפוליטי (שברגישותו ממילא הוא מתנער ומתקלף מהקשר זה):
כְּמוֹ הַפּוֹעֵל הָעַרְבִי שֶׁבָּנָה לָנוּ / אֶת הַבַּיִת.
האירוניה העולה משורות אלו מרמזת, להבנתי, כי בניית בית המשפחה בידי הערבי מבשרת את בנית הבית, בה"א הידיעה – הבית הלאומי, ואולי אף את בית המקדש, שלכאורה, לפועל הערבי אין דבר עמם. הערבי אינו מוצג, אפוא, כמעכב הגאולה, אלא, לכל הפחות כזרז שלה.
מאוויים על שעתיד לבוא משמשים תשתית גם לשיר "פסח פלשתיני", שכבר צוטט לעיל, ונדפס בגיליון המוסף של "מקור ראשון" לחג הפסח תשס"ב, ערב הפיגוע במלון פארק והיציאה למבצע "חומת מגן". השיר נפתח בשאלה: "עַד מָתַי לֹא תִּפְסַח הָרָעָה עַל בָּתֵּינוּ" (עמ' 30). כאן, כמו ב"תשליך" לעיל, נתלית הרעה במובהק בכך ש"יִשְׁמַעְאֵל מְצַחֵק / בַּלַּיְלָה הַזֶּה", ו"מוֹסִיף עוֹד סְאָה / לִקְעָרַת הַדָּמִים", אך עם זאת, אין כאן הטחת דברים סתמית בפני האויב, משום שמובן כי:
"עוֹד מְעַט יֵאָפֵה לֶחֶם הָעֹנִי הַגָּדוֹל
שֶׁל שְׁנֵי הָעַמִּים" (שם)
בשירי "שמע אדני" המציאות הערבית והמציאות היהודית משתלבות, אפוא, זו בזו לבלי הפרד. העבר המיתי, ההווה והעתיד של שני העמים שרוגים זה בזה לבלי התרה. וכשם שהמשורר היהודי הוא ראשית כול אב ואוהב, אף הערבי הוא קודם כול השכן – פרובלמטי אמנם, ועם זאת, אדם המוסק לביתו (או בונה את ביתו של המשורר). המפגש הקשה עם הערבי אינו מוביל לשנאה, אלא להבנה, ובמידת מה אף להפנמה של כאבו, לא בלי ביקורת על אלימותו. אך לא חומות מבקש כהן להציב כאן, אלא מבט פנורמי רחב ומעמיק על המשותף, במרחב ובתרבות.
אני זוכר את דבריו של יוסי שריד בערב שהתקיים לכבודו של יהודה עמיחי לפני כשבע שנים. שריד אפיין את שירתו האנטי~מליצית של עמיחי בתור שירה שהיא גם אישית ביותר, וגם אוניברסלית ביותר, שהרי הסבל והצער והאהבה הם נחלת כל אדם. לדעתי, בעיצוב דמותו של הערבי ב"שמע אדני" מציג כהן מהלך פואטי משלים, שבו לא הקורא מוזמן להזדהות עם מבטו של האינדיבידואל המשורר, אלא בראש ובראשונה המשורר עצמו. ככל שהוא מצטמצם בדל"ת האמות של חווייתו האישית, הרי שהוא מרחיב את גבולותיו ומכיר במצוקות זולתו (ואין במהלך זה אסקפיזם, או לחלופין התחסדות, שכן אין הוא נעשה מתוך הקהיית עוקצה הקונפליקטיבי של המציאות).
לדעתי, העמדה ההומניסטית והאמפתית הזאת היא המובילה את כהן אף לפנייה פואטית אל כותבים פלסטינים בשיר "הו אחי משוררי פלשתין" (עמ' 48) – לא בלי ביקורת והתרסה כלפי עמדתם הלאומנית ההפוכה. לסיום אביא את השיר הזה, שנכתב בלב הקרבות על שכם מלבו של גבר המוצא עצמו לפתע לוחם:
הוֹ אַחַי מְשׁוֹרְרֵי פָלַשְׁתִּין
בּוֹאוּ אֵלַי
הַפְשִׁיטוּ מִמֶּנִי אֶת מַדַּי
וּמֵעַל גּוּפִי הָעֵירֹם
עֲשֹׁוּ שְׁפָטִים:
בּוֹאִי פָדוּאָה טוּקָאן, בּוֹאִי
תֹּאכְלִי לִי אֶת הַכָּבֵד
וְדָמוֹ הַסָּגֹל טַפְטְפִי עַל הַטֶּרָסוֹת
לְסִימָנֵי דֶרֶךְ
בּוֹא אֵלַי בּוֹא יָא דַּרְוִוישׁ
מִמֶּרְכַּז גּוּפִי
עֲקֹר לִי אֶת הַזַּיִת
שֶׁלְּגַעְגּוּעֶיךָ
ומי יודע, אפשר וברגעים אלו עצמם כותב משורר פלשתיני שיר דומה, אפילו בכעס, על עצי הגעגועים של משוררי ישראל.
עוד שיר פרי עטו של כהן, המתפרסם לראשונה ב"דעות":
פּוֹרֵץ הַמַּחְסוֹמִים
לעלי יחיא, מורי מני-אז
עם מינויו לשגריר ישראל באתונה
בְּשָׁעָה מְדֻמְדֶּמֶת זוֹ, לְמַרְגְּלוֹת הַגִּלְבֹּעַ
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי לְבוּשׁ-זַיִת וְעַל-כָּרְחִי
נֶאֱסָף אֶל שׁוֹמְרֵי הַחוֹמָה
(מַעֲבַר הַגְּבוּל גָ'לָמֶה, פַּעַם מַחְסוֹם, פַּעַם
דֶּרֶךְ עוֹלָה מֵעֵמֶק עֲפוּלָה אֶל עֵמֶק דּוֹתָן
וְאֶל דֶּרֶךְ הָהָר וְהָאָבוֹת)
בְּשָׁעָה זוֹ אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ עַלִי יִחְיָא
אֵיךְ בָּאתָ וְכָל כֻּלְּךָ הַחַם הַכְּרַסְתָּנִי מְגַלְגֵּל אֵלֵינוּ
יַלְדֵי-מִתְנַחֲלִים קְטַנִּים בְּנֵי שַׂבְּעָה וְתָ'מָנִיָה בְּאֶרֶץ הַשּׁוֹמְרוֹן הַמִּתְעוֹרֵר
אֶת הַגְּרוֹנִיּוֹת הַמְרַקְּדוֹת
שֶׁל שְׂפַת הַדַ-אד.
בְּשָׁעָה מְדֻמְדֶּמֶת זוֹ שָׁבִים בְּנֵי עַמְּךָ, עַלִי, עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת
וַאֲנִי עוֹמֵד לָהֶם מֵעַל לָרֹאשׁ, בְּכָל הַבִּדּוּקִים
וְהַגְּרוֹנִיּוֹת הָהֵן שֶׁבָּאוּ אָז לְפִיּוֹתֵינוּ הַזְּעִירִים
שָׁבוֹת וּמְחַפְּשׂוֹת לָשׁוֹן.
בְּשָׁעָה מְדֻמְדֶּמֶת זוֹ הַכֹּל כִּמְעַט וְאֶפְשָׁרִי
כְּשֶׁלִּבִּי שָׁר עַרְבִית וְיוֹצֵא אֶל הָאִשָּׁה
שֶׁבְּצָלֶיהָ הִתְפַּזְּרוּ מִתּוֹךְ הַשַּׂק לְכָל הָעֲבָרִים
וְאֵיךְ בַּשֶּׁקֶט הַגֵּאֶה הַזֶּה שֶׁלָּהּ הִיא מְלַקֶּטֶת וּמְלַחֶשֶׁת
אֶחָד מִן הַשִּׁירִים
שֶׁלִּמַּדְתָּ אוֹתָנוּ עַלִי יִחְיָא מִכַּפְר קַרַע בְּאֶלְקָנָה הַבְּתוּלָה הַנִּבְנֵית
[וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁשָּׁרָשִׁים לְךָ וְלִכְפָרְךָ בְּגִבְעוֹתֵינוּ
שֶׁתֵּל-אָבוֹת שֶׁלְּךָ שֶׁנֶּעֱזַב בְּאֶחָד יוֹם-אֶל-גֻ'מְעָה לִפְנֵי
מִיתֵן שְׂנִין (מָצְאוּ בַּתֵּל סִיר בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת עָזוּב עַל פֶּחָמִים)
סָמוּךְ וְנִרְאֶה מֵאֶצְלֵנוּ]
בְּשָׁעָה מְדֻמְדֶּמֶת זוֹ אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ עַלִי יִחְיָא
נוֹשֵׂא בְּדֶגֶל הַטַּלִּית
בִּמְרוֹמֵי מוֹשַׁב אֵלֵי יָוָן שֶׁבָּאַקְרוֹפּוֹלִיס
וְאֵיךְ בְּנֶפֶשׁ-עַרְבִי-הוֹמִיָּה מְאַחֶה אֶצְלִי אֶת כָּל הַחֲתָכִים
בַּנֶּפֶשׁ הָאַחַת
כָּאן בַּמַּחְסוֹמִים יוֹרֵד עַכְשָׁו הַשֶּׁקֶט
וְרַק זְהַב-קְלִפּוֹת-הַבְּצָלִים-שֶׁנֶּאֶסְפוּ עוֹד מְגַלְגֵּל רֵיחַ
הַשִּׁיר הַהוּא וְרֵיחַ
מְבוּכַת הָאִשָּׁה וְהַחַיָּל שֶׁמֵּעָלֶיהָ
(הוּא אֲנִי)
וְאָנָא מֻשְׁתָּאק-לַכְּ יָא סִיד עַלִי
בְּשָׁעָה מְדֻמְדֶּמֶת זוֹ, לְמַרְגְּלוֹת הַגִּלְבֹּעַ
עוֹד מְעַט יִפֹּל הַיּוֹם עַל חַרְבּוֹ
וְעֶרֶב כָּחֹל-קוֹבַּלְטִי יַעֲלֶה
מִבְּלִי יָרֵחַ.
מִגֶּ'נִין הַיָּפָה וּבְנוֹתֶיהָ שׁוּב יִסְתַּלְסֵל הַשָּׁמַיְמָה
הָאַלְלַהֻ אַכְּבַּר בַּמָּקָאם הַמֻּפְלָא
וַאֲנִי אֲשַׁלַּח אֶצְבְּעוֹת כֹּהֵן עִבְרִי
אֶל אֲהוּבַי שֶׁבֶּהָרִים
וְגַם אֵלֶיךָ
