פֶּרְמָקַלְצֶ'ר, שמיטה והדיאלוג שביניהן
חגית מימון
חגית מימון היא אשת חינוך, טבע וסביבה ומתכננת פָרְמָקַלְצֶ'ר. בעבר ניהלהאת אתר השומרה, וכיום מלמדת את תוכנית "מים רבים" ומעצבת טקסי טבילהאישיים לנשים.
שיטת פֶּרְמָקַלְצֶ'ר לתכנון סביבתי עשויה להשיבלמצוות השמיטה את טעמה האבוד, את החיבור לאדמה. בו בזמן, השמיטה יכולה להעניק עומקורוח לחיבור הסביבתי למקום. ניסיון להחיות את האגדה שבהלכה ולהציץ לדיאלוג האפשריבין שתי שפות ושלושה חברים, רגע לפני השמיטה.
יש לי רומן אמיתי עםהיהדות מאז החל מרד הנעורים הראשון שלי ועד היום, ואני כמעט בת 40. איני יודעת אםאחרי גיל 40 אסכים לקבל את הארץ המובטחת כאשר על ראשי המטפחת, או שאשלח לעוד סיבובשל 40 שניות עד שנים – אך מה שבטוח הוא שאני מאוהבת ביהדות מהראש ועד הלב. אנידוברת עברית, מתוודעת למשנה השירית, מתענגת על הלשון התלמודית, השפה החינוכית, הסביבתית,הניגונית, ועל הלשון התנ"כית כנגד כולן. אני אוהבת את השיח שבין כולן, ומלאכתהתרגום מעשירה ומרתקת אותי. בדברים הבאים אני רוצה לשתף את הקוראים בחדוות הקיום שברב~גוניות:כיצד שיטת פֶּרְמָקַלְצֶ'ר (ראו מסגרת) עשויה לסייע בהבנת מושגי השמיטה, ולהפך, ומהעשוי להתחדש במפגש מושגי שכזה? אני מזמינה את הקוראים לשאת עמם תוך כדי קריאה אתההכרה באגדה שמאחורי ההלכה, ולקוות שתהא נטווית בנו כזרימת מים תת~קרקעיים ותספר לנואת הסיפור שלה.
מהי שיטת פֶּרְמָקַלְצֶ'ר (Permaculture)?
"פרמקלצ'ר היא שיטת תכנון סביבתית שמטרתה ליצורבתים, גינות ויישובים יצרניים, חסכוניים באנרגיה ומאריכי ימים, על פי דפוסיםותופעות טבעיים, מערכות הפועלות תוך שיתוף פעולה עם כוחות הטבע" (טליהשניידר).[1]
את שיטת פרמקלצ'ר ("חקלאות בת קיימא") פיתחוביל מוליסון ודיוויד אולמגרן האוסטרלים. המושג "פרמקלצ'ר" מורכב משלושמילים: Permanent– בר קיימא; Agriculture– חקלאות; Culture– תרבות, והרעיון שהוא מבטא הוא שכאשר תרבות וחקלאות משולבות יחדמתוך כבוד ושיח אמיתי, מתפתחים חיים בני קיימא באותה חברה/אומה/קהילה, משוםשמשאביה נשמרים ואף מפרים זה את זה. כלומר, יש איזון במערכת.
בישראל חיים כיום מאות אנשים המיישמים את שיטת הפרמקלצ'רבתחומים רבים. בארץ הוקמו כמה חוות המשלבות חינוך ואקולוגיה מעשית. אנשים אלה שינואת אורח חייהם, וכך הם משפיעים לטובה על סביבתם האנושית והטבעית. כמו כן, הוקמו גםכמה עסקים זעירים המתאימים יותר לכוחות היצירה והעניין של בעליהם.
עקרונות השיטה
בבסיס שיטתהפרמקלצ'ר מונחים ערכי הכבוד והאחריות, מתוך הבנה פשוטה ועמוקה שאנו חלק מעולםשקיומו תלוי בנו וקיומנו תלוי בו. שיטת פרמקלצ'ר מלמדת אותנו להתבונן, להכירולהבין את המשאבים המקומיים לאורך תקופה מחזורית של שנה לפחות. ההתבוננות מגלה כיבמקום שבו יש מפגש בין שני יסודות שונים, בין שני קצוות, נוצרת הפריה. לדוגמה,דווקא במפגש בין בריכת מים לשולי הגינה נוצר כר פורה לצמחים ובעלי חיים. זוהימהותו של עקרון המקומיות, המורה עלייחודיותו של כל מקום, שמבדילה אותו ממשנהו. כל אחד מן המרכיבים של המערכת נמצאכנראה בדיוק במקום הראוי לו ולשכניו, ושורר ביניהם איזון.
לכל אנשי הפרמקלצ'ר בסיס מוסרי משותף, הנשען על שלוש אבני יסוד של אחריות: 1. אחריותהאדם לאדם; 2. אחריות האדם לאדמה; 3. אחריות האדם לחלוקת עודפים הוגנת. לצד אלה, לכלחלק בבריאה יש גם חמש זכויות בסיסיות:אוכל, מים, אוויר ומחסה נקיים; הייסוד החמישי ייחודי לאדם – גישה למידע ולפרנסה.
סוף מעשה במחשבה תחילה
על פי שיטתפרמקלצ'ר, התכנון מבוסס על התבוננות רחבה ומעמיקה בנמצא (משאבים – טבע, אנשים, סביבהוכו'). שיטת התכנון מתאימה לכל תחום בחיים – חינוך, ניהול, בנייה, אמנות ועוד, משוםשההתבוננות מאפשרת לראות את המערכת ואת מרכיביה ולהבין את ההפריה ואת ההזנה ההדדיתהמתקיימות ביניהם. מטרת השיטה היא למקם כל מרכיב במקום הנכון ביותר לו, לשכניוולכלל, כך שיידרש מינימום השקעה עד ליצירת מערכת שתהיה כמה שיותר עצמאית, ויושג ממנהמקסימום תפוקה, מתוך איזון והצמחה מתמדת. במקומות שבהם יש מינימום התערבות אנושית אנומוצאים את אמנות החיבור בין המרכיבים באופן המאוזן ביותר.
הסודהגלוי הוא הגיוון, הדיוק והצניעות. ניקח לדוגמה בית: כשהבית בנוי מחומרים המתאימיםלאקלים ולטופוגרפיה, יש חיסכון רב באנרגיה. ביתי בנוי על הר במפנה מערבי. חציובסלע, ומעליו עוד קומה. בבית שוררת טמפרטורה קבועה, כך שאיני זקוקה לקירור בקיץ, ואףהחימום בחורף מינימלי. בית שכניי, לעומת זאת, חשוף וחסר הגנה, ולכן שכניי מוציאיםכסף רב כדי לאפשר שהות סבירה בביתם. המחיר הוא זיהום מיותר ובזבוז אנרגיה. שתילתעצי פרי יכולה לספק מזון, חמצן, צל, שוברי רוח, שמחה ובידוד טוב יותר. זוהי רקדוגמה לחלק מפתרון פשוט. הרעיון אינו למצוא דרך לעשות מניפולציות על הסובב אותנו,אלא להשתמש במה שקיים ממילא. כמו באמנות לחימה – ללכת עם התנועה ולא נגדה.
מה בין השיטה לשמיטה?
הקשר בין הפרמקלצ'רלשמיטה נוגע לתשתית שמונחת ביסודותיהם של שני הניסיונות לחנך את האדם לחיות בהתאמהמרבית לסביבתו. הן השמיטה והן שיטת פרמקלצ'ר תובעות מן האדם לחיות בתוך מחזוריותטבעית שבה הוא תופס את עצמו כחלק אורגני מהסביבה האנושית, החלקאית והקוסמית.
מבחינה ערכית, מצוותהשמיטה ביקשה לעורר בנו צניעות כנגד תחושות הבעלות והרכושנות. במישור החברתי היאחוללה מהלך דרמטי שנועד לחשוף את המרקמים העדינים ברשת החיים והקיום האנושיכקהילה, כעם וכחלק מן הבריאה כולה. כמו בשבת, כך גם בשמיטה נגלית המציאות לכולם.לצד זאת, בעולם ההלכה השמיטה הפכה לעוד ציווי המוטל על האדם משמים. שומרי ההלכהנמנעים מ"חשש שמיטה", אך לא בהכרח מחפשים את הטעמים העומדים ביסודה שלההלכה. המפגש עם שיטת פרמקלצ'ר עשוי להחזיר לחיים את הדיון המהותי על השמיטה, להסיראת ה"חשש שמיטה" ולהחזיר לנו את הטעם. השיטה יכולה לעזור לנו למצוא אתהחיבור לאדמתנו – קשר רב~שנים שאבד לנו בגלות, על כל רבדיו. מן העבר השני, השמיטהיכולה להעניק ַלַמעשה עומק ורוחניות תורנית, לחבר בין ניסיונות התיקון העתיקים שלנפש האדם לניסיונות התיקון המודרניים, להעניק קדושה לשיטה חדשה, ולהלביש את השיטההאוניברסלית בלבוש המתאים ביותר למקום הזה, בהיותה מצווה התלויה בארץ. המפגש הזהבין הקצוות עשוי לעורר בנו את המשמעות ואת הבסיס שהמצווה צומחת ממנו; להחיות את האגדה שבהלכה ואת ההפריה ההדדיתביניהן.
הדיאלוג בין השפות
החיבור בין שיטהמודרנית, מיובאת – עם שם ארוך וזר – ובין מקורות היהדות אינו מובן מאליו. אנימוצאת קשר בסיסי ביניהם – קשר הטמון בחיבור שבין שמים לארץ, בין אדם לאדמה; בעצםהיכולת לשמוט מתוך אחריות; בהיבט החברתי של השמיטה, החותרת למצב טבעי של שוויוןבין האדם, ובהיבט המחזורי, הקשור למספר 7. מתוך אמונה שבדיאלוג אמיתי יש לימודוחידוש. בחרתי לשוחח על הנושא עם כמה אנשים, שכולם יקרים לי ואהובים עליי. לעתיםדווקא בני השיח שלנו מנסחים ביתר קלות ובדיוק את מה שאנו מתארים בצורה ארוכהומסועפת.
אבינועם, בת עַיִן
ראשון לשיח היה אחי,אבינועם מימון – אדם שומר מצוות, עובד אדמה ואיש חינוך ומשפחה, מטפל ועוסק בהתחנכותדיאלוגית. כיום הוא מתגורר עם משפחתו בבת עין.
חגית: מה אתהאומר על הרעיון של שיח בין השפות – פרמקלצ'ר ושמיטה?
אבינועם: "לכאורה,יש כאן שתי שפות שונות שנובעות ממקום אחד. אין כאן באמת קצוות שונים, אלא מעיןמפגש בין שני יסודות דומים. שיטת פרמקלצ'ר כאילו נובעת מהיהדות. אני חושב שההתבוננותהתורנית היא הוליסטית מאוד, אך לצד האחדות צריך לזכור גם את החלקים, הרב~ממדיות,השלמות וסוד האיזון, כלומר הדיאלוג".
חגית: אבל יש גםאחריות!
אבינועם: "האחריותנובעת מן הדיאלוג. היהדות מראה לנו איך הכול בעצם דבר אחד".
חגית: "זהמזכיר לי את המדרש של 'מי השילוח' על הפסוק 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם',[2]שרואה בבריאת האדם יסוד שחיבר את כל הבריאה בכך שכל הבריות נתנו מכוחן והצטרפולבריאתו".[3]
אבינועם: "זהבדיוק העומק שעליו אני מדבר. מאוד מעניין לבחון איך היהודי חווה ומבין אתהפרמקלצ'ר, ואיך הפרמקלצ'ר – את היהודי. בשמיטה, למשל, יש שני יסודות: האחד באמלמטה, מהאדמה, מן ההקשבה לאדמה ולצרכיה ומהאיסור לנצל אותה. היסוד השני בא מלמעלה- זוהי המצווה לשמוט את האדמה אשר אינה בבעלותנו. זוהי דוגמה לחיבור שני הקצוותהאלה".
חגית: ויש גםקשר בין שמיטה ושליטה. אני נרגשת מכך שדווקא לפני הכניסה לארץ אלוהים אומר: 'כִּיתָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה".[4]אנחנו צריכים ללמוד לשחרר אחיזות ולהתחבר מתוך הרפיה; לקבל את העובדה שאין לנו באמתשליטה ובעלות.
אבינועם: "בעינייזהו בדיוק לב השאלה 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני?'.[5]בני ישראל חיו במדבר במציאות של נס וחיבור מיוחד עם הקב"ה: המן והמים, עמודהענן ועמוד האש. בארץ ישראל נוצר חיבור שונה – חיבור לאדמה וחובה על הארץ. השמיטההיא סוג של קישור לארץ, לא זכות על הארץ (על זכות אפשר לוותר), אלא חובה. מצד שני, המצווה הזאת ניתנה בהר סיני, כיהיא החיבור שבין הר סיני לאדמה, בין שמים לארץ – האיחוד".
חגית: טוב, אחי,יש בינינו הבנה ושפה פנימית, אין לי ספק שאנחנו באים מאותו מקור…
ורד, קיבוץ צובה
השיחה השנייה התקיימהעם ורד, שחיה עם משפחתה בקיבוץ צובה שבהרי יהודה. ורד היא אמנית, מורה ליוגהלגדולים ולקטנים ומטפלת. היא מחוברת לאדמה מיום היוולדה, מתוך הרבה אהבה לעולםולבריותיו. אני חולקת איתה חלק מהרעיונות שלי.
חגית: אז מה היאשמיטה בשבילך?
ורד: "השאלהשלך מעוררת בי כל מיני מחשבות ושאלות. מה עשו היהודים בגלות בשנת שמיטה?".
חגית: הם לאשמרו על השמיטה. זוהי מצווה הקשורה רק לארץ ישראל.
ורד: "אז בעצםלא היה להם איפה ליישם אותה. ומה אם האדמה צריכה לנוח? אם אנחנו צריכים ללמוד שאיןלנו בעלות על האדמה, אז אני לא מבינה למה היהודים לא שומרים על השמיטה גםבחו"ל".
חגית: דיברתי עלכך עם אחי אבינועם, שהאיר את עיניי בזיקה לעקרון המקומיות. האדמה בארץ ישראל היא אמנםהמקום הרוחני של העם היהודי, שהשמיטה היא ביטוי אחד שלה. אני חושבת שאם הייתי חיהבחו"ל, לא הייתי רוצה לוותר על מצוות השמיטה.
ורד: "ובפרמקלצ'רנותנים לאדמה לנוח? הרי הגידולים החקלאיים אינטנסיביים ודורשים כוח רב מהאדמה!".
חגית: בפרמקלצ'רהשאיפה היא להביא לכך שבשנה השביעית האדמה וגידוליה יהיו עצמאיים, ללא טיפול. אנומנסים להגיע לכך שהאדמה תהא פורייה, אבל מתוך איזון, כפי שהיא בטבע – באמצעות גידוליםרב~גוניים, למשל. נו, אז מה היא שמיטה בשבילך, קיבוצניקית יקרה?
ורד: "בשביליהשמיטה קשורה בעיקר להרפיה ולריפוי. בשמיטה יש צד אקטיבי של יצירה, כשמתוך הרפיהבאחיזות יש אפשרות לפעול ממקום של שינוי, ויש גם צד פסיבי – האדמה יוצרת ריפוימתוך המנוחה שלה".
חגית: זה רעיון יפהבעיניי. למדתי שהאדמה מצמיחה את מה שהיא צריכה. כשחורצים בה שביל, הצמחים הראשוניםשיצוצו הם אלה שאנחנו קוראים להם 'עשבים שוטים', אך דווקא הם מעניקים לאדמה אתשהיא זקוקה לו כדי לרפא את עצמה.
ורד: "האדמהתמיד מאוזנת. העבודה שלנו היא להקשיב לאדמה מתוך כבוד ולמצוא את האיזון והקשר שביןהאדם לאדמה. זה קשור בקשר עמוק לאמונה באלוהים: חקלאות הבעל בארץ ישראל היא חקלאותמקומית שתלויה בגשמים, שלא כמו במצרים, המושקית בשפע הנילוסי. בארץ ישראל ה'בעל' הואאולי 'בעל הבית', אלוהים".
חגית: וכל הקיוםהזה שלנו כאן, אם יירד גשם ואם לא, מותנה בהתנהגות המוסרית שלנו. אם נשמור על צדקוצדקה, אז יירד הגשם בעיתו, ואם לא נשמוט את האדמה, נִגלה ממנה.
ורד: "זאתאומרת שהקיום שלנו כאן בארץ מוטל בספק. כשהיהודים חזרו ארצה מהגלות הם חיפשו קודםכול את האדמה, אבל מהר מאוד הם עזבו אותה. כבר אז הם העדיפו להעסיק פועלים ערביים,וכבר אז התחיל חוסר הכבוד לאדם הפועל ולאדמה. עבודתהאדמה ושמירת האדם והאדמה הן לדעתי הביטויים הכי מעשיים לרוחניות. אלון, אחי, נוטעכאן זיתים בטרסות, והאהבה והכבוד לאדמה ולאדם ניבטים מהן ביופי רב. כל פעם שאניחושבת על זה, אני מתרגשת. בזמן ההתנתקות אלון נסע לגוש קטיף ועזר לחקלאים לפרק אתהחממות ולהביאן לכאן, ועכשיו יש כאן זיתים עם סרטים כתומים שמחכים למקום קבע כדילשוב לבעליהם. זה בעיניי כבוד למקום, לאדם ולאדמה".
ענת, ניו יורק
ענת ליטוין, חברתי,חיה כיום בניו יורק. ענת היא אמנית, מנהלת גלריית מקור, ומעל לכול – אדם שופע אמתוטוב.
חגית: ענתי, מהאת יודעת על שנת השמיטה?
ענת: "לא יותרמדיי. אני יודעת שבכל שנה שביעית מניחים לאדמה. לא עובדים ולא מפעילים עליה שוםכוח ורצון. מעניין אם משקים את האדמה…".
חגית: בשמיטהמותר לקיים ואסור להשביח. כלומר, מותר להשקות כמה שצריך כדי קיום.
ענת: "זאתאומרת שלא מבקשים ממנה דבר בחזרה. יש לאדמה יכולת לרפא את עצמה מכל המאמצים לעמודבדרישות האנשים. מניחים לה להתמלא במינרלים ולאגור משאבים מחדש. זה מחייב את האדם לכבדאת האדמה, ליצור גבול ביניהם ולהבין שזה לא מובן מאליו שהיא נותנת לו. בדומה לשבת,כך גם בשמיטה האדם יכול להיזכר במקומו בעולם ובמקומו של העולם בתוכו, וליצור מערכתיחסים חדשה. אני רואה בכך סוג של התאפסות. ככל שהמנוחה וההרפיה נמשכות בתוך מחזורשלם של עונות, מחזור של צמיחה, כך גדלה חדוות החזרה ליצירה. בפרק הזמן שבו האדםמשחרר את האדמה, בד בבד הוא משחרר את עצמו מעבדותו לה. זה מוביל להתבוננות שאין בהמעשה, שמתוכה הוא יכול לנתב עצמו למקומות אחרים של עשייה".
אנו קוראות יחד אתפרשת "בהר".
חגית: אז מה את לוקחתמהשמיטה לחייך בניו יורק?
ענת: "כאןאני יכולה לאכול מה שאני רוצה. אני מזהה שזה מְזַמֵּן לבוא לארץ בטיפוח יחסים גשמיורוחני. זה יוצר קשר למקום, זה מאחד את הדברים. האדמה והרוח קרובות יותר זו לזו.בגלל המרחק מן האדמה אני מרגישה שאני מחוץ לקונטקסט – מה שמגביר את הזיקה ואתתחושת ההפסד שבריחוק הפיזי מהאדמה הזו. גם בענייןהזה אני חשה קִרבה גדולה לשבת: הצורך בהפסקה ברצף החיים ובשקט, וגם הרצון לאינטימיותשנוצרת בין האדם לאדמה בשמיטה. בחיים העירוניים, בתוך הנתק מהטבע, אני מרגישה צורךלהמציא את המקום הזה".
חגית: מענייןשאת מתחברת דווקא לשמיטת האדמה, שקשורה – לפי "מי השילוח" – למקום(עולם). הרי קראנו גם על שמיטת החובות, הקשורה לזמן (ריבית) ועל שחרור העבדים, הקשורלאדם (נפש)!
ענת: "כל אלהבאמת רעיונות נפלאים, אבל אני מתחברת יותר לשמיטת האדמה, כי אני מרגישה שגם מישאינו חקלאי צריך להיות מודע למקורות המזון שלו. זוהי הזדמנות להכרה ולהכרת תודהלחקלאים ולאחריות ההדדית. בחו"ל אני זקוקה לשמיטה במובן של התבוננות; אני רוצהלצאת יותר לטבע, להתבונן בו ולהיפגש איתו. זה מוביל אותי למשל להבנה שונה של הפסוק'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה'[6]בהקשר של השמיטה: שש שנים תזיע, ובשביעית לא! כלומר, אסור לך להזיע ולאכול (ועודבברכה) כי מה שיש היום נועד בשביל המחר. לעשייה שלנו בעולם יש הדים מתמשכים".
רגע לפני השמיטה…
אני מרגישה בת מזלועשירה על כך שיש בחיי אנשים כה נפלאים, ושאני יהודיה החיה בתוך שפע של נהר היוצאמעדן. אני מאחלת לנו שנדע להיות מי שאנחנו, לתת ולקבל; שנבין שקיומנו תלוי בגיווןהרב~ממדי במערכת המופלאה של הבריאה; שנוותר על הצורך שלנו להגדיר עצמנו כיותרטובים מהאחר; שנחשוק ברצון לדייק; שנבחר לבנות את הכלים המתאימים ולהימצא בדיאלוגער עם החיים ולשמור על האיזון העדין מתוך כבוד ואחריות. משלושה יוצא אחד – 'כַּבֵּדאֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ', ואז נהיה בני קיימאונשמור על הנהר היוצא מעדן תמיד, לילדינו ולנו. כל שנשאר לנו לעשות זה באמת לסורמרע ולעשות טוב. אמן!
[1] טליה שניידר היא מחלוצי הפרמקלצ'ר בישראל, מחנכת ומייסדת אתר השומרה ביערירושלים ומקימת משק צוף. פרטים נוספים ראו באתר האינטרנט: www.yaarbooks.com .
[2] בראשית א, כו.
[3] ר' מרדכי יוסף מאיז'ביצה, מי השילוח, פרשת בראשית, ד"ה"ויאמר אלהים נעשה אדם".
[4] ויקרא כה, ב.
[5] פירוש רש"י לויקרא כה, א.
[6] בראשית ג, יט.
