אסור לוותר על ה"צדק"
יואל בן אור
בעקבות המאמר "הון סיכון וקרנות ביטחון – על הסיכון הציוני-דתי" מאת נתנאל לדרברג, דעות 36, אדר א' תשס"ח
מאמרו של נתנאל לדרברג רצוף באי-דיוקים היסטוריים (למשל: זיהוי הציונות הדתית עם הציונות מבית מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק), ובקביעות שנויות במחלוקת על מצבה של החברה הישראלית ("צועדת לכיוון מדינת כל אזרחיה"), אולם מכיוון שאני מניח שמטרת הקביעות הללו היא להוביל את הקורא למסקנתו הנורמטיבית, ולפיה יש לחנך לדתיות רוחנית אינדיבידואליסטית א-פוליטית, אתמקד בה.
האם ההתפכחות מן הלאומיות הדתית מחייבת את מסקנתו של לדרברג? לדעתי התשובה על כך חייבת להיות שלילית. כדי להגיע למסקנתו נאלץ לדרברג לקבוע באופן גורף, מבלי לעמוד על ההבדלים הרבים בין הקבוצות, שכל תנועה החורתת על דגלה שינוי פוליטי, חוטאת באותו חטא – בגידה באותנטיות הדתית. כך נערי הגבעות שרוצים להרחיב את גבולות הארץ, וכך נערי "במעגלי צדק" השואפים לשינוי חברתי.
לדרברג מתעלם מהבדל תהומי בין הקבוצות: נערי הגבעות שואפים לשינוי פוליטי משיחי מנותק מן המציאות הריאלית, שסופו, כפי שלדרברג מנתח באופן מדויק, התאבנות רוחנית. לעומתם, נערי
"במעגלי צדק" ודומיהם שואפים להשפיע על המציאות הפוליטית שהם פוגשים בדרכם לעבודה. תיקון עולם, מבחינתם, מתבטא במעשים יומיומיים שיש בהם כדי לנסות להשפיע על יצירת חברה צודקת יותר. השאלה באיזו תנועה קיימת משיחיות בריאה ובאיזו תנועה קיימת משיחיות מסוכנת, בוודאי תלויה בהשקפתו הפוליטית של כל אדם. לדעתי מדובר בוויכוח חשוב, אולם לדרברג מנסה לנתץ את כל "הדגלים" ולעקר את הוויכוח מתוכן. בעשותו כן הוא מניף, מבלי משים, דגל אחר – דגל האותנטיות הדתית; דגל שאינו פחות מסוכן מהדגלים שמהם לדרברג סולד.
מעניין שלדרברג מבדיל את עצמו מהתופעה החברתית הישראלית (ואולי העולמית) של אובדן האידאולוגיה. בעוד אצלו דרך זו מובילה לחזרה לשורשים, אצל יתר החברה הישראלית החילונית החזרה היא "מגומגמת". אולם נראה לי שרב הדמיון על השונה בין "חזרה לאותנטיות דתית" ובין תופעות חילוניות "ניו-אייג'יות" למיניהן. בשתיהן יש אותה תחושת סלידה מן העיסוק בפוליטי. לעניות דעתי, ההתפכחות מן הלאומיות הדתית משמעה שאין לראות בעצמאות המדינית ערך דתי לכשעצמו, אולם מכך אין להסיק שהמדינה אינה כלי חשוב בהגשמתם של ערכים דתיים. בניגוד לדתי הגלותי, שלדרברג כה מתגעגע אליו, לדתי החי במדינת ישראל יש אחריות פוליטית לנעשה סביבו. המשמעות של אותה אחריות פוליטית אינה החלפת עולם דתי-רוחני עשיר בלאומיות, אלא הבנה שהמחויבות לניסיון ליצור חברה צודקת יותר היא חלק מחובותיו הדתיות.
התעלמות מן ה"צדק" והחלפתו ב"צדקה", כפי שלדרברג מציע, אכן מותירה אותו ללא תשובה לשאלה מדוע כאן ולא בברוקלין? רק הכנסתו של הצדק תחת כנפיה של תפיסת עולם דתית יכולה לתת תשובה לשאלה זו. רק במדינת ישראל יש לאדם דתי יכולת לחיות חיים דתיים מלאים שאינם מתעלמים מבעיות חברתיות פוליטיות.
יואל בן אור,
ירושלים
