תשמישי קדושה – תשמישי חול
הדסה גולדויכט
הדסה גולדויכט היא אומנית בינתחומית. סיימה לאחרונה תואר שני באומנות ב-Schoolof Visual Arts בניו יורק.
ביקורת התערוכה "יחיד ויחד" של קרן עדי
הקשרבין יהדות לאמנות, כפי שנכתב ונאמר כבר אין~ספור פעמים, מכיל מורכבויות רבות, ולכאורהאינו מובן מאליו. באלפיים שנות גלות התפתח העם היהודי לעם הספר דווקא- בין השאר, בגלל המגבלות הפיזיות של עם נודד; בעת מנוּסָה הרבה יותר קל לצרור ספרבתוך שק מלסחוב פסל ברונזה, על כלי העבודההנדרשיםלפיסולו. האמנות היהודית שנעשתהלאורך הדורות באה לידי ביטוי בעיקר בעיצוב תשמישי קדושה, ולרוב, היא נעשתה במגבלותשמציב הדיבר השני: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ,ג; דברים ה, ח).
האמנות הישראלית העכשווית נוטהלעסוק באובייקטים היום~יומיים שמתקיימיםבמרחבהמקומי ומסמלים אותו. אפשר לראות בכך ניסיון להחליף את תשמישי הקדושה בתשמישי חול – ניסיון המאפיין את הטרנספורמציהשעבר העםהיהודי, ומסמלאת הכמיהה אל היום~יומיותבמציאות שבה דווקא השגרה כל כך שברירית.אם בעבר האובייקטים של האמנות היהודית גילמו את היהדות, בעצם היותם תשמישי קדושה, הרישהאובייקטיםשנוֹצָרים כיום מגלמים דבראחר; מהותן של עבודותשה"יהדות" חיצונית להם, היא מהות המחפשת את הזיקהאלהיהדות. משום כך יצירות מסוג זהמשקפות את תהליך ההגדרה העצמית המתקייםכל הזמן בחברה הישראלית.
קרן עדי, שנוסדה בשנת תשס"א (2001) לזכרה של האמנית עדי דרמר (בלומברג),מעודדת את הדיון בקשר המורכב בין יהדות לאמנות ואת היצירה האמנותית העוסקת בקשרהזה ובוחנת אותו. הקרן מקיימת פעילויות רבות, כגון ימי עיון, סדנאות ותערוכות.
יחיד ויחד
הפרויקטהמרכזי של קרן עדי הוא תחרות דו~שנתית הפתוחה לאמני הארץ והעולם. האמנים נקראים להגישעבודות אמנות ועיצוב בנושא שנבחר לתחרות, ולבסוף העבודות הזוכות מוצגות בתערוכה. הנושאשנבחר לתחרות האחרונה היה "יחיד ויחד". הפעם מדובר בנושא עם גוון חברתי,בניגוד לנושאים המופשטים יותר שבחרההקרןלתחרויות בשניםהקודמות ("אור וחומר"ו"גבולות של קדושה"). 13 העבודות שהגיעו לגמר, ועבודות נוספות בנושא מוצגותבימים אלה בתערוכה בבית האמנים בירושלים. את העבודות המוצגות בתערוכה אפשר לחלק בקוגס לשלוש קבוצות:עבודות שהן מעין תשמישי קדושה ושייכות לקטגוריות העיצוב;עבודות המתייחסות לחברה הישראלית ודוברות את השפה הוויזואלית המאפיינתאת האמנות הישראלית; ועבודות הסובבות סביב הטקסטים היהודיים והמילה העברית. העבודותמתקיימות במרחב שבין גבולותיהן של הקבוצות האלו, ומציגות את החיפוש אחר מקום החיבורבין היצירה ובין יהדותה בחברה הישראלית. נדמה שכשהאמן היהודי בוחר להתעסק עם יהדותודרך האמנות, הוא מתמודד לא רק עם התכנים של הטקסטים היהודיים, שביהדות הם תמידמשמשים בסיס לאובייקט האמנותי, אלא גם עם מרכיבי הטקסט – האותיות והרווחים שביניהן- בתור אובייקטים של ממש. נוסף לכך, ברקע מרחפים תשמישי הקדושה והשימושיות, שכמעט נדרשת לעמוד מאחורי כלאובייקט.
אחת העבודות היפות בתערוכה, המתמודדת עם החיבור לטקסטים היהודיים, היאמיצב וידאו בשם "יחידת לימוד" של האמנית אורית אדר בכר. המיצב בנוי שולחנותלימוד טרפזיים מודולריים. בחלל שבתוך השולחנות מוקרנים סרטי וידאו. כדילצפות בהם הצופה נאלץ לרכון אלחלל השולחנות בתנוחה שבה ילדי ביתספר לוחשים זה אל זה.בסרטיםמוצגותדמויות המשננות משפטים שלקוחים מתוך ספר המוסר ה"חפץ חיים" (של ר' ישראל מאיר הכהן מראדין), ועוסקות באיסור רכילות ולשוןהרע. דמויות אחרות בסרטיםמדברות לשון הרע ומרכלות. ניכרת רגישות רבה של האמנית בזיהוי של התנוחההפיזית הראשונית הזו, שמבטאת לשון הרע. הצופה מוצא את עצמו בתנוחה פגיעה, שבה אפשרלצפות בדמויות המדברות, ואף ליצור קשר עין כמעט אינטימי עם צופים אחרים בעבודה.אף שהנושא הרשמי של עבודה זו הוא הטקסט המדובר, בעצם היא עוסקת גם בשחזורשל חוויית ילדות ישראלית ובאופן הפיזי שבו ילדים מכילים את סודות ילדותם.
בטקסט המלווה את העבודה (ומופיע בספר המרהיב שמלווה את התערוכה) מתארתאדר בכר את הניסיון "לתרגם" את ספרו של ה'חפץ חיים' לממד ויזואלי. הניסיוןהזה אינו חף מבעיות, ובמקרים רבים (ולא רק בעבודה זו) הוא נוטה לדידקטיות. טקסטים יהודייםרבים הם לעתים כה מדויקים ועל~זמניים, עד שאינטרפרטציה ויזואלית שלהם עשויה לפגוםבהם, לרדד ולהשטיח אותם, ועל כן היא אינה הכרחית. התחושה הזאת אולי אינה מתעוררת ישירותמהעבודה הזאת דווקא, אך משהו בחיבור בין ה"חומרים" השונים בעבודה – השולחנות והטקסטיםהמצולמים – נראה לא שלם. שולחנות הלימוד והדמויות שמוצגות בסרטים שבתוכם נראיםכאילו באו מעולמות שונים. הקשר בין הדמויות ובין הטקסט שהן דוברות נראה כמעטמאולץ. קו התפר הנראה לעין בין המילה והטקסט וביןהאובייקטמעורר תחושות דומות בכמה עבודותבתערוכה.
העבודה "מנורה" של המעצבים נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן מורכבתמגוף יצוק ושקוף שבו טמונים שבעה פמוטים ישנים בגדלים ובסגנונות שונים. הפמוטים יוצריםיחד את מנורת שבעת הקנים, סמלה של מדינת ישראל. העבודה הזאת עוסקת במדינת ישראל, השואפתלהיות כור ההיתוך, אך מכילה בתוכה היסטוריה כואבת שאינה יכולה להימחק. את העבודה הזאתהייתי משייכת לקטגוריית העיצוב.הדימוי של הפמוטים השוקעים הוא כמעט רומנטי, והבלוק התעשייתי השקוף שמכיל את הפמוטיםמאזן אותו. עצם העובדה שמדובר במנורה, ולא בחנוכייה בת תשעה פמוטים, מוסיפה רובד לעבודה.עם זאת, משהו בגימור נראה חסר, ומותיר את הצופה מול רעיון יפה שנדמה שיכול היה להתממשבצורה שלמה יותר. הפמוטים והבלוק העוטף אותם נותרים זרים זה לזה, הן מבחינה צורניתוהן מבחינה חומרית, ויוצרים מראה מעט סטרילי.
היצירה שזכתה בתחרות היא מיצב וידאו וצילום של האמנית מור ארקדיר, בשם"שמן, מים". ארקדיר יצרה עבודת וידאו שמפגישה בין עולמה שלה בתור חילונית ובין עולמהשל אמה הדתית. המפגש מתקיים בנסיעה של השתיים במכונית שעומדת להתפרק. על פי הספרהמלווה את התערוכה, האמנית ואמה מדומות לשמן ולמים הדרושים לתפקודה של המכוניתהמתפרקת – החברה הישראלית השסועה. בצילום סטילס המלווה את הווידאו נראית ארקדיר נשענתעל אמה המתפללת, וברקע תמונתו של אבי האם, המתבונן בהן. בניגוד לעבודות האחרותבתערוכה, ייחודה של העבודה הזאת הוא שהיא אינה דידקטית כלל; היא אינה מספרת "על"הדבר, אלא מקיימת "את" הדבר – היא נוגעת בקרע הנצחי בין פלגי היהדות, ועוד יותר מכך – בגעגועיםשבני הקבוצות השונות חשים אלה לאלה. העבודה של ארקדיר מעוררת בצופה תחושה של "משחק מול מצלמה",או מודעות יתר אליה; הדברניכר למשל בקטע שבו האם אומרת את תפילת הדרך, ולא מזכירה את שם השם. גם בגינונים של בתה האמניתניכרת מודעות יתר – אולם עצםהנרטיבהמוצגבסרטמפצהעלהחיסרון הזה: הנסיעה האין~סופית, המכוניתשמתפרקת שוב ושוב, ולבסוף, הרחצה המשותפת של האם והבת, שמסמלת מעין טבילה המאחדת אותן(אך מלווה בקריסה המוחלטת של המכונית).
העבודה המעניינת "מפתחות" של האמן ישראלרבינוביץ לא השתתפה בתחרות. העבודה היאאוסף מפתחות שהניחו אחריהם דיירים שאולצו לעזוב את שכונת ממילא בירושלים לטובת פרויקטהשיקום העירוני השנוי במחלוקת. רבינוביץ ליקט את המפתחות מרחובות השכונה. על רבים מהםמצוינים שמותיהם וכתובותיהם של תושבי השכונה – פרטים בחברה שנעלמה במהירות תחת גלגליהקִדמה. עבודה זו מצטרפת לעבודות אמנות רבות שנוצרות בכל רחבי העולם ומשמשות מעין מצבותלשכונות הקטנות המוחלפות בבניינים ובאזורי תעשייה במרכזי הערים. "מפתחות"מזכירה בין השאר את עבודתו של האמן פול רמירז ג'ונאס. ג'ונאס, הפועל בארצותהברית, מכנס מפגשים המוניים ובהם משכפל את מפתחותיהם של המשתתפים. המשתתפים מחליפיםביניהם את העתקי המפתחות של בתיהם, ואי אפשר לדעת למי כל מפתח שייך. המפגשים האלהמערערים את ההבחנה בין המרחב הציבורי ובין המרחב הפרטי.
האם אמנות 'דתית' יכולה להיות 'מספיק טובה'?
אףשנושא התחרות אינו "קדושה", השאלה העולה מן העבודות בתערוכההיא כיצד אפשרליצור עבודה שאינה מדברת "על" הקדושה או היהדות, אלא נוגעת בה ובגעגועים אליה נגיעה של ממש. המעברמן המדיוּם הכתוב שלהטקסטהיהודילאמצעים ויזואלייםאמנותייםאינו מספיק ליצירת חיבור בין יהדותלאמנות; כדי לומר דבר מדויק באמת על החיבור הזה צריך למצוא את גרעין הגעגוע ולגעתבו, ובקו המחבר בין אמנות ישראלית עכשווית לאמנות יהודית קלאסית.
בשנים האחרונות אמנות הנוגעת בנושאים חברתיים זוכה לפופולריות רבה ברחביהעולם. לעומת זאת, אמנות עכשוויתשעוסקת ישירות בדת, מתקבלת בדרך כלל בחשדנות, אלא אם היא כוללת פרובוקציה עסיסית.לעומת זאת, אמנות בעלת גוון"רוחני" שאינה מתייחסת לדת מסוימת אלא משקפת אמירה רוחנית כללית של האמן, מתקבלת ביתר קלות. לדוגמה, בביקורות שכתבו לאחרונה האוצרת טלי תמיר ומבקרת האמנות של"הארץ" סמדר שפי, הן לא התייחסו בהכרח לאמנות דתית, אלא בעיקר לאמנות הנוצרתבחברה הדתית.הדברנובע מתופעה רחבה יותר: בעולם האמנות יש הנחה שאמנות דתית אינה יכולה להיות "מספיקטובה". במוזיאוניםהגדוליםבעולם אמנם אפשר לראות עבודות העוסקות בתפילות ובטקסים נוצריים ומוסלמיים,אולם פעמים רבות הן אינן מתעלות מעל גבולות הקיטש, והפריחה שהן זוכות לה מעידה פחותעל קבלה של האמנות הדתית הטהורה, ויותר על אווירה של 'ניו-אייג" ותקינות פוליטית.
עם זאת, לאחרונה אפשר לחוש בשינוי מסוים:עבודותיהם של יוצרים דתיים (או דתיים לשעבר), השואבים מתוך באר היהדות, או מתוך הגעגועים אליה, את המקורות ליצירתם,זוכות בכל זאת לפריחה מקומית. הפעילות של קרן עדי נובעת מהתהליך הזה, ומעלה שאלותחדשות בדבר עצם מהותה של האמנות היהודית כיום: האם כל יצירת אמנות שנעשית בידי אמןיהודי, היא אמנות יהודית? האם אמנות ישראלית היא בהכרח אמנות יהודית?
בפברואר האחרון קיימה קרן עדי סימפוזיוןשכותרתו הייתה: "הבעה יהודית באמנות ובעיצוב – מהי?". הדוברים, ובהם הרבעדין שטיינזלץ, חוה פנחס כהן והרב פרופ' דניאל שפרבר, עסקו בשאלת היחס בין יהדות לישראליותואופן השפעתה. בנייר העמדה לכנס כתב חוקר האמנות גדעון עפרת כך: "אין יהודי חדש:האמנות הישראלית, מראשיתה, ניהלה ומנהלת דו שיח עם האומנות היהודית המסורתית… בשעהשהיהדות מחלחלת לאמנות הישראלית היא מפקיעה אותה מהמקום. המקום האלוהי העל~מקומי גוברעל המקום הלאומי~טריטוריאלי. ככל שהאומנות הישראלית יהודית יותר, כך היא 'ישראלית'פחות". עמדה זו מייצגת את ההיבט האמנותי של יחסה של הציונות הקלאסית ליהדות.
זהיותר מעשור שהחברה הדתית בארץ נתונה בתהליך של בחינת יחסה לאמנות וליצירה. בשנים האחרונותהוקמו כמה מוסדות דתיים ללימוד אמנות, כגון "מכללתאמונה" וביתהספרלקולנוע"מעלה", נוסף לאולפנותלאמנויות (בימים אלו מתחילה את דרכה גם ישיבה אמנותית). המוסדות האלה מתמודדים עם החיבור בין יהדות לאמנות באמצעות הכליםההלכתיים, וההתמודדות הזאתמעוררתשאלותחדשות, שהרי כאשר ההלכה משמשת כצנזור והביטוי האמנותיכפוף לסייג של "לא תעשה", מתעוררת שאלה קשה בדבר המרחב שניתן ליצירה, שמטבעהבודקת את גבולותיה וזקוקה לחופש מהגדרות ומהגבלות ראשוניות. היוזמה של קרן עדימצטרפת לתהליך החיפוש שהחברה הדתית עוברת בשנים האחרונות. מולי בן ששון, ראש המחלקהלעיצוב קרמי בבצלאל וחבר ועדת ההיגוי של קרן עדי, סיכם את דבריו בכנס של קרן עדי כך:"השאלה 'הבעה יהודית באומנות ובעיצוב – מהי?' תישאר ללא מענה ותמשיך להיות מנועומנוף ליצירה, וטוב שכן".
