המניין המכבד – כבוד הציבור מול כבוד הבריות
הדס פורת-רואש
הדס פורת-רואש היא עורכת דין, בוגרת גרעין "מעין" במדרשת הבנות עין הנצי"ב וחברה בקהילת "דרכי נועם" – קהילה הלכתית שוויונית, במודיעין.
בשנים האחרונות רב העיסוק במניינים השוויוניים בשיח הדתי-לאומי. ואולם, התבוננות מעמיקה יותר מעלה כי לא תמיד מתממשת בהצלחה ההבטחה לשוויון. הצעה חדשה, על בסיס ניתוח מושגי הכבוד בתפילה ובבית הכנסת.
___________________________________________________________________________________________________________
לכאורה, המניינים השוויוניים, כשמם כן הם – מממשים מציאות שוויונית בין נשים לגברים: הנשים משמשות בעלות תפילה, עולות לתורה ואף קוראות בה. המחיצה חוצה את בית הכנסת לשני חלקים שווים, והעזרות ממוקמות זו בצד זו (בניגוד לבתי כנסת רבים שבהם עזרת הנשים ממוקמת מאחורי עזרת הגברים, או נלווית אליה), כך שגם המתפללים וגם המתפללות זוכים לראות את העולים לתורה ואת ארון הקודש. אלא שבהתבוננות מעמיקה יותר מתברר כי למרות ההבטחה שבשמם, קשה לומר שאכן מתקיים שוויון במניינים אלה. למשל, נשים אינן עוברות לפני התיבה בחלקי התפילה הנצרכים ל"מניין" [1], והן אינן עולות בעליה הראשונה והשנייה, השמורות לכהן וללוי.
למעשה, השוויוניות ב"מניין השוויוני" איננה בין גברים ובין נשים, אלא בין נשים ובין ילדים: קבלת שבת, פסוקי דזמרה ומזמור הכבוד היו מאז ומעולם קטעי תפילה שקריאתם ניתנה לילדים מתוך רצון לחנכם לתפילה. קטעי התפילה האלו אינם נדרשים למניין, ולכן אין מניעה שילדים יוציאו בהם ידי חובה את כל המתפללים – מה שאין כן בתפילות הנדרשות למניין. מתברר אפוא כי הגדרת המניין בתור "שוויוני" אינה מדויקת. כמו כן, הטיעונים ההלכתיים שהוא מושתת עליהם אינם טיעונים של שוויון. ערך השוויון אינו מוכר בהלכה: ההלכה מבחינה בין יהודי לנוכרי, בין כהן לישראל ובין גבר לאישה [2]. לעומת זאת, עיקר הנימוקים ההלכתיים התומכים במניין המשתף נשים בצורה אקטיבית, מבוססים על ערך ה"כבוד". טיעונים אלה יוצאים נגד הטיעונים העומדים בבסיס התנהלותו של מניין התפילה המסורתי המדיר את הנשים מהפולחן הדתי, שאף הם טיעוני "כבוד". על כן מוצע כאן לשנות את שמו (ובכך לשנות גם את תכליתו) של ה"מניין השוויוני" ל"מניין המכבד".
ארבעה סוגי כבוד
ד"ר אורית קמיר [3] מבחינה בין ארבעה סוגים שונים של מושג הכבוד. הניתוח לארבעה "סוגי כבוד" מאפשר הגדרה ברורה של תופעות חברתיות, ובעצם "מתן שם" להתנהלות החברתית שאנו פועלים בה:
1. הדרת כבוד – מונח זה קשור בטיפוס מוגדר של מבנה חברתי. "חבָרוֹת הדרת כבוד" הן חברות שבהן הדרת הכבוד והיפוכה – הבושה, הן שתי פניו של הערך המרכזי המשמש להבניית הסדר החברתי וההייררכיה המעמדית. בחברות אלו הדרת הכבוד היא מקור ערכו ומעמדו של כל פרט. בחברות הדרת כבוד כל פרט חייב לעמוד בנורמות התנהגות ברורות ומוכרות לכול, וערכו החברתי נמדד על פי מידת עמידתו בדרישות הנורמטיביות האלה. עמידה בנורמות הדרת כבוד מחייבת שמירה קפדנית על כללים. לדוגמה: החברה הישראלית דורשת מהגבר שלא להביע את רגשותיו, להפגין קשיחות תמידית, ולדאוג תמיד שלא "ייצא פראייר". חברות הדרת כבוד מבוססות ברובן על נורמות גבריות. הן מחילות על נשים ועל גברים נורמות וכללי התנהגות שונים, שלפיהם הדרת הכבוד הגברית נקנית באומץ אקטיבי ואגרסיבי, ואילו הדרת הכבוד הנשית נקנית בטוהר וצניעות. כמו כן, הדרת כבודה של האישה נובעת מהדרת הכבוד של בעלה. לפיכך, כל פגיעה בצניעותה של האישה היא גם פגיעה בהדרת הכבוד של הבעל.
2. כבוד סגולי – ערך ליברלי מודרני שהתגבש במשמעותו הנוכחית המלאה בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, והוא קבוע בסעיפה הראשון של הכרזת האו"ם על זכויות האדם משנת 1948: "כל בני האדם נולדים חופשיים ושווים זה לזה בכבוד האדם ובזכויות". זהו ערך אוניברסלי ומוחלט, אך מסתפק במועט: מטרתו היא לקבוע רף תחתון להתנהגות בין-אנושית ולסמן קו אדום שאין לחצות אותו ביחסי אנוש בשום נסיבה.
3. כבוד המחיה – אלה התנאים שכל פרט סבור שהם נחוצים לו לשם מימושו העצמי המרבי, הן בתור אינדיבידואל ייחודי, הן בתור חבר בקבוצות השתייכות שונות. כמו הכבוד הסגולי, כבוד המחיה שייך להשקפת העולם הליברלית, ההומניסטית, המודרנית, אך בניגוד לכבוד הסגולי, המתמקד במכנה המשותף האנושי הבסיסי ביותר, מכיר כבוד המחיה בשונותם של פרטים ושל קבוצות, ומתחשב בצרכים האנושיים הנובעים דווקא מן השונות האנושית ובצורך הקולקטיבי של כל הצדדים לדו-קיום "בכבוד", למרות השונות הזאת. כבוד המחיה הוא אפוא "הנדבך הנוסף", "הקומה השנייה" שמעל הכבוד הסגולי.
4. הילת הכבוד – זוהי תכונה טבועה, מוחלטת, נצחית ובלתי ניתנת לפגימה. הילת הכבוד נסמכת על המטפורה של בריאת אדם "בצלם אלוהים". בני האדם מכילים ניצוץ מהילת הכבוד האלוהית, על "זכויות" האל וחובות האדם הנגזרות ממנה. אם כן, הילת כבודו של האדם נובעת מן העובדה שהוא נברא בצלם אלוהים ותהילת השמים הואצלה עליו.
החלתה של תאוריית סוגי הכבוד על המקורות ההלכתיים שעליהם מתבסס המניין המכבד, מחדדת את ההתבוננות על המשמעות ועל הלגיטימיות של המניין בחברה הדתית האורתודוקסית.
"כולם עולים למניין שבעה"
נקודת המוצא לדיון בעניין שיתוף נשים בתפילה נמצאת בברייתא במגילה כג ע"א:
הכל עולין למניין שבעה, אפילו קטן אפילו אישה, אבל אמרו חכמים אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור.
מפשט הברייתא עולה כי מלכתחילה קריאת התורה הייתה מותרת גם לנשים, אך עקב "כבוד הציבור" היא נמנעה מהן. פרופ' דניאל שפרבר [4] ופרופ' אליאב שוחטמן [5] חלוקים בשאלת היווצרותה של הברייתא בצורתה זו. הרב שפרבר מזהה שני רובדי התפתחות: בעת העתיקה נשים היו יכולות לקרוא בתורה, ואכן עשו זאת, ואולם במהלך השנים התפתחה הנורמה שלפיה נשים אינן עולות לתורה "מפני כבוד הציבור". פרופ' שוחטמן, לעומתו, מתייחס לברייתא כאל יחידה אחת, ולפיה גם אם מעיקר הדין נשים עולות למניין שבעה, בפועל הן אינן עושות כן, מפני שאין זה כבוד הציבור שאישה תקרא בתורה. משמעותה המעשית של מחלוקת זו לשאלת קריאת הנשים בימינו היא, שלדעת הרב שפרבר ניתן לחזור לדין הראשוני ולאפשר לנשים לעלות לתורה, משום ש"כבוד הציבור" הנו מושג חברתי תלוי זמן ומציאות, ואילו לדעת פרופ' שוחטמן, הסיפא של הברייתא קובע קביעה חד-משמעית שאין אפשרות לסטות ממנה. פרופ' שוחטמן מביא מספר רב של פירושים למושג "כבוד הציבור", אשר מרוקנים אותו ממשמעותו החברתית ומעניקים לו תוכן הלכתי – "נצחי" יותר, אך בבחינת הפירושים אפשר לגלות כי בבסיסם עומדת השקפת עולם חברתית שבמידה רבה איננה אלא השקפת עולם של "חברת הדרת כבוד". לדוגמה: שוחטמן מעלה את הטענה שכיוון שהדעה הרווחת בהלכה היא שאין נשים מחויבות כלל בקריאת התורה, אין זה כבוד הציבור שיקרא בתורה מי שאינו מחויב בכך. ואף מזכיר בהקשר זה את הכלל התלמודי: "מי שהוא פטור מדבר ועושהו, נקרא הדיוט" [6]. "כבוד הציבור" נועד להצדיק את החיוב ההלכתי השונה של גברים ונשים [7].
לכאורה, מדובר בכלל אובייקטיבי ואולי גם רציונלי: כאשר חל חיוב שונה, מן ההיגיון הוא שהחייב יבצע את המצווה ולא הפטור. אלא שמאחורי הכלל הזה מסתתרת העובדה שביהדות הגברים חייבים בכל תרי"ג המצוות, והקבוצות הפטורות מן המצוות דרך קבע הן נשים, עבדים וקטנים. הקבוצות האלה מוחזקות במעמד חברתי נמוך מזה של קבוצת הגברים. ביצוע מצוות על ידי מי מן הקבוצות הללו, יפגע בהדרת הכבוד של קבוצת הגברים. מכאן שהנימוק בדבר החיוב השונה אינו אלא העמדת נורמות הדרת הכבוד במסווה של "אובייקטיביות הלכתית". ברור אפוא כי המחלוקת בין פרופ' שפרבר ובין פרופ' שוחטמן אינה מסתיימת בשאלה הפרוצדורלית: כיצד אפשר לסטות מהלכה קיימת או לשנות אותה? אלא היא מכילה בתוכה גם שאלות ערכיות: מהו היחס ל"כבוד הציבור" כערך הנלקח בחשבון במערכת ההלכתית, והאם קיימים ערכי כבוד אחרים, שעולים עליו ואולי אף מסוגלים לדחותו?
מהו "כבוד הציבור"?
החברה היהודית המסורתית היא חברת הדרת כבוד. נורמות הדרת הכבוד היהודיות מבוססות על עלייה במעלות התורה, הבאות לידי ביטוי בלימוד תורה מרובה ובהקפדה על מצוות [8]. האקטים הדתיים הפכו לחלק מנורמות הדרת הכבוד הגבריות. על אף שרוב המצוות חלות על שני המינים כאחד, נשים מודרות מכל אקט דתי פומבי. אקטים דתיים פומביים מתבצעים אך ורק על ידי הגבר. בכך הפכו את כל אותן המצוות שמהן נשים "פטורות" למצוות ש"אסורות" עליהן. מתוך ההנחה הזאת נשים המתעטפות בטלית נתפסות כ"רפורמיות", אף שמצוות הציצית איננה "אסורה" על נשים.
בית הכנסת – זירת משחקי כבוד
הזירה המרכזית למיצוב נורמות הדרת הכבוד הוא בית הכנסת ותפילות הציבור, ו"משחקי הדרת הכבוד", הקובעים את מעמדו של הפרט בחברה הדתית, באים לידי ביטוי בכל עוזם בקריאת התורה: בגמרא (גיטין נט, ע"ב) מנסים חכמים לקבוע סדר קבוע לשבע העליות, והם מנמקים זאת בטיעון "מפני דרכי שלום". בעצם, חכמים מנסים לקבוע כללים שיצמצמו את משחקי הדרת הכבוד בבית הכנסת. העלייה הראשונה והשנייה שמורות לכהן וללוי, שהם בעלי הדרת הכבוד הגבוהה ביותר, ונמצאים מחוץ או מעל למשחקי הדרת הכבוד. גם בתקופות מאוחרות יותר התקבעו בקהילות שונות מנהגים המבטאים את מעמדו החברתי של כל אדם בקהילה על ידי העלייה שהוא מקבל [9] – בין שהייתה זו העלייה השלישית שנשמרה למרא דאתרא, ובין שהתקבל האיסור להעלות לתורה את מי שאשתו הייתה מתהלכת בלא כיסוי ראש [10]. אישה שאינה מקפידה על צניעותה פוגעת כל כך בהדרת הכבוד שלה ושל בעלה, עד שהוא אינו ראוי לעלות לתורה.
מאחר שבית הכנסת הוא הזירה המרכזית למשחקי הדרת הכבוד, מובן מהו אותו "כבוד הציבור" המונע מהנשים לעלות לתורה – אישה המבצעת תפקיד המיועד לגבר ומוסיף לו הדרת כבוד, פוגעת בכבודו ובכבודו של כל ציבור הגברים. נורמות הדרת הכבוד החלות על האישה בחברת הדרת הכבוד היהודית הפוכות מן הנורמות החלות על הגבר היהודי. היא נמדדת על פי צניעותה, והביטוי המסמל זאת יותר מכול הוא כמובן: "כל כבודה בת מלך פנימה". על כן השתתפותה הפעילה בתפילה הציבורית מעלה חשש לפגיעה בהדרת כבודה. יש מי שכתב במפורש כי טעמה של ההלכה הקובעת שאישה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור, הוא: "שנראה כפריצות אישה עם אנשים" [11]. אמירה זו מדגישה יותר מכול את החשש מפני פגיעה בהדרת כבודה של האישה המרימה קולה בציבור.
מעניין שהגמרא עצמה אינה מעלה את הטיעון הזה; יתרה מזאת, ייתכן כי הנחת הגמרא היא כי בדבר שבקדושה לא מתקיים "קול באישה ערווה" (המונח "ערווה" מתייחס לפגיעה בהילת הכבוד – ראו פירוט בהמשך), אלא נראה שלפיה עצם ההשתתפות של נשים באירוע הציבורי פוגע בכבוד הציבור [12]. המשמעות היא שהגמרא מודעת לכך שהאיסור נובע משיקולי הדרת כבוד גרידא, ולא משיקולים "דתיים".
כבוד הציבור בתלמוד הבבלי
"כבוד הציבור" איננו מושג הלכתי נפוץ, ומלבד ההלכה האוסרת עליית נשים לתורה מפני "כבוד הציבור", הוא מוזכר בתלמוד הבבלי עוד כחמש פעמים בלבד. המכנה המשותף להלכות האלה הוא שעניינן בסדרי תפילה וקריאת התורה בבית הכנסת. גם בספרות הפוסקים השימוש במטבע הלשון הזה מתקשר בדרך כלל לעניינים האלה [13].
סקירה קצרה של המקורות בגמרא שמוזכר בהם המונח "כבוד הציבור" מביאה למסקנה כי מונח זה מסמל בבירור את הדרת הכבוד של ציבור הגברים. ניקח לדוגמה את המקרה של ה"פוחח" (מגילה כד, ע"ב):
בעא מיניה עולא בר רב באביי: קטן פוחח מהו שיקרא בתורה? אמר ליה: ותיבעי לך – עירום; עירום – מאי טעמא לא? משום כבוד הציבור. הכא נמי – משום כבוד הציבור. [שאל עולא בר רב את אביי: האם יש מקום לומר שכיוון שמדובר בקטן, היעדר לבוש אצלו אינו נחשב, ולכן יכול לקרוא בתורה? אמר לו אביי: לפי דרך המחשבה הזו, עליך לשאול על קטן עירום: שמכיוון שהוא קטן אין לו משום "ערוות דבר" ובכל זאת הוא אינו קורא בתורה; אלא עירום – מה הטעם לא יקרא? משום כבוד הציבור. כאן גם כן – לא יקרא פוחח משום כבוד הציבור].
לפי פרשנות הגמרא "פוחח" הנו "עירום". עירום אינו קורא בתורה משום כבוד הציבור. הגמרא מצמצמת את השאלה לקטן פוחח. רש"י מסביר את דיוק הגמרא: גדול פוחח אסור משום "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר" (דברים כג, טו) – כלומר, גדול פוחח לא יקרא בתורה בגלל הפגיעה במחנה הקדוש, או במילים אחרות – פגיעה בהילת הכבוד, אך אם קטן פוחח יקרא בתורה אין כאן פגיעה בהילת הכבוד, אלא בכבוד הציבור בלבד. ההבחנה הזאת מדגישה את היחס ל"כבוד הציבור" בתור מושג המדבר על הדרת כבוד, בניגוד להילת הכבוד. הגמרא מציירת אפוא תמונה חד-משמעית: בית הכנסת הנו מקום מרכזי למשחקי הדרת כבוד, ועל כן מושג "כבוד הציבור" משמש טעם מרכזי בשאלות שונות הקשורות לסדרי התפילה.
מהו "כבוד הבריות"?
מושג אחר של כבוד, שמופיע הרבה יותר בכתיבה ההלכתית, הוא "כבוד הבריות". המשמעות הראשונית למונח הזה הנה כבוד הבריות שנבראו בצלם – צלם אלוהים. זוהי כמובן "הילת הכבוד". פרשנות זו מובעת על ידי כותבים רבים. המונח "כבוד הבריות" מעגן את כבוד הבריות בהיות האדם נברא, ובד בבד מדגיש את האינהרנטיות ואת הטבעיות של כבוד האדם מבחינה מוסרית-ערכית [14]. חתירה זו אחר כבוד אינהרנטי לאדם מזכירה מאוד את הכבוד הסגולי-ההומניסטי, שתואר לעיל.
לדעת בלידשטיין [15] , הבחירה בלשון רבים נועדה לציין כי המקומות שמוזכר בהם כבוד הבריות, מדברים, למעשה, על כבוד היחיד, שבו בני האדם כולם שווים (כשם שכאשר נפגע כבודו הסגולי של אדם יחיד, נפגעת החברה כולה). חיזוק לעמדה זו נמצא, כמובן, בשימוש במטבע הלשון "כבוד הציבור". כאמור, הגמרא בוחרת במונח "כבוד הציבור" בסיטואציות מובהקות של הדרת כבוד. לפיכך, הבחירה במקרים אחרים במונח "כבוד הבריות" מייחדת ומבחינה בין שני המונחים האלו.
"גדול כבוד הבריות הדוחה לא תעשה שבתורה" – הכלל הזה מופיע לראשונה בסוגיה בברכות יט, ע"ב. לכאורה, הוא מציג את כבוד הבריות בתור ערך-על, הגובר אף על הוראות האל שבתורה. הגמרא מעמתת את הכלל הזה עם הכלל: "אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" [16]. לכאורה יש כאן סתירה, אולם הגמרא מבקשת ליישב אותה בכך שהיא מצמצמת את הכלל "גדול כבוד הבריות…" למצוות מדרבנן בלבד. לפי הגמרא, הכלל הזה, שכאמור דוחה מצוות "לא תעשה" שבתורה, מדבר בעצם על מצוות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" המצווה שעניינה מחויבות לדברי חז"ל – התורה שבעל פה. מצוות "לא תסור" הופכת את ההלכות שנקבעו על ידי חכמים לחלק בלתי נפרד מהתורה שבכתב, אך בכל זאת קיים מדרג – מצוות דרבנן יידחו מפני כבוד הבריות.
כבוד הבריות ככבוד המחיה
הצמצום הזה מחייב לחשוב גם על הטענה שלפיה כבוד הבריות הוא לאמתו של דבר הילת הכבוד. למרות הניסיונות להשוות בין שני המושגים, ברי כי כבוד הבריות אינו מדורג באותה מעלה כמו זו של הילת הכבוד, שהרי הילת הכבוד באה לידי ביטוי במצוות מדאורייתא, ואילו כבוד הבריות הוא כלל מוסרי המתקיים רק בדרגת מצוות דרבנן.
כבוד הבריות איננו מצטייר כנורמה אוניברסלית אלא כנורמה יחסית, התלויה במצבו הספציפי של האדם וברגשותיו האינדיבידואליים [17]. פעמים רבות משתמשים בפסיקה ההלכתית במונח "נחת רוח" כמונח מקביל ל"כבוד הבריות". במסכת חגיגה, למשל, מתואר מקרה בבית המקדש שבו ניתן לנשים לסמוך ידיהן על קורבן השלמים, לא משום שהדבר מותר להן, אלא כדי לגרום להן "נחת רוח" [18]. מתברר אפוא שכאשר אמוראֵי הגמרא מזהים פעולה העלולה לגרום לפגיעה בנשים, הם מוכנים בנסיבות מסוימות להתעלם מהאיסורים ומתירים לנשים פעולות אשר במצב רגיל נחשבות כאסורות עליהן, או כגנאי אם נשים יעשו אותן [19].
ייתכן כי אפשר לייחד משמעות נוספת למונח הזה – כבוד הבריות ככבוד המחיה. השימוש בכבוד הבריות אינו אחיד, והוא מופיע בהקשרים שונים ובסיטואציות שונות, מכיוון שכבוד הבריות הוא מונח הצומח מהמציאות החברתית הנוהגת, מתוך הכרה בתחושות האינדיבידואליות של פרטים וקבוצות שונות בכלל החברה היהודית.
ההתייחסות לכבוד הבריות כאל "ערך-על", הדוחה מצוות מסוימות, מלמדת על הקשר בינו ובין הילת הכבוד, ומעמידה אותו בתור מעגל נוסף העוטף ומרחיב את הילת הכבוד. ועל כן, "כבוד הבריות", אף שהוא קשור קשר בל יינתק להילת הכבוד, הרי שהוא מתייחס לכבוד המחיה.
"המניין המכבד" – מניין של כבוד המחיה
אם נחזור למניין המכבד, כעת נוכל לקבוע כי אין המדובר בהילת הכבוד, שכן שיתוף הנשים בתפילה איננו חובה הנובעת מצלם אלוהים, או מתוך ההכרה בשוויון הבסיסי והמוחלט בין הבריות, אלא מתוך הרצון לפתח את הזהות הדתית של הנשים ואת מקומן בחברה הדתית. בהקשר זה כבוד הבריות, משמעותו כבוד המחיה של הנשים.
כבוד הציבור מול כבוד הבריות
מכל הנאמר עד כה למדנו כי בשאלת שיתוף הנשים בתפילת הציבור עומדות שתי נורמות זו מול זו: האחת היא כבוד הציבור – כלומר הדרת כבוד – אשר אינה מאפשרת את שיתופן של נשים בתפילה הציבורית, ולעומתה נורמת כבוד הבריות – כלומר כבוד מחיה – המאפשרת לנשים (אם הן רוצות) להשתתף בחלקי התפילה שאינם מדאורייתא. על סמך הכלל ההלכתי שלפיו כבוד הבריות דוחה "לא תעשה" מדרבנן, קל וחומר כי ראוי שידחה "לא תעשה" של הציבור.
סיכום ומבט לעתיד
הרצון לאפשר לנשים השתתפות פעילה במהלך התפילה הציבורית, בתור שותפות שווֹת ערך לחיים הדתיים ולפולחן הדתי הציבורי, מתוך ההכרה בכבוד המחיה שלהן, הופך את המניין המכבד ללגיטימי יותר בעיני היהדות האורתודוקסית. נוסף לכך, במניין הזה ההתייחסות אל המגבלות הקיימות לנשים בתפילה היא כאל "אילוצי מערכת" הנובעים ממערכת החובות של הילת הכבוד, ולא מתוך השקפת עולם של חברת הדרת כבוד.
מנגד, ייתכן שדווקא אילוצים אלו יביאו לשינוי נורמות הדרת הכבוד: פסוקי דזמרא, שבתחילת התפילה, נאמרים בדרך כלל במהירות, אך מכיוון שזהו החלק העיקרי שבו נשים עוברות לפני התיבה, בקהילות השוויוניות יש ניסיון להעלות את קרנו, למשל על ידי שילוב של שירה בחלק זה.
נוסף לכך, קהילות אלה מנסות לשנות את היחס הכללי לתפילה – התפילה אינה עוד תפקיד האב והבנים, אלא היא משותפת לכל בני המשפחה, ומהווה חלק בלתי נפרד מהפעילות הכללית בתור קהילה. הקהילות יצרו תנאים שיאפשרו זאת: התפילה מתחילה בשעה מאוחרת התפילה; בזמן קריאת התורה מתקיימת תפילת ילדים; מתקיים לימוד משותף להורים ולילדים; ועוד ועוד.
התפילה הפכה מזירה של משחקי הדרת כבוד גבריים למקום מפגש של משפחות, ובמסגרת הקהילתית ניתן מקום גם לגברים, גם לנשים וגם לילדים.
[1] למשל קריאת שמע וברכותיה ותפילת העמידה. לפי חנה ספראי, מניין הוא עדה של עשרה גברים. ראו: ח' ספראי "מניין – מגדר ודמוקרטיה", רבגוני 3 (2000), עמ' 42.
[2] י' בלידשטיין, "כבוד הבריות וכבוד האדם", בתוך: י' דוד (עורך), שאלה של כבוד: כבוד האדם כערך מוסרי עליון בחברה המודרנית, 2006, עמ' 113.
[3] א' קמיר, שאלה של כבוד – ישראליות וכבוד האדם, 2004.
[4] D. Sperber, "Congregational dignity and human dignity – women and public torah reading", in: Edah 3 (2003) p. 2.
[5] א' שוחטמן, "עליית נשים לתורה", סיני (2006), עמ' רעא.
[6] בבלי שבת א, ע"ב.
[7] שוחטמן, עמ' רעט.
[8] להרחבת הטענה וביסוסה ראו אצל קמיר.
[9] י' בונם טויסיג, מנהגי הקהילות, התשס"ה.
[10] שם, עמ' קיח.
[11] שוחטמן, עמ' רפב.
[12] את הטיעון הזה מעלה גם הרב עובדיה יוסף. ראו: שו"ת יחווה דעת, חלק ג', סימן נ"א.
[13] שוחטמן, עמ' רעו.
[14] בלידשטיין, עמ' 98.
[15] שם, עמ' 100.
[16] נ' רקובר, גדול כבוד הבריות: כבוד הבריות כערך-על, התשנ"ט, עמ' 42.
[17] שם, עמ' 77.
[18] בבלי חגיגה טז, ע"ב.
[19] שפרבר, עמ' 7.
