קהילת צדק / תניא ציון וולדקס

 

not memberg

 

 

 

 

קהילת צדק

תניא ציון וולדקס

תניא ציון וולדקס היא עורכת הספר "סיפורי ראשית",
פעילה חברתית, חברה וגבאית בקהילת "שירה חדשה" בירושלים. כיום תניא היא רכזת "קהילת צדק – מרכז לפיתוח אחריות חברתית".

 

"קהילת צדק – מרכז לפיתוח אחריות חברתית קהילתית" פועלת להעמקת הזיקה שבין זהות ואורח חיים יהודי ובין אחריות חברתית,
ומסייעת לקהילות בתרגום האחריות הזאת למעשה, תוך כדי חיזוקן ופיתוחן של הקהילות.

 

כוחה של קהילה

 

שעת החסד / יהודה עמיחי

 

פַּעַם חָשַׁבְתִּי
שֶׁאֶפְשָׁר לִפְתֹּר כָּךְ:
כְּמוֹ
אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְאַסְּפִים בַּחֲצוֹת
בַּתַּחֲנָה
לָאוֹטוֹבּוּס
הָאַחֲרוֹן שֶׁלֹּא
יָבוֹא,
בַּתְּחִלָּה
מְעַטִּים, אַחַר כָּךְ עוֹד וָעוֹד.
זוֹ
הָיְתָה הִזְדַּמְּנוּת לִהְיוֹת
קְרוֹבִים זֶה לָזֶה
וּלְשַׁנּוֹת
הַכֹּל וּלְהַתְחִיל
יַחְדָּו
עוֹלָם חָדָשׁ.

אַךְ הֵם
מִתְפַּזְּרִים.

(שְׁעַת
הַחֶסֶד עָבְרָה וְלֹא תָּשׁוּב.)
כָּל
אֶחָד יֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ
כָּל
אֶחָד יִהְיֶה
שׁוּב
אֶבֶן דּוֹמִינוֹ
עִם צַד
אֶחָד פָּתוּחַ
לִמְצֹא
לוֹ תּוֹאֵם חָדָשׁ
בַּמִּשְׂחָקִים
שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף. [1]

 

כמה קוסמת לנו תקוותו של עמיחי כי באמצעות
חיבור בין אנשים אפשר יהיה "לשנות הכול ולהתחיל יחדיו עולם חדש". האם זו
אמונה נאיבית? האם התכנסות של רבבות בכיכר רבין יכולה באמת לשנות סדרי עדיפויות
לאומיים? כקוראים וכישראלים אנו חווים יחד עם עמיחי את האכזבה כשמתברר שההתלהבות
והקִרבה האנושית היו רגעיות וחולפות, שההתאספות התפזרה לה, ששעת החסד עברה. אך "קהילת צדק" מאמינה שישנה אפשרות ריאלית לחבור
ליצירת משמעות ולהשגת שינוי. מתי? כאשר, בניגוד לקבוצת אנשים הממתינים במקרה יחד לאוטובוס,
או להמונים המתפזרים כל אחד לדרכו לאחר הפגנה – מדובר בקהילה.

 

על פי הגדרתה של ד"ר אלישבע סדן, קהילה היא
"התארגנות דינאמית, משתנה ולא בהכרח יציבה, של אנשים הרואים במאפיין הקריטי
המשותף שלהם בסיס לסולידאריות. הם יוצרים קהילה משלהם ומתארגנים לשם שינוי המצב
החברתי שהם נתונים בו." [2]
התקהלות של אנשים בעלי מאפיין קריטי משותף [3] — אמונה דתית, מעמד סוציו-אקונומי, מגבלה פיזית, מקום מגורים – מזמנת לכל אחד מאיתנו
אפשרות למצוא את "הצד הפתוח" של רעהו, לחבור למימוש המטרות ואינטרסים המשותפים
לנו, ואף ליצור שינוי בעולם שסביבנו.

 

ייחודה של "קהילת צדק" – על הבחירה
בקהילות מתפללות

 

ייחודה של "קהילת צדק" במתן שירותי
הכשרה, ליווי ומימון לקהילות יהודיות מתפללות העוסקות בעשייה חברתית בתוך הקהילה
ומחוצה לה. המרכז פועל זו השנה השלישית בקרב קהילות מגוונות בכל רחבי הארץ למען חיזוקן
ופיתוח מנהיגותן, ולמען קידום המודעות והעשייה החברתית שלהן. הקהילות השותפות
בפרויקט שונות מאוד זו מזו – יש ביניהן גדולות וקטנות, ותיקות וחדשות, עירוניות
ויישוביות; לכמה מהן יש מנהיגות רבנית וצוות בשכר, ואחרות מבוססות על מנהיגות
מתנדבת בלבד; הן נבדלות זו מזו גם בהשתייכותן לזרמים שונים ביהדות ישראל – אך לכולן
משותפת האמונה כי על כל קהילה יהודית מוטלת החובה לפעול למימוש ערכיה החברתיים.

 

ההכרעה של "קהילת צדק" לפעול במרחב
הקהילתי היהודי למען קידום החברה בישראל אינה מובנת מאליה. אם המטרה היא שיפור פני
החברה, מדוע לפעול דווקא באמצעות קהילות? הרי מרבית הישראלים כלל אינם חיים
במסגרות קהילתיות. יתרה מזאת, ישנן דרכים פשוטות, מקצועיות וישירות הרבה יותר
לפעול לשינוי חברתי מלהסתמך על קבוצות קטנות יחסית של אנשים פרטיים שאין להם הכשרה
מיוחדת בתחום ושינוי חברתי אינו ייעודם העיקרי. ואם כבר קהילות, למה להגביל את
התחום לקהילות יהודיות מתפללות?

 

הבחירה בקהילות נובעת מהתפיסה של "קהילת
צדק" כי בין הרובד של האדם הפרטי, על מצוקותיו וכוחותיו, ובין הרובד הלאומי
של הממסד הממלכתי, ישנה חוליה משמעותית ביותר שאותה יש לחזק ולעצב מחדש – הרובד
הקהילתי המקומי. פיתוח קהילתיות הנו שלב חיוני בתהליך חיזוקה הפנימי של החברה
הישראלית המשוסעת והדואבת. מבט חטוף על החברה הישראלית חושף מגוון משברים ותחלואות
– חוסר אמון במנהיגים וביושרם, פערים סוציו-אקונומיים הולכים ומתרחבים, תחושת חוסר
אונים של האזרח הקטן מול עוולות "המערכת", אלימות, ניכור והיעדר
סולידריות בין חלקים שונים בחברה, ועוד. עם זאת, אנו מתברכים עדיין באמונה בטוב
לבו של "האדם הפשוט", ביכולת ההתגייסות למען הזולת בעת צרה, בהזדהות
שלנו עם המדינה (גם אם זו מסתכמת לעתים בזכותנו הבלתי מעורערת לבקר את הנעשה בה) ובאמונה
כי ראוי שיהיה פה אחרת ו"עוד לא אבדה תקוותנו".

 

לנוכח מציאות זו מתעורר צורך דחוף לחזק את הערבות
ההדדית ואת האחריות האישית ולעודד עשייה ברמת השטח הנסמכת על ההון האנושי. הדרך
הטובה ביותר ליצור סולידריות ולצקת את המשמעות הזו בחיי היום-יום של הישראלי היא הברית
הקהילתית, שמגשרת בין "העקרון של אחדות המשפחה, התא החברתי הקטן ביותר",
ובין העיקרון של "אחדות העם, היחידה החברתית הגדולה ביותר." [4]

 

מדוע להתמקד בקהילות יהודיות (הכוונה אינה שחברי
הקהילה יהודים, אלא שמשותפים להם זהות יהודית ואורח חיים טקסי)? משום שחיבור
העשייה החברתית לשורש הערכי-יהודי שלה מעניק משמעות לקיומנו המשותף כאן. הרי קהילות
בעידן המודרני עשויות להתכנס סביב סוגים שונים של בסיס משותף, כגון: מגורים באזור
מסוים, תחושת שותפות גורל או ייעוד, תחום עניין או מאפיין קריטי משותף וכד'. לא כל
מסגרת קבוצתית היא קהילה. כדי ליצור חוויה קהילתית חייבת להיות תחושה מכוננת של שייכות.
כל אדם יודע מניסיונו כי לא די להימצא במסגרת חברתית כדי להרגיש שייך. שייכות
משמעה "תחושה שהחברים משמעותיים זה לזה ולקבוצה, ואמונה משותפת שצרכי החברים
יקבלו מענה באמצעות המחויבות שלהם להיות יחד". [5]  במילים אחרות, תחושת שייכות לרשת חברתית נוצרת
כאשר הקהילה מייחסת ומעניקה משמעות לחייו של כל יחיד ומשמשת מצע שמאפשר ומניע
פעולה משותפת לטובת כל חבריה.

 

אותה משמעות המיוחסת לחייו של כל פרט מורגשת לא
רק ברובד של המפגש הבין-אישי אלא גם ברובד הנרטיבי – הסיפור של היחד הקהילתי,
המסביר כיצד ומדוע אני משמעותי לקבוצה והקבוצה משמעותית לי. כלומר, השייכות מתחזקת
כשיש חיבור והזדהות של היחיד עם הנרטיב ההיסטורי, התרבותי והערכי שמבנה את הזהות
המשותפת. במקרה של יהודים ישראלים, הנרטיב הזה מושרש במסורת היהודית על ביטוייה
השונים בישראל היום. מכאן שאפשר לחזק את תחושת השייכות והסולידריות ואת המבנה
הקהילתי באמצעות חיזוק זהותה היהודית של הקהילה – דרך תפילה, לימוד או חגיגה
משותפת של מעגל החיים או מעגל השנה היהודי.

 

לא רק בית כנסת

 

אך אי אפשר ולא ראוי להסתפק בכך. "קהילת
צדק" טוענת שלא די לחברי בית כנסת להיות "קהילת עניין" בשל האינטרס
המשותף לקיים מניין מדי יום לתפילת שחרית. זוהי יהדות מוגבלת ושטחית שחלקים נרחבים
ממסריה הם רק מן השפה ולחוץ. בלא תשתית של מחויבות חברתית הלימוד והריטואל היהודי נותרים
חסרים. הרי נגד היעדרה של אותה מחויבות הזהירו נביאי
ישראל שוב ושוב: "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים
מָלֵאוּ." [6]  על כן, כדי לממש את זהותה היהודית ולהשמיע את תפילתה במרומים על הקהילה
לחזק ולפתח את הממדים שבין אדם לחברו – גמילות חסדים ורדיפת הצדק. כדברי ר' חנינא בן דוסא:
"כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו – אין
רוח המקום נוחה הימנו." [7]

 

ראוי לקהילת תפילה להיות קהילה תומכת

 

הגרי"ד סולובייצ'יק רואה זיקה עמוקה בין מעשה התפילה ובין הדאגה לחברי
הקהילה המתפללת:

"בשעה שהאני נעשה מודע לאחריותו כלפי
רווחתו של האתה… קמה ועולה קהילה חדשה: קהילת התפילה. משמעות הדברים היא – קהילה
של כאב משותף, של ייסורים משותפים… ההלכה ניסחה את התפילה בלשון רבים… כנסת
ישראל קהילה של תפילה היא, ובה מתנסה כל יחיד, לא רק בכאבו שלו, אלא אף בכאבם של
אחרים רבים מספור… מסורת הצדקה המפוארת בעמנו, במהלך הדורות, נובעת מהיותנו
קהילה מתפללת וחומלת חמלה הדדית…לא די לחוש בכאבם של הרבים ולא די להתפלל
בעבורם, אם אין הדברים מוליכים לפעולה של חסד." [8]

 

את המתואר כאן – רגישות לכאבו (ולשמחתו) של הזולת בקהילה ותמיכה הדדית
בחברי הקהילה בשעת הצורך, מכנה "קהילת צדק" במהלך עבודתה
השוטפת "בניית קהילה תומכת". מדובר בפיתוח רגישות רוחנית ואנושית לאדם
המתפלל לצדי באופן שמאפשר לכל אחד ואחת להגיע לקהילה כאדם שלם, על כוחותיו וצרכיו.
קהילה המעוניינת לשמש מקור תמיכה לחבריה נדרשת גם לפתח ראייה חדשה; כזו שדומה
לחוויות התנ"כיות של אברהם, הגר, ובלעם – "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ
וַתֵּרֶא" [9]. זוהי חוויית ראייה מיוחדת הדורשת יכולת נפשית יותר מיכולת פיזית – נושאים
עיניים והנה פתאום הן נפקחות ומתגלה משהו שעד כה היה שקוף ולכאורה לא קיים. בהקשר
הקהילתי, מדובר בראיית אנשים שקופים ובזיהוי בעיות או צרכים שקופים – כפי שמתואר
בחן בסיפור החסידי הבא:

 

ר' משה לייב מסאסוב היה אומר:

למדתי אהבת ישראל משני איכרים בני כפר.

פעם ראיתי שני איכרים יושבים בבית יין שותים
לשוכרה.

שאל אחד את חברו: אוהב אתה אותי?

הן, ענה חברו.

איך תאמר – שאל הראשון – שאתה אוהב אותי,
ואינך יודע מה חסר לי?

באותה שעה למדתי אהבת ישראל מהי.

 

זיהוי החוסר, ראייה כנה ומלאה – אך בלתי שיפוטית – של הזולת, היא-היא אהבת
ישראל, וזהו הבסיס העמוק לבניית קהילה תומכת. קהילות רבות מתרגמות את המחויבות הזאת
למעשי גמילות חסדים ברגעי משבר ושמחה של חברי קהילה ומשפחותיהם – מחלה, אבל או להבדיל
לידה ונישואין, קבלת פניהם של חברים ועולים חדשים וכד'. "קהילת צדק" שמה דגש בעבודתה בתחום זה על פיתוח מנגנוני תמיכה קהילתיים שמבטיחים
שסיוע יינתן לא רק לחברי קהילה מוכרים במקרים ידועים, כאקט ספונטני וחברי גרידא,
אלא כחלק ממערך מוסדר שמבטיח התייחסות שווה לכל חבר קהילה הזקוק לתמיכה, מתוך
הדדיות ושמירה על כבודו ועל פרטיותו.

 

"וכשאני לעצמי – מה אני?" מעורבות חברתית וצדק חברתי

 

"קהילת צדק" מזמינה קהילות יהודיות לפעול במרחב
הישראלי הציבורי המשותף. זו אינה ציפייה ברורה מאליה. לכאורה קל להסתפק בחיבור למי שדומה לי, בחיזוק הרשת החברתית פנימה, בפיתוח
מנגנונים של ערבות הדדית בתוך גבולותיה המצומצמים של הקהילה. אכן, הדרישה לפתיחות ולמעורבות נתונה במתח מתמיד עם
הקהילה, שהיא במהותה רשת חברתית בעלת מכנה משותף ייחודי, בעלת גבולות, נורמות וכללים
הנוגעים למשמעות החברות בה. את המובחנות הזאת יש לטפח – זהו הבסיס להזדהות בין
חברי הקהילה, לזהות ייחודית וליצירת אינטימיות ואמון.

 

אך אסור להרחיק ולהוביל למהלך של התבדלות
והסתגרות. לעתים, כאשר הקהילה נתפסת כ"חלשה",
היא מסתגרת מפני "איומים" חיצוניים ומחשש לבזבוז משאביה
ה"דלים". לפעמים הקהילה מסתגרת דווקא בשל היותה "חזקה" – מחשש
לזליגת משאבים החוצה ומתוך רצון לשמר את איכות החיים הגבוהה של חבריה. אך "קהילת צדק" נאבקת בנטייה זו ושואפת לאזן את העשייה הקהילתית הפנימית בפעילות
בעלת אופי שונה – כזו שמערבת (מלשון מעורבות, ערבוב וערבות) את הקהילה בחברה
הסובבת אותה, מפתחת את התודעה החברתית שלה והופכת אותה לשותפה בפעולה למען ערכי
הצדק והמוסר.

 

מדוע על הקהילה לחוש
אחריות כלפי סביבתה ולא לדאוג רק לרווחת חבריה? ראשית, מנקודת המבט של "כל
ישראל ערבים זה לזה" אפשר לטעון כי עם ישראל והחברה הישראלית כולה מהווים הרחבה
של המסגרת הקהילתית, ולכן יש להזדהות גם עם מי ששייך למעגל הרחב הזה ולתמוך בו; שנית,
ברמה האידאולוגית, אנו טוענים כי יש מה ללמוד ולהרוויח ממפגש "פנים אל פנים"
עם מי ששונה מאיתנו. בלעדי האחר לא נהיה אנחנו שלמים; שלישית, ברמה התועלתנית, משום
שקהילה הפועלת בעידן מודרני וגלובלי שגבולותיו דינמיים ומטושטשים, חייבת לפעול
בתודעה של אחריות לרשות הרבים כדי לשרוד בעצמה – כפי שמדגים הסיפור התלמודי המופלא
הבא:

 

"תנו רבנן:
לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים.

מעשה באדם אחד
שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים.

ומצאו חסיד אחד,
אמר לו: "ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?"

לגלג עליו.

לימים נצרך למכור
שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים.

אמר: יפה אמר לי
אותו חסיד "מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך." [10]

 

כבר בעולמם של חכמים, ועל אחת כמה וכמה בעולם שלנו, "רשות הרבים"
ו"רשות הפרט" אינם מושגים מובחנים ונפרדים, אלא הם משפיעים ישירות זה על
זה וגבולותיהם נזילים. לא ייתכן שקהילה שאינה ממחזרת פסולת תופתע לנוכח תופעות כמו
התחממות כדור הארץ וצמצום משאבי הטבע שנותרו לדורות הבאים. גישה זו מזכירה את המשל
הציורי של רשב"י על מי שקודח תחתיו חור וטוען כלפי חבריו לספינה: "מה
אכפת לכם? [לא תחתיי אני קודח?!"]; [11]
לא ייתכן שקהילה תפצה פה בסוגיית ההפליה של אנשים עם צרכים מיוחדים רק אם אחד
מיקיריה מתמודד בעצמו עם מגבלה כלשהי; לא ייתכן שקהילה תתעלם ממצבו החמור של
החינוך הציבורי בישראל רק משום שילדיה מתחנכים כעת במסגרות פרטיות. במוקדם או
במאוחר הבעיה "ההיא" הופכת להיות הבעיה "שלנו". ואולי בעצם השמעת
הטענה "זה לא רלוונטי לנו, לכן לא אכפת לנו" אנו חושפים את ערוותנו, כי בעצם
הנבדלות שלנו אנו תורמים לקיום הבעיה?

 

ברוח זו "קהילת צדק" מלווה יוזמות של קהילות שונות החותרות
לשיתוף עם קבוצות אחרות באוכלוסיה הישראלית, דוגמת פרויקטים של אימוץ מרכז קליטה,
פעילות עם מועדון לאנשים עם מוגבלות, או הקמת לימודייה לנוער בסיכון. תחום נוסף, הנתון
בשלבי פיתוח, הוא העיסוק הקהילתי בצדק חברתי מתוך ניסיון ליצור שינוי במדיניות ברמה
המקומית וברמה הלאומית.

 

"דרך ארוכה וקצרה" [12] – פיתוח
קהילתי

 

כיצד מפתחים אחריות חברתית? לא מהיום למחר. "קהילת צדק" מאמינה
בתהליכים – באמצעות השקעה באנשים ובנייה נבונה ונכונה של פרויקטים אפשר להשיג תוצאות
משמעותיות בנות קיימא. ומה מאפיין עשייה חברתית זו בתור קהילתית דווקא? היא מתייחדת
בשלושה מאפיינים מרכזיים: פיתוח קהילתי, מנהיגות מעצימה והתבססות על שיתוף והדדיות.
לעשייה חברתית קהילתית יש מטרה כפולה: שינוי חברתי ושינוי פני הקהילה. כלומר, מושם
דגש על איתור צרכים אמיתיים בקרב הקהילה וסביבתה. בהתאם לצרכים שזוהו מפותחים פתרונות
שנסמכים על כוחות קהילתיים וגם מחזקים אותם. למשל, סוגיה חברתית תיבחר על פי מידת
העניין של חברי הקהילה בה, ועל פי מידת ההשפעה הישירה שלה על חיי הקהילה וסביבתה. יתרה
מזאת, ההעדפה תהיה לבחור בבעיה חברתית בת פתרון, שהכוחות הנדרשים לפתרונה נמצאים
בהישג ידם של הקהילה ושותפיה.

 

כמו כן, אופי העשייה ידגיש את פיתוח הקהילה
וכוחותיה. הנחת יסוד שכיחה של כל קהילה היא כי כוחותיה מוגבלים, אבל זה לא משחק
סכום אפס – כמו כל השקעה טובה, השקעה נכונה של הכוחות מייצרת כוחות נוספים. המשאבים
העיקריים של הקהילה הם ההון האנושי והזמן שבידי חבריה, וכן המחויבות הערכית והמסירות
האישית, ולאו דווקא אמצעים כלכליים כאלה או אחרים. הניסיון מלמד שעשייה חברתית
קהילתית הנסמכת נכונה על כוחות אלה דווקא מגדילה משאבים ולא "מבזבזת"
אותם.

 

לכן, פרויקט חברתי-קהילתי מוצלח יימדד בכך
שהוא מרחיב את מעגלי השותפים בקהילה, מפתח מנהיגות, מעמיק את תחושת השייכות, מבוסס
על מתנדבים ומבטא את הערך המוסף הייחודי של הקהילה, כך שמצד אחד מובטח המשך קיומה של
העשייה החברתית, שכן הקהילה תהיה חזקה דיה להמשיך את העשייה החברתית שלה לאורך זמן
ואף להרחיבה, ומצד אחר העשייה החברתית "משרתת" את האינטרסים של ראשי
הקהילה המעוניינים בחיזוק הקהילה. הרי קהילות רבות עסוקות בשאלה כיצד להעמיק את
תחושת השייכות, להרחיב את השורות, לקרב את בני הנוער וכד', והנה העשייה החברתית
פותחת שערים חדשים ויוצרת הזדמנויות רבות ומגוונות לחברי קהילה שונים להיכנס פנימה
ולהיות מעורבים יותר בחיים הקהילתיים.

 

כאמור, המאפיין השני של העשייה החברתית-הקהילתית
הוא מודל המנהיגות שאינו ריכוזי וסמכותני. מנהיגות חברתית-קהילתית מעוררת השראה,
מעודדת שיתופי פעולה ומעצימה את חברי הקהילה. ההיבט השלישי נוגע לפיתוח שותפויות –
בין שמדובר בשיתוף גורמים שונים בתוך הקהילה בקבלת החלטות, בתכנון ובביצוע, ובין שמדובר
ביצירת שיתופי פעולה עם גורמים מחוץ לקהילה. ערכי השיתוף וההדדיות מקבלים ביטוי גם
באופן שבו מתנהל הפרויקט: על פי רוב, עשייה חברתית קהילתית לא תיבנה כאירוע חד-פעמי,
ולא תשמר יחסי נותן-מקבל (כמו מבצעי חלוקת מזון רבים), אלא תאפשר ותעודד יצירת
מערכות יחסים ארוכות טווח בין חברי הקהילה הפעילים ובין אוכלוסיות היעד, כך
שהתרומה והקבלה, ההשקעה והתוצרים יהיו חוויות הדדיות.

 

סיכום – מבט לעתיד

 

כיצד תשפיע עשייה מעין זו על החברה הישראלית –
ימים יגידו. אך הפעילות בשטח כבר מוכיחה כי יוזמה זו החלה לשנות מהותית את תפיסת
תפקידה ומקומה של הקהילה היהודית בישראל. עם זאת, העשייה של "קהילת צדק" עוד רצופה שאלות ואתגרים רבים: במה שונים צרכיה ומשאביה של קהילה
עירונית מאלה של קהילה יישובית ואף קיבוצית? כיצד מסייעים לקהילה המחויבת לעשייה
של גמילות חסדים וצדקה להעז לעסוק גם בשאלות של צדק? כיצד ניצור שיתוף פעולה בין-קהילתי,
שלעתים הוא גם בין-זרמי, בתחומים של אחריות חברתית?

 

ואולי אפשר כבר להתחיל לדמיין את החזון העתידי,
שבו נראות קהילות רבות ומגוונות שעוסקות בשאלות הללו, מתנסות בעשייה חברתית בעצמן ואף
יוצרות ביניהן רשתות של שיתופי פעולה ברמה המקומית, האזורית ואף הארצית לשינוי
ולשיפור החברה שאנו חיים בה, ולהשמעת מסר של יהדות חברתית, רלוונטית וחיונית.

 

 

מטרת "קהילת צדק" לפתח, לקדם ולממש
אחריות חברתית במרחבים קהילתיים יהודים בישראל, בשני תחומי פעילות:

• תחום "קהילה תומכת": הגברת התמיכה והערבות ההדדית בין חברי קהילה בשעת הצורך
• תחום "מעורבות וצדק חברתי": העלאת מודעות ופיתוח פרויקטים חברתיים למען הסביבה הרחבה

 

קהילה המצטרפת ל"קהילת
צדק" זכאית לקבל:

>     ליווי וייעוץ מקצועי בתהליכי ייזום וניהול פרויקטים חברתיים קהילתיים

>     השתתפות בסדנאות
ובקורסי הכשרה אזוריים וארציים

>     סיוע כלכלי (עד 10,000 ש"ח לפרויקט, בתמיכה של עד שלוש שנים, בכפוף
לאישור ועדת ההיגוי)

 

"קהילת צדק" פועלת כיום בקרב כ-70
קהילות מתפללות מכלל הזרמים ביהדות ישראל. היא הוקמה מיסודן של התנועה המסורתית
והתנועה ליהדות מתקדמת. הצוות המקצועי וועדת ההיגוי של "קהילת צדק" מורכבים
מנציגי כלל הזרמים השותפים בפרויקט. השותפות הרב-זרמית הזאת מבוססת על האמונה כי על
כל קהילה יהודית באשר היא לשאת באחריות חברתית. עם זאת, ברמת השטח כל קהילה
אוטונומית לפעול בכוחות עצמה, על פי לתפיסת עולמה.

 

צוות "קהילת צדק" ישמח לסייע לכל
קהילה המבקשת לפעול למען חברה טובה יותר. אנו מחויבים לסייע לכל קהילה להגשים את
החזון החברתי שלה, מתוך רגישות מרבית לאופי המיוחד של כל קהילה וכל זרם, בלי לכפות
ערכים ותפיסות עולם.

 

בקרוב ייפתח בירושלים קורס בנושא "קהילה
תומכת" המיועד לפעילים בקהילות אורתודוקסיות.

לפרטים נוספים: תניא 054-7791127 tanya@irac.org