הלב שבעבודה – על המשכיות וחידוש בתפילה
אורי קרויזר
לע"נ חברנו היקר ג'רלד קרומר ז"ל
איש תפילה ושליח ציבור
אורי קרויזר הוא נגר, רכז הקהילות בארגון "קהילות שרות פיוט וניגון" ומנחה את "קבוצת הפיוט המתקדמת" בירושלים מטעם הארגון.
לעתים נדמה שאנו נמצאים בתקופה שבה כל השינויים שהתחוללו הפכו כבר לקבע ול"חדש אסור מן התורה". כל ניסיון חידוש בבית הכנסת מתקבל מיד בחשדנות, ומקוטלג כלא ענייני ומתריס. מגמה זו זרה לעולמה של התפילה, שהפכה לבית מדרש שאין בו חידוש
מחפשים מקום תפילה
בשנים האחרונות הפך בית הכנסת למוקד עניין; הן מהצד המוזיקלי – לדוגמה, בבתי כנסת רבים החלו להכניס תפילות בנוסח ר' שלמה קרליבך – הן בהפיכת בית הכנסת למקום שוויוני יותר לנשים. ישנו עיסוק גם בתוכן התפילה, בעיקר בהתכנסויות שמטרתן להתכונן לתפילות הימים הנוראים. אך דומה שהתפילה עצמה וסידור התפילה עצמו לא זכו לאותה תשומת לב. שנים לא מועטות אני עסוק בתפילה, בתור שותף בבניית קהילה חדשה, בשעות אינספור של דיונים על שוויוניות ועל הפיכת התפילה לדבר משמעותי, ובתור בעל תפילה בימים הנוראים.
במהלך חיפושינו אחר מקום תפילה למשפחתנו השתתפנו בתפילות בקהילות שונות. המסקנות שהגענו אליהן בעקבות ההתנסויות האלה אינן מעודדות. אם נודה על האמת, עושה רושם שהתפילה בציבור אינה מצליחה לעורר עניין רב ויוצרת פרקי זמן אבודים רבים. עלוני פרשת השבוע המתרבים וספרי הקודש והמחקר שאנשים דואגים להביא לעצמם, דומה שנועדו למלא את החללים בתפילה. ישנן קהילות שמציעות שירה רצופה כמעט של כל מרכיבי התפילה ובכך שומרות על ריכוז המתפללים, אך לעתים רבות מדובר בהעברת המוקד מהתפילה לשירה בציבור (אמנם יש דמיון בין השתיים, אך הן לא זהות). האם הכרח הוא שתפילה תיצור שעמום?
"וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא" [1]. מאז החלו נוסחאות הקבע בתפילה להתגבש, יש מתח בין הקבוע למשתנה. מחד גיסא, יש מקום לקבוע ולשגוּר – למסגרת האחידה; מאידך גיסא, עולה דרישה לא להתקבע ולהשאיר מקום לחידוש: "ר' אבהו בשם ר"א: ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת; ר' אחא בשם ר' יוסי: צריך לחדש בה דבר בכל יום" [2]. התפילה הקבועה והשגורה עלולה להפוך לקריאה סתמית ואגבית, שתתרחש בלא כוונה ובלא שימת לב. תפקיד החידוש לרענן ולהשאיר את המתפלל ערני ומכוון. בתחילה היה בתפילה מרחב גדול לחידוש, אולם עם גיבוש נוסחאות התפילה הלך מרחב זה והצטמצם. תפילת הציבור הפכה להיות זהה לתפילת היחיד. כך תיאר חוקר התפילה עזרא פליישר את התהליך: "תפילת הציבור נעשתה על ידי כך כבדה ומשעממת. נוסחאות הקבע, שהציבור הורגל אליהם עד מהרה, קפאו בדפוסיהם והחזרה הפשוטה והאוטומטית עליהם בוודאי לא הייתה לרוחם של הרבה מתפללים גם בתפילת היחיד. כל שכן החזרה הכפולה עליהם בתפילת הציבור"…[3] . תיאור זה של התפילה בראשית גיבושה מייטיב לשקף גם את הנעשה כיום בבתי הכנסת, כאילו לא עברו מאז מאות רבות של שנים.
מסורת של חידוש
במהלך שנים רבות הוצגו פתרונות יצירתיים שונים לתהליך קיבוע התפילה ונוצרו אפשרויות חידוש רבות ומעניינות (מקוצר היריעה אזכיר כאן רק מעט המעיד על המרובה). בתקופת הפייטנות הופרדה חזרת הש"ץ מנוסח תפילת היחיד. החזן לא חזר על נוסחאות הקבע, אלא אמר במקומן נוסח אחר שהתחבר במיוחד לצורך התפילה. הנוסח החדש הזה היה מותאם למבנה התפילה ולתוכנה, אך היה שונה לגמרי מהנוסח הקבוע. הפיוטים לא היו תוספות לנוסח הקבוע, אלא נאמרו במקומו. הקהל היה מחכה ודרוך לקראת "הופעת האמן" – מה הכין החזן הפעם? בגניזה הקהירית נמצאו מערכות רבות של פיוטים שהתאימו את תפילות השבת לפרשת השבוע. החזן שר את הפיוטים הללו בעזרת משוררים, וחלקם אף הכילו קטעים מקהלתיים. לא רק לשבת חיברו הפייטנים יצירות; בגניזה נמצאו נוסחים חלופיים אף לתפילות העמידה של ימי החול. הדעת נותנת שלא כל חזן כתב יצירה לכל תפילה ולא בכל בית כנסת התרחשה התופעה, אבל אפשרות כזאת הייתה קיימת ונעשה בה שימוש רב. אמנם התעוררו מחלוקות רבות על מנהג זה במקומות שונים ובתקופות שונות, אולם הנוסחים הרבים שהגיעו לידינו יכולים להעיד על היקף התופעה ועל התבססותה במשך תקופה ארוכה.
סכנת ההתקבעות מאיימת גם על החידוש בתפילה. החידוש עצמו עלול להפוך לקבע, כמו שכתב פליישר: "גם התפילה המפוייטת סופה שקפאה בלשונה ובניסוחה ונעשתה מעין 'נוסח קבע מפוייט" [4].
התפילות המתחדשות והנוסחים החלופיים שיצרו החזנים נעלמו לגמרי עם המצאת הדפוס. עד אז היו סידורי הקהילות השונות שונים אלו מאלו. לכל קהילה היו הפיוטים והפייטנים החביבים עליה, והמאורעות שהטביעו את חותמם בתפילות שהתחברו במהלכם ובעקבותיהם [5] . מתוך שיקולים כלכליים השמיטו המדפיסים רבים מהקטעים האלה, ונתנו מקום רב יותר לנוסחאות הקבע המשותפות לקהילות רבות. הסידורים והמנהגים המקומיים שהכילו את ההתפתחות, את החידוש ואת הרלוונטיות פינו את מקומם לנוסח הקבוע המאחד.
סוג אחר של חידוש מצוי בתפילת "קבלת שבת", שחוברה במאה ה-16 בצפת. תפילות יחיד ומנהגי יחיד מצאו דרכם אל תפילת הרבים. מסופר על ר' חנינא ור' ינאי שבערב שבת היו לובשים בגדי שבת ואומרים: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", "בואי כלה בואי כלה" [6]. בעקבות מנהגים אלה היו האר"י ותלמידיו לובשים בגדי לבן ויוצאים לשדה לקבל את פני השבת. הם הנהיגו לומר שישה מזמורי תהילים ואת הפיוט "לכה דודי", שאמירות של שני החכמים משוקעים בו. מנהג זה של המקובלים התפשט לקהילות רבות מאוד והתפתח לחידוש נוסף. "מצפת התפשט המנהג לזמר הרבה בקבלת שבת, עד אשר התחילו להשתמש בכלי זמר לקבלת שבת בבית הכנסת. והמנהג הזה היה מפורסם ומקובל באירופה בסוף המאה השבע עשרה: 'ולכן קבלת שבת הוא בשמחה גדולה ובשירים נעימים ובכמה קהילות מקבלים השבת בבית הכנסת בכלי זמר עם המנגנים ומשוררים יחד"…[7] . האר"י ותלמידיו הוסיפו לתפילות הקבע של שבת טקס חדש שלא היה כמוהו. אמנם הם נשענים על מנהג של ר' חנינא ור' ינאי, אך הטקס הקבוע המיועד לחבורה הוא חידוש שלהם. לא זו אף זו, קהילות נהגו להתאסף לפני שבת לאמירת מזמורי "קבלת שבת", והוסיפו למנהג זה כלי נגינה. חידוש זה בתפילה, כמו חידושים אחרים, גרם להתנגדויות, וזו כנראה הסיבה ש"קבלת שבת" נאמרת מהבימה ולא מתיבת החזן. ההתנגדויות האלה לא הצליחו לעקור את המנהג; אולי דווקא להפך. וכך זכתה תפילת "קבלת שבת" והיא מופיעה בכל נוסחי התפילה של כל העדות.
הצורך לחדש נובע מתוך רצון לחזור לרוח התפילה, בבחינת "חדש ימינו כקדם" – חידוש שמטרתו להיות קשור לקדום. אין כוונתי שעלינו לחזור לתקופת הפייטנות ולהשיל מעלינו את תפילות הקבע, אלא לחזור למצב שבו החידוש הוא חלק מהותי לעולם התפילה.
היכולת להתפלל תפילה אישית דורשת לימוד ויישום. לא לחינם נקראה התפילה "עבודה שבלב" – דבר הדורש עבודה. התרגלנו להסתמך על הסידור ועל נוסחאות קיימות, ואיבדנו את היכולת הטבעית פשוט להתפלל את חיינו. השאיפה לכך לא נעלמה לגמרי. כך אני מפרש את סוד הצלחתו של הספר "תפילת נשים". הגילוי שאפשר להתפלל על כל מאורע בחיים, הן בשמחה הן בעצב, ולא רק שאפשר אלא שיש מסורת מפוארת של תפילות כאלה, הוא גילוי מרגש.
קהילות שרות
חידוש בתפילה הוא דבר מורכב ומסובך. היכולת לחדש דבר ועם זאת לשמור על האופי ועל האפיונים המובהקים של מסורת התפילה אינה פשוטה. אולם אופני החידוש קיימים בסביבתנו, והם דורשים את תשומת הלב ואת האומץ להבחין, להכיר, ללמוד ולאמץ מסורות של חידוש. בחמש השנים האחרונות אני זוכה, במסגרת הארגון "קהילות שרות פיוט וניגון", לעסוק בלימוד אינטנסיבי של מסורות הפיוט, השירה והתפילה של עדות ישראל השונות. עולם עשיר ומגוון מאוד של תכנים ומוזיקה יוצא לאור, ופותח קשת שלמה של רגשות ומחשבות. במסורות רבות קיימים מנהגים וטקסים ייחודיים. חלקם משולבים בתוך התפילה ורבים מהם נערכים באירועים מחוץ לבית הכנסת.
האתגר של רענון התפילה הוא משימה קהילתית. התוספות והשינויים אינם צריכים להתרחש בכל תפילה ותפילה, אך אמורה להיווצר אווירה שתאפשר היווצרות של דבר חידוש בכל התכנסות. עם הזמן ייווצרו מקומות מסוימים לאורך תפילה שבהם כל בעל תפילה יוכל לבחור לחדש בהם דבר. מהן האפשרויות לחידוש? אציג כמה דוגמאות שהן אך מעט במגוון הרחב הקיים במסורות התפילה. חלקן כבר ממומשות בכמה קהילות.
הכנה לתפילה
בסידורים רבים מופיע לפני תפילת השחר "סדר השכמת הבוקר", "תפילה קודם תפילה", או נוסחאות אחרות. המשותף לכל אלה הוא אסופה של פסוקים ופיוטים העוסקים בבקשה על התפילה, בהודיה לקב"ה על עצם ההתעוררות מן השינה, שאינה מובנת מאליה, ופיוטי דבקות שמטרתם להכשיר את הלב לתפילה. פיוטים כגון "ידיד נפש", "שחר אבקשך", "אודה לאל לבב חוקר" ו"כל ברואי מעלה ומטה", הם רק דוגמאות לעשרות פיוטים שמופיעים בסידורים שונים (בעיקר בנוסחי אשכנז ועדות המזרח), המלווים בהמלצות חמות לאומרם ולשוררם קודם התפילה.
ההכנה לתפילה הייתה מושרשת מאוד במסורות התפילה. היא זכתה לנוסחים רבים, נאמרה ביחיד או בציבור – ובימינו נעלמה כמעט לחלוטין. אפשר לחדש את המסורת הזו בבית הכנסת על ידי בחירת פיוטים, פסוקים וניגונים שונים ושילובם בתחילת התפילה. הנוסחים הרבים הקיימים והלחנים החדשים המתרבים מאפשרים ליצור מגוון רחב מאוד של קטעי "הכנה לתפילה", המשתנה תדיר מקהילה לקהילה – הן במנגינות, הן בפיוטים והן בנושא (שחר והשכמה, בקשה על אפשרות להתפלל, יצירת כוונה ועוד. בקהילות שבהן חברים מוזיקאים ניתן להזמין לחנים חדשות, ובכך לתת ביטוי לכוח היצירה הנעדר בבית הכנסת.
בקבוצת הכשרת מנחים ופייטנים שקיים ארגון "קהילות שרות" הרכבתי סדר השכמת בוקר שעסק בהתעוררות, בשיחה עם הנשמה ובעמידה מול הקב"ה. כללתי בו פיוטים ופסוקים ממסורות ועדות שונות. הפייטנים שגדלו על המסורות המזרחיות ומורגלים באלתור מוזיקלי ("מַוַאל"), שרו את קובצי הפסוקים בין הפיוטים והכשירו את הלבבות לקראת הפיוט הבא. השילוב בין סוגי המוזיקה (אשכנז, מרוקו, ספרד-ירושלים ובבל) לפיוטים שנכתבו בזמנים שונים ובמקומות שונים יצר פסיפס מרגש והקשרים טקסטואליים מעניינים מאוד. קהל המשתתפים, שכלל נשים וגברים, היה מגוון מאוד באמונות, בארצות המוצא ובגילים. המשותף לכולם היה לימוד עולם הפיוט והיכרות עם מגוון מסורות. היכולת לשוטט בין המסורות והתחושה שבכל מפגש אפשר להרכיב אוסף חדש של תוכן ומוזיקה פתחו מרחבים הן למי שהיה רגיל בתפילה, הן לאלו שלא רגילים בכך.
שירת הבקשות
בכמה קהילות התפתחה מסורת מפותחת מאוד של "שירת בקשות". "שיר ידידות" של יהדות מרוקו ו"שירת הבקשות" הספרדית-ירושלמית (חלבּית) הן מסורות שזכו לשימור בכמה בתי כנסת, ובימים אלה זוכות לתחייה מחודשת ומרגשת. "שירת השבחות" של יהודי בבל ומסורת ה"מפטירים" הטורקית, שהלכו ונעלמו, זוכות גם הן לעיסוק מחודש. יש מקום לתיאור רחב של מסורות אלו ושל ההבדלים ביניהן, אך מקוצר היריעה אציין רק שהמשותף לכולן הוא הקימה באשמורת הבוקר (על פי מנהגי מרוקו וספרד-ירושלים – רק בשבתות החורף, ועל פי מנהג יהודי בבל – בכל יום) לצורך שירת פיוטים. מתכונת השירה הזאת, שנתגבשה במשך מאות שנים, נערכה במאה הקודמת והיא כוללת יצירות עתיקות וחדשות כאחד. במסורות אלו קיימים מאות רבות של פיוטים ולחנים מושרים, שהם אוצר גדול – מקור ללימוד ולשימוש באירועי תפילה אחרים. מאגר ממוחשב המכיל מאות פיוטים של המסורות השונות, במגוון רחב של מנגינות, לחנים וביצועים – ישנים וגם חדשים – מצוי באתר "הזמנה לפיוט". פיוטים אלה מיועדים לכל אירועי השנה ומעגל החיים, וזמינים לכל דורש. מנגינות רבות מתאימות גם למי שלא רגיל לסגנון שירה שונה מזה שעליו גדל.
אירועים מיוחדים
אפשר גם ליצור כינוסי תפילה מיוחדים לרגל אירועים שונים בקהילה, גם בשמחות וגם בעצב. לדוגמה, לילדים העולים לכיתה א' ניתן לעצב טקס תפילה המבוסס על מנהגים קיימים ועל יצירות ותפילות חדשות. המנהג הזה פשט בכמה קהילות, אך על פי רוב הוא נועד לציין את האירוע ולא נערך כתפילה. הטקס הזה יכול להתקיים באמצע השבוע בלוויית כלי נגינה, או בתפילת השבת. הרצון לחוג יחד מאורע מעין זה יכול להניע עיסוק מעניין בלימוד מסורות ומנהגים קיימים, במחשבה על דברים חדשים שניתן לשלב בטקס ובמעורבות של חברי קהילה וחברות קהילה בעלי ידע וכישרונות שונים. אירוע כזה יוכל לקרב את הילדים לתפילה. בבתי כנסת רבים אני מרגיש כמו בסיפור על "החלילן מהמלין", שהותיר עולם בלי ילדים. חינוך לתפילה צריך להיעשות כבר מגיל רך בתוך בית הכנסת, ולא רק ב"תפילת ילדים" המוציאה ומרחיקה את הילדים מההתרחשות עצמה.
סידור התפילה משופע בתפילות יחיד שזכו והפכו לתפילת הרבים: תפילה הנאמרת בשבת מברכים בנוסח אשכנז – "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום" וכו', מקורה בתפילתו הפרטית של רב [8] ; הקטע המסיים את תפילת העמידה – "אלוהי נצור לשוני מרע" וכו', הוא תפילתו של מר בריה דרבינא [9], ועוד. בחיינו אנחנו מתמודדים עם מצבים רבים ומורכבים שמורגש בהם הרצון והצורך לשאת תפילה: במישור הציבורי – מצב ביטחוני, ריבוי העוני, תאונות דרכים, יציאה למלחמה ועוד; במישור הפרטי – מצוקה כלכלית או בריאותית, או להבדיל – קניית דירה, לידה, סיום לימודים, קבלת עבודה חדשה ועוד – אך תפילה כזו אינה קיימת. עלינו ללמוד ולאמץ את שפת התפילה כיחידים וכציבור, לעודד ולהזמין יחידים לחבר תפילות לשלבן בתוך התפילה, להפוך אותן לזמינות לכל מי שנצרך להן ולהרגיל אותנו לתפילות שאינן כתובות בסידור.
טענות רבות נשמעות על אורך התפילה, ולכאורה הן דוחות כל אפשרות לתוספת. ישנה אפשרות מעשית, לאחר לימוד מעמיק ואמיץ, לקצר במקומות שאינם נחשבים מבחינה הלכתית לגרעין החובה של תפילת הקבע, ולאפשר בכך את קיצור התפילה הקיימת ואת הוספת החידושים שלא יהפכו לטורח על הציבור. עיקר הדגש מושם כיום על שילוב הנשים בתפילה ובחלל בית הכנסת. לדעתי עיסוק זה חשוב כדי לאפשר לכל הקהל, נשים, גברים וילדים, לעסוק בדבר המרכזי – התפילה וסידור התפילה עצמו, שנותר מאובן. רק לימוד, העזה התנסות ויצירה יוכלו להפיח חיים בתפילה, להפוך אותה לכלי רב משמעות בחיינו ולקרב אותנו ואת ילדינו לעולמה.
[1] משנה אבות ב, טז
[2] ירושלמי ברכות פ"ד, ה"ד.
[3] ע' פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשל"ה, עמ' 49.
[4] שם, עמ' 64.
[5] דוגמת תפילת "אב הרחמים", שנכתבה על אירועי מסע הצלב הראשון בשנת 1096, ונאמרת עד היום לפני תפילת המוסף בנוסח אשכנז.
[6] בבלי שבת קיט, ע"א.
[7] א"צ אידלזון, הנגינה החסידית – ספר השנה ליהודי אמריקה, ניו יורק תרצ"א (מופיע באתר "דעת").
[8] בבלי ברכות טז, ע"ב.
[9] שם יז, ע"א.
