נעים להכיר: שיעור חברה – שיחה עם שמולי בינג /

 

not memberg

 

 

 

 

שיעור חברה – שיחה עם שמולי בינג

נעים להכיר

אבישי בר-אשר

 

שיחה עם שמולי בינג, מורה, מחנך ופעיל חברתי, על מחאת המורים כמאבק חברתי
רחב על החינוך הציבורי בישראל. מה חושב מחנך צעיר על רפורמות בחינוך, על ארגון
המורים ועל מידת המודעות החברתית של ר"מים בישיבות
התיכוניות?

 

נפתח בשאלה כללית על "המאבק על החינוך", שרבים מכנים גם "מאבק
המורים": האם כך דמיינת אותו בראשיתו?

"בתחילת השביתה הסתייגתי מעט מהשתתפות אקטיבית במאבק, מכיוון שתחושתי הייתה
שעיקר המאבק התמקד בדרישות להעלאת השכר, מה שנראה לי כמאבק מצומצם שאינו מתייחס לשאלת
עתיד החינוך והחברה בישראל. במשך הזמן חברים התקשרו אליי כועסים וקראו לי להצטרף
למאבק. מהר מאוד שמתי לב שמהשטח עולה ובוקע קול זעקה ערכי ואחר, שגרם לי לחוש שאכן
מדובר ב'מאבק על החינוך' ולא ב'מאבק
המורים'. בירושלים הוקם 'מטה המאבק למען החינוך הציבורי', ואני הצטרפתי אליו. היה
לנו ברור שזה לא רק מאבק של המורים, אלא מאבק על חינוך מאוד-מאוד ספציפי. זה גם
היה הדגש בקול הצעקה במטה שלנו על כך שבמדינת ישראל היום אין יותר חינוך ציבורי, ומי
שרוצה חינוך ראוי לילדים שלו חייב לשלם. בבתי ספר שבהם אין תשלומי הורים בכלל,
גודל הכיתות מגיע לכ-40 תלמידים בכיתה, מה שאומר שאתה
לא יכול לחנך. במקרה הטוב אתה יכול ללמד".

 

וכאן נעוץ ההבדל בין מאבק מגזרי למאבק ערכי?

"כן, זה הבהיר לי שמדובר במאבק עקרוני וכללי, ולכן בשלב מסוים גם קראתי
לתלמידים שלי להצטרף והבהרתי להם שזה לא רק מאבק על השכר של המורים. אמרתי להם: 'לכולכם
ברור שאתם לא מקבלים די שעות לימוד ופעילויות העשרה ושיש תלמידים רבים מדיי בכיתה'.
גם מי שעקב אחרי סיסמאות המאבק בצמתים ראה שהרוב הגדול לא דיבר על השכר. לדעתי, צריך
לראות ברמת השכר תמונת ראי למצב בכללותו. כל עוד לא מחשיבים את החינוך, אין פלא שגם
שכר המורה נמוך כל כך.

 

אני חושב שהמאבק הזה הוא מאבק על תפיסה ערכית במדינת ישראל בכלל – חברה שנעשתה
קפיטליסטית מאוד, ומקצוע החינוך בה כבר כמעט אינו נחשב. לכן אני אומר שזה לא 'מאבק
המורים' אלא 'מאבק המחנכים'. ללמד אפשר גם בתנאים קשים, אבל אנחנו יצאנו למאבק על
היכולת ועל הזכות לחנך, מתוך רצון ליצור בועה ולא בבואה – בועה ערכית בחברה ולא
בבואה של החברה".

 

בכל זאת, יש עדיין מי שמאשים את המורים בניהול מאבק ציני, בטענה שרוב
המורים יצאו בעצם למאבק על שיפור תנאי העסקתם במסווה של מאבק אידאולוגי.
האם התחושה שלך מהמורים שאתה פוגש מפריכה את הטענה הזאת?

"תראה, קודם כול, המורים שעומדים בראש המאבק ומובילים אותו מודיעים בכל
הזדמנות שהם לא נאבקים על השכר. לומר לך שאני לא רוצה לשפר את השכר שלי, זה יהיה
שקר. היום, כדי לגמור את החודש אני מועסק בעוד שתי עבודות לצד העסקתי כמורה במשרה
מלאה. זהו מצב לא הגיוני בעיניי, אבל לצערי אין לי פנאי לעסוק בחינוך בצורה מלאה
ושלמה כמו שהייתי רוצה, כי המציאות מחייבת אותי לעבוד בעוד עבודות. לכולם ברור
שהשכר הוא אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר כדי למשוך כוח אדם איכותי ולהשאירו בתוך
המערכת, אך לצד זה אני חושב שהשכר הוא סימפטום של ההסתכלות החינוכית על החינוך
כפחות ערך. ברור לי שאם המאבק יסתיים ללא תוספת למשכורת המחנכים, הרי שהמאבק נכשל,
אבל חשוב להדגיש שלצד השכר, אנחנו המורים גם דוגלים ברעיונות לרפורמות, ואם תשמע
את הקולות מהשטח, תראה שרוב המורים תומכים ברפורמה".

 

להערכתך, המאבק הזה הצליח לפרוץ ממעגל המורים החוצה?

"בוא נתחיל מזה שהמאבק הצליח למשוך אליו את מעגל המורים עצמו, וזה כבר
הישג אדיר. מלכתחילה לכולם היה חשש שמעגל המורים יישאר דומם, כמו בעבר, כשמורים לא
יצאו לשטח. והנה פגשנו מורים שעומדים עם כרזות בצמתים ואומרים: 'זו הפעם הראשונה
שאני יוצא לרחוב עם שלט'. מעגל המורים היה שרוי עד היום בתפיסה שאי אפשר לשנות,
והנה, הדטרמיניסטיות הזאת נפרצה. לדוגמה, היום אפילו מתקיימות קבוצות דיון בתוך
בתי הספר, בין המורים, שחושבים יחד בקבוצות חשיבה איך להביא לשינויים בתוך בתי
הספר, גם בלי קשר למאבק הכללי. אבל בהחלט פרצנו גם אל מעבר למעגל המורים. משלב
מסוים בשביתה התרחבה התמיכה במאבק, וזה היה ניכר. מספיק לשמוע את צפירות התמיכה של
נהגים בצמתים. גם ההצטרפות של תלמידים ושל ועדי הורים למאבק היא עדות לפריצת המעגל
הזה. עם כל זה, לצערי אני ריאלי ויודע שלהביא 500,000 אנשים לכיכר להפגנה על
החינוך זה חלום, אבל התחושה הכללית שלי היא שהציבור הרחב די מזדהה איתנו, גם אם לא
תמיד בצורה הכי אקטיבית".

 

לגבי היציאה לשטח: נשמעה נגדכם הטענה שהבחירה במחאת רחוב עשויה לגרום רק
נזק בטווח הארוך, שהרי מורים אינם סטודנטים. האם לדעתך אין חשש לפגיעה בתדמית
המורה?

"אני חושב שמאבק ציבורי הוא דבר ראוי ביותר לחברה אזרחית דמוקרטית.
לצערי, כיום במדינה שלנו נוטים לצייר את מי שנוקט מאבק פוליטי בצבעים שליליים
ונחותים, ונגד התפיסה הזאת אני רוצה לצאת. מנהל אחד אמר לי בהפגנה בכיכר רבין
שמעכשיו הוא יחנך את התלמידים שלו להתפקד למפלגות, כדי להשריש אצלם מודעות חברתית
גבוהה יותר. הבחירה בדפוס של מאבק רחוב רק הביאה לשינוי חיובי בתדמית של המורה.
תלמיד שראה את המורה שלו לא רק שובת, אלא גם יוצא להפגין ולמחות, הפנים תפיסה שרק
מעלה את מעמדו של המורה. אני מאמין שהתלמידים שלי,
שראו אותי מפגין ומוחה, למדו שיעור אזרחות גדול, ועכשיו הם מבינים טוב יותר מהי
מחאה דמוקרטית, מהי מחאה בלתי אלימה, וגם מתי אפשר לחצות קצת את הגבולות כדי להישמע.
היום מבינים טוב יותר שהמורים נאבקים על החינוך, ולכן לדעתי ערכם של המורים דווקא
עלה".

 

ומה עם חינוך לדמוקרטיה יציבה ומתוקנת הנשענת על פעילות פרלמנטרית, משפטית וממשלתית?

"אני בהחלט חושב שבעקבות המאבק הזה אנחנו צריכים להתאגד יותר כדי לפעול
בערוצים האלה – להקים עמותות, לפעול ללובי בכנסת וכד', אבל זה לא סותר; כדי להביא
לשינוי פרלמנטרי אמיתי אנחנו צריכים קודם כול לגרום
לחברי הכנסת להתעניין בנושאים שאנחנו פעילים בהם. לכן המטרה הראשונה שלנו היא
להעלות את המודעות התקשורתית כדי לדחוף את הח"כ הממוצע להתעניין באג'נדה
שלנו. כמו תמיד, כיוון הפעולה הוא בדרך כלל מדעת הקהל אל חברי הכנסת, וזהו השלב שבו
התחלנו את מאבקנו".

 

האם אתה צופה שבעתיד הלא רחוק יתברר שהמאבק הזה היה יעיל, או שאולי יוכח שהוא
לא היה רדיקלי מספיק ושצריך היה לשבור יותר את הכלים?

"אני מאמין שאנחנו נתונים היום בשעת כושר אדירה – אפילו מצד הממשלה
והאוצר – ולכן אני מאוד אופטימי ומצפה לשינוי יסודי ארוך טווח. מצד שני, בהחלט
יכול להיות שאתאכזב. אני יודע בוודאות שכבר זכינו להשפעה ציבורית אדירה. עצם
העובדה שרוב השיח היום, שהתחיל כמאבק על השכר, הוא שיח ערכי על החינוך בכלל, היא בעיניי
הישג גדול. לכולם ברור היום, בעקבות המחאה הציבורית, מהם הנושאים החמורים והדחופים
שמחייבים שינוי במערכת החינוך".

 

ואם ניפגש בעוד שנה, ויתברר כי שינויים של ממש לא יושמו, האם תראה את עצמך
מצטרף למאבק רדיקלי יותר?

"אני חושב שהמאבק הזה עורר בקרב הרבה מורים ביתר שאת את השאלות
החינוכיות המרכזיות. היום יש מורים ששוקלים לפרוש מהעיסוק בחינוך דווקא בעקבות
המאבק, שגרם להם לשקול מחדש וברצינות רבה מאוד את מקומם כמורים. המחאה גורמת לרבים
– שעד היום התרגלו להשלים עם המצב הקשה במערכת החינוך – להבין שהמצב הזה אינו גזירת
גורל ולהתייצב אל מול השאלות הקשות. לכן אני חושב שאם לא יתרחשו שינויים אמיתיים,
מורים רבים ימצאו את עצמם מחוץ למערכת. על כל פנים, אני מרגיש שהמחאה הזאת מתארגנת
למאבק נרחב יותר וגם לכוח פוליטי. אנחנו לא יודעים לאן יתגלגל המאבק הזה, ורק ימים
יגידו, אבל אני מאמין שהציבור היום בשל יותר מבעבר. אסור לשכוח שנקיטת צעדים
רדיקליים יותר בעתיד היא גם 'לוקסוס', שהמורים לא בהכרח יוכלו לעמוד בו, בשל
ההשלכות הכלכליות הכבדות שלו. בלית ברירה הייתי רוצה לקוות שאם לא יושגו המטרות
שלנו, יקום גם מאבק רדיקלי יותר, אבל חשוב לי להדגיש שאנחנו לא חיים בשביל המאבק,
אלא בשביל החינוך".

 

הזכרת קודם את "הפורום למען החינוך הציבורי", או "מטה המאבק
הירושלמי", שהצטרפת אליו עם הקמתו. למה צריך פורום "ירושלמי" לצד
ארגון המורים?

"הכינוי 'ירושלמי' הודבק לנו על ידי אמצעי התקשורת. עיקר הפעילות
שרצינו לקדם כבר בהתחלה היה המאבק הציבורי, ואפילו לא הקמנו מטה רשמי לצורך כך. לא
דובר בניסיון להתחרות בארגון המורים, אלא בהתארגנות שנועדה לקדם שיתוף פעולה מלא
עם ארגון המורים דרך המאבק הציבורי. אני לא מסתיר את הביקורת שיש לנו כלפי הנהגת
ארגון המורים, כי לדעתי יש בעיות רבות בהתנהלותו כארגון עובדים. אני סבור שאנחנו
משלמים מחיר גבוה על כך שהפקרנו את ועדי העובדים, והבעיות בארגונים הקיימים ניצבות
לנגד עינינו. לדוגמה, יש היום ועדי עובדים שמתנגדים בכל תוקף לכל רפורמה באשר היא,
כמו פיטורי עובדים, וזה מצב בלתי סביר.

 

"ביחס לארגון המורים התחושה שלי היא שהמיזוג בין ארגון חינוכי לארגון
עובדים מקשה על יצירת רפורמות ועל קבלתן, בעיקר בשל אילוצים תקציביים. אני מאמין
שצריך לחשוב על דרכים לרפורמות יצירתיות. לצורך כך צריך להביא להבנה מחודשת של המושג
'ארגון העובדים' ולהבנה מחודשת מהי רפורמה חינוכית. אמנם חשוב מאוד להבטיח את
זכויות המפוטרים, אבל אי אפשר לפסול בצורה שיטתית את עצם אפשרות הפיטורים. למשל,
מורה גרוע צריך ללכת הביתה. חשוב לדאוג שהוא יזכה לכל התנאים, אבל אי אפשר להגביל
בצורה גורפת את האפשרות לפטר אותו. על כל פנים, בינתיים עדיף לדעתי קיומו של ארגון
עובדים בעייתי על פני מציאות שבה אין ארגון עובדים, שהוא הערובה לכך שהחברה שלנו לא
תפתח קיטוב מוחלט בין עובדים מומחים שצוברים הון ובין עובדי קבלן חשוכי תנאים
סוציאליים".

 

* * *

 

בוא נשוחח קצת על סוגיית "שבירת השביתה" במערכת החינוך הדתית:
מצד אחד, ברוב הישיבות התיכוניות עולם כמנהגו נוהג, אבל במאבק הזה שמענו גם קול
אחר, כמו מכתבו של הרב חיים בורגנסקי [ראו עמ' 8-4 בגיליון זה], שגרר
תגובות רבות מכל הכיוונים.

"שורש העניין מתחיל לדעתי בהתבססותו של מה שמכונה 'החינוך האפור' בקרב הציבור
הדתי, שהתנתק במידה רבה מהחינוך במדינת ישראל. רוב רובם של המתחנכים בחינוך
הממלכתי-דתי מגיעים בסופו של דבר לבתי ספר שבהם תשלומי ההורים מגיעים עד 10,000
שקל בשנה. בדרך הזאת הפך הציבור הדתי למוביל ההפרטה במערכת החינוך. אוהבים להאשים
את הציבור החילוני באדישות ביחס לחינוך; בבית הספר שבו אני מלמד (תיכון הראל – א"ב)
מתקיימת אינטגרציה אמיתית בין תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות שונות. לצערי,
מציאות זו אינה מתקיימת ברבים מבתי הספר הדתיים והפרטיים.

 

"באופן כללי אני חושב שהציבור הציוני-דתי הוא ציבור אליטיסטי בהגדרה,
וזה דבר חיובי, אך בניגוד לתחומי השפעה אחרים, בתחום החברתי-חינוכי הוא לא אליטה
מנהיגה ומשפיעה מספיק. בהפגנה הגדולה בכיכר רבין לא היו מספיק דתיים ולא הייתה
נוכחות בולטת של הישיבות התיכוניות או של תנועות הנוער הדתיות, על אף שמדובר
בהפגנה שהתנוסס בה דגל ערכי. וההתנקות הזאת מולידה תגובות של אכזבה בקרב מורים
אחרים. לצערי, הציבור הדתי משתמש בהסברים רדודים שהוא לא היה מאמץ בנושאים אחרים. הציבור
הדתי בחר לשמור על 'טהרנות' במאבק הזה, כלומר – לא להצטרף למאבק שלא מסכימים איתו
במאה אחוז. דווקא הציבור הדתי, שבהפגנות פוליטיות יודע תמיד להתעלות על
תתי-המחלוקות ולהתייצב בחזית אחידה, החליט הפעם להדיר את רגליו במידה רבה מהמאבק.
זה מעורר בי תחושה שהציבור הדתי לא מתעניין במה שנמצא מחוץ למערכת החינוך שלו. זה
חמור בפרט כשמדובר, למשל, בתיכונים 'המקיפים' הדתיים, שסובלים כמו יתר בתי הספר
הממלכתיים בארץ, אבל בציונות הדתית מתעלמים אפילו מהמצוקה שלהם. כמו שטען הרב בורגנסקי, אני חושב שאם היו מונעים מהמורים בישיבות התיכוניות
את ההטבות שיושגו בעקבות השביתה, חלק גדול מהם היה מצטרף אליה והשיקולים ההלכתיים
היו שונים".

 

אתה לא חושב שיש היגיון בטענת "ביטול תורה" שמשמיעים ר"מים נכבדים בישיבות התיכוניות? "לימוד תורה"
אינו ערך חשוב, העולה על המאבק הכללי?

"באמת אין לי השגות על הטיעון הזה. גם אני חושב
שראוי לקיים לימוד תורה גם בזמן השביתה, מתוך תפיסה של לימוד תורה לשמה, אבל לצערי
בחלק מהמקומות האלה ממשיכים ללמוד תוכנית רגילה לבגרות, וגם מקצועות חול נלמדים
כרגיל. כך יוצא שטענת 'ביטול תורה' היא אצטלה ולא טיעון מהותי".

 

אז למה לא להחיל את טענת חיוניות הלימוד גם על מקצועות כלליים בבתי ספר
ממלכתיים?

"אני בהחלט חושב שאם היו יוזמים לימודים במתכונת חלקית ומצומצמת, לשם
הלימוד ולא כחלק מתוכנית הלימודים הרגילה לבגרות, הייתה לכך הצדקה. הרי גם מציאות
שבה התלמידים בטלים מעיסוק כל היום היא מציאות לא בריאה. אפשר ליזום לימודים
חלקיים או פעילויות התנדבותיות.

 

"תראה, בישיבות תיכוניות או בבתי ספר שהם חצי פרטיים, יש למורים
מחויבות חינוכית כפולה – הן למערכת החינוך הן להורים שמשלמים. זו גם בעיה שנובעת
מהתבססותו של החינוך האפור. מעניין שדווקא בבתי הספר הממלכתיים, שגם בהם יש תשלומי
הורים גבוהים, ההורים מצטרפים למאבק הכללי, ולפעמים ועד ההורים הוא שמוביל את
המאבק. חבל מאוד שהציבור הדתי לא משכיל להבין שעיצוב פני החברה הכללית הוא גם
אינטרס שלו".

 

הזכרת קודם את עמותת "במעגלי צדק", שאתה נמנה עם מקימיה. האם
העמותה הצטרפה למאבק על החינוך?

"'מעגלי צדק' אינה חלק מהמאבק, אף על פי שאני מאמין שצריכה לשרור סולידריות בין ארגונים שונים הנאבקים למען מטרות חברתיות
שונות – בעיקר מכיוון שיש חשיבות מסוימת בכך שכל גוף יעסוק בנושאים שונים בצורה
ממוקדת. חשוב שגופים שונים יתעסקו בתחום מומחיותם ולא בכל נושא שמתעורר".

 

אולי "התו החינוכי" שלכם, שנועד להילחם בהעסקת עובדים בניגוד
לחוק, הוא דוגמה טובה לקשר כזה.

"בהחלט. אסור לשכוח את עובדי הקבלן – עובדי ניקיון ומאבטחים שמושבתים
מאונס במהלך שביתה מהסוג הזה, ותנאיהם לא צפויים להשתפר בעקבות המאבק על החינוך".

 

וזה מעורר שאלה אחרת: האם המאבק על החינוך אינו פריבילגיה במובן מסוים – בייחוד
כשמעמידים אותו לצד מטרות אחרות שארגונים כמו "במעגלי צדק" מנסים לקדם?
האם, למשל, לא ראוי יותר להוציא רבבות לכיכר כדי להיאבק בראש ובראשונה על זכויות
עובדי הקבלן?

"ברמה האמוציונלית, מובן שהמאבקים האלה
נראים בסיסיים יותר וחיוניים יותר, אבל חשוב גם להתמקד בבעיות שאפשר לפתור אותן
ולחולל שינויים בעניינן, כמו שחשוב גם לשמור על ריאליות. אני נאבק בכל תחום שבו
אני מאמין שאפשר להצליח, ולכן במאבק בעניין עובדי הקבלן, על אף שאנחנו חושבים
שמדובר בשיטה פסולה ובלתי נאורה, אנחנו לא יוצאים נגדה, אלא מנסים להילחם למען
יישום התנאים הקבועים בחוק בכפוף לנורמה הנהוגה. אי אפשר לנהל את כל המאבקים בעולם
בו בזמן".

 

אבל אפשר לבחון את סדר העדיפויות ולהקדים את העיסוק בעניינים בסיסיים יותר.

"אני חושב שיש קשר עמוק בין חינוך ציבורי ראוי ובין שלל בעיות חברתיות
אחרות, כמו העסקתם של עובדי קבלן. כיום, עובד קבלן לא יכול לתת חינוך טוב לילדיו,
אבל אם יהיה בישראל חינוך ציבורי אמיתי, גם ילדיו של עובד כזה יוכלו ליהנות מחינוך
ראוי וטוב, בלי הצורך לממן שיעורים פרטיים והעשרות מעבר לשעות הלימודים. כך, אולי
הבן שלו ייצא מהמעגל הזה ולא יהיה עובד קבלן בעצמו. במקום זה כיום ילד כזה לכוד
בתוך המעגל – הוא נאלץ ללכת לבית ספר שהתנאים בו נמוכים ופחות טובים מכל בחינה.
אני חושב שתפקידו של החינוך ליצור שוויון חברתי, ולא לשעתק את המצב הקיים או אפילו
להחמיר אותו, כפי שאנחנו רואים היום, במציאות שבה בתי הספר האליטיסטיים רק משתפרים
יותר ויותר, ולעומתם מעמדם של בתי הספר הציבוריים הורע".

 

האם אתה מצפה מהורה שהילד שלו לומד בבית ספר טוב לשלוח אותו לחינוך הציבורי
ולהתפשר על רמת החינוך?

"איני מקבל את ההנחה שיש כאן רק ויתור של התלמיד. בעיניי, בבתי ספר שבהם
תהיה אינטגרציה אמיתית ולא כוזבת, הילד יוכל להרוויח הרבה מבחינה מוסרית וערכית,
גם אם במחיר של ירידה קלה בהצטיינות הלימודית, שיש לציין שאינה הכרח. אני לא מזלזל
בהצטיינות הלימודית, כי אנחנו בהחלט מעוניינים לפתח אליטה מדעית ואקדמית בישראל,
אבל אני מאמין שזה אפשרי גם בלי ההסתגרות של האליטה. כל בעיה חברתית שהאליטה מיהרה
לפתור רק לגבי עצמה, נשארה למעשה בעייתם של בני השכבות האחרות – כפי שקורה בתחומי
הבריאות, התחבורה הציבורית והחינוך. אם נפתור את בעיית החינוך רק לגבי האליטה, לא
יישארו מי שיילחמו על הבעיה של הציבור בכללותו".

 

 

לסיום, אפשר לשאול על השאיפות האישיות שלך לעתיד? בעיתונים כבר כינו אותך "עסקן".
האם אתה רואה את עצמך מתפתח בשדה הפוליטי בשנים הקרובות?

"קודם כול, צר לי שמי שעוסק בפעילות ציבורית נתפס בחברה שלנו בצורה
שלילית כ'עסקן'. עסקנות ציבורית נראית בעיניי דבר חיובי,
וחבל שהמילה 'עסקנות' קיבלה הקשר שלילי כל כך. אם כולנו היינו חברים בפעילות
ציבורית ומנסים לקדם שיח כלשהו – ויש לצורך כך הרבה ארגונים ועמותות – היינו
יכולים כולנו להשפיע על השיח החברתי

ולחיות במציאות שונה.

 

במסגרת תפקידי ב'במעגלי צדק' אני מעורב גם בעשייה
פוליטית, וכמו כל פעיל חברתי אני יודע ומרגיש שהעולם הפוליטי הוא הזירה הגדולה
להשפעה ולהכרעה. מצד שני, יש עוד כמה שלבים שאני צריך לעבור כדי להיות כשיר ומוכן
לפוליטיקה, ויש עוד שיקולים נכבדים אחרים, כמו חיי משפחה. בשני העשורים הקרובים
אני רואה את עצמי ממשיך להתפתח בתחום החינוך – כמחנך, ולאחר מכן גם כמנהל בית ספר".

 

שמולי
בינג, נשוי ואב לתינוקת, הוא מחנך כיתה י"ב בתיכון
הראל במבשרת ציון, ופעיל חברתי; ממקימי העמותות "שכן טוב" ו"במעגלי
צדק"; בוגר תוכנית "רביבים" ובית הספר למדיניות ציבורית
באוניברסיטה העברית.

 

במעגלי
צדק

עמותה חברתית לשינוי חברתי ברוח ערכי
היהדות. העמותה שואפת ליצור שיח חברתי חדש, שיעסוק בצדק ולא רק בצדקה.
חבריה מאמינים כי שינוי חברתי צריך לבוא על ידי שינוי תפיסה יסודי, וכי
השינוי המחשבתי חייב לבוא לידי ביטוי גם במעשה. בין הפעילויות המרכזיות של העמותה:
מיזם "התו החברתי", מלחמה בעושק עובדי הקבלן, הגברת הנגישות לנכים
במקומות ציבוריים, פעילויות חינוכיות ועוד. לפרטים בקרו באתר האינטרנט של העמותה: www.mtzedek.org.il