הגילוי שבגילוי הראש / יערה ענבר

הגילוי שבגילוי הראש

יערה ענבר

יערה ענבר
היא דוקטורנטית בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית

וחברת בית המדרש "כנה".

בהתבוננות
ברבדים המיתיים של מנהג חבישת הכיפה מתגלים תפקידיה השונים במערכת היחסים המורכבת
שבין עם ישראל לאלוהיו. כך, בניגוד למקובל, מתפרשת חבישת הכיפה כסמל לכיסוי, ריחוק
וכפייה, וגילוי הראש – כהצהרה של גילוי, קרבה ואהבת האל. גלגולה ההיסטורי והמיתי
של הכיפה מלמד על עוצמתה של דתיות גלויית ראש.

הכיפה המיתית

בדורות האחרונים, ובייחוד בעולם המחקרי, ישנה
נטייה להסתכל על ההיסטוריה מצד ההתרחשות הגלויה. לנתח מהלכים כפי שאירעו וכפי
שנכתבו, לנסות להסבירם, ולעתים אף ללמוד מהם להבא – מה שכמעט תמיד מוכח כבלתי
אפשרי. המטרה שלי במאמר זה היא אחרת; ההסתכלות שלי חותרת לא אל קדמת הבמה
ההיסטורית, אלא דווקא אל מאחורי הקלעים שלה – אל האפלה המיתית, הנסתרת, אשר שולחת
את שחקניה אל החזית, פעמים רבות כשהם מחופשים. אבן הבוחן שדרכה אבחן את אותה
השתלשלות היסטורית – ברובד המיתי הדתי שלה, החי את יחסי העם ואלוהיו – תהא הכיפה.

בעשרות השנים האחרונות
הפך המושג "חובש כיפה" לשם נרדף, פחות או יותר, ל"אדם דתי".
מלכתחילה הייתה הכיפה מנהג של יחידים, אבל בתהליך מורכב ורב שנים, שאף התגבש באופן
שונה באזורים שונים (ההבדלים ניכרים בייחוד בין ארץ ישראל ובין הגלות) – היא הפכה
לנוהג כללי מוסכם וברור, המאפיין את הציבור הדתי,[1]
והיחס אליו עוצב בהתאם לתקנה "מנהג ישראל – דין הוא". כדברים רבים ההופכים
לחלק משגרת חיים, גם הכיפה הפכה בשלב מסוים לאביזר זיהוי דתי אשר שורשו לא עוד
נבחן שוב ושוב, כי אם נטמע בתוך המובן מאליו. שאלת משמעותה וחיוניותה של הכיפה
התפוגגה לאטה. אין כוונתי לומר שלא קיימות התייחסויות תוכניות לחבישת הכיפה, וודאי
שקיים עיסוק במהות חבישתה, אולם הדיון מתרכז ברובד אחר – לא עוד ברובד הבסיסי
התוהה לגבי החיוב המעשי, אלא ברובד הרעיוני, כעיסוק בטעמי המצוות. כאמור, באמצעות
התחקות אחר התפתחות מקומה של הכיפה בחיינו אנסה להציע ראייה אחרת לחלוטין, וזאת
מתוך הזווית אשר בדרך כלל נזהרים מלהביט דרכה – הזווית המיתית.

בראשית דבריי ברצוני לעיין בעצם המילה
"כיפה". כידוע, העברית שפת עומק ורזים היא, ותמיד ניתן לדלות מאותיותיה
מידע לגבי משמעויות גלויות ונסתרות של חיבוריהן. שתי משמעויות עולות לנגד עיניי
מתוך התבוננות במילה זו: הראשונה – "כיפה" מלשון כיסוי וחיפוי.
ראשוני חובשיה של הכיפה, כרב הונא והמחזיקים אחריו,[2]
כיוונו לכיסוי מתוך תודעה של עודף קִרבה לבורא העולם ומתוך צורך בהתגוננות מפניה.
לכאורה זהו אקט של כבוד ויראה, אולם ודאי שיש בו לא פחות מן ההסתתרות, ההקטנה
והביישנות האדירה מפני שמים, המצריכות קיום של מחיצה; המשמעות השניה היא
"כיפה" מלשון כפייה, הכרח, אונס. הכיפה כאות ההכרה בשעבוד היהודי
לאלוהיו ולמצוותיו. משהו בין אות גבורה מתנוצץ לפיג'מת אסירים.

הן משמעות הכיפה כ"כיסוי" והן
משמעותה כ"כפייה" משתלבות במארג המיתי העומד, בעיניי, מאחורי ההשתלשלות
ההיסטורית של מקום הכיפה בתולדות ישראל. שתי המשמעויות האלה לוקחות חלק בתמונה
החדשה שברצוני להציג, ובה השלכת הכיפה – הנחשבת בדרך כלל למהלך של מרד חילוני –
מתפקדת דווקא כאקט דתי חיוני וגואל.

הכיפה כמחיצה

הקו הראשון שאצייר יהיה הקו המונחה על ידי המשמעות
הראשונה: הכיפה ככיסוי, כמחיצה בין ארץ לשמים, בין אדם לאלוהיו. קו זה מתחיל בימי
התנ"ך, בשנות עיצובו של העולם. ראשיתו של העולם התאפיינה, מטבע היותה התחלה,
בקשר הדוק מאוד בין בורא לברוא. כולנו זוכרים את אירועי גן העדן, עד כמה היה השיח
בין האלהים לאדם וחווה בלתי אמצעי. גם גן העדן עצמו מצטייר תמיד כקרוב יותר, אפילו
פיזית, אל משכן האלהים. אף לאחר הגירוש מגן עדן, לאורך כל תיאורי התנ"ך,
הוסיפה הישירוּת הבלתי אמצעית לשרור בין האל לברואיו. הדיבור האלוהי היה חלק מן
המציאות המוכרת, והנבואה היתה גלויה לחלוטין. מובן שבאותן שנים הלכו בני האדם
גלויי ראש, בלא חיץ מוצהר בין עולם של מעלה לעולם של מטה.

לאחר תקופת המקרא חלה התרחקות מסוימת. לא עוד
נבואה גלויה. הקשר נעשה פחות ישיר. דבריו של האלהים מנסים להתפענח דרך מילותיו
הכתובות, על הארותיהן המתחדשות תמיד. "ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים"
– כך מתאר התלמוד,[3]
ואף פוסק (מי יודע אם מתוך ביטחון או מתוך ניסיון לנחמה עצמית) כי "חכם עדיף
מנביא".[4]
נדמה כי האל מנסה לבגר את בניו, להודפם לעצמאות, ללמדם לשרוד בכוחות עצמם, כפי שכל
אם רוצה או נאלצת לעשות, בגאווה מהולה בחרדה ובכאב. ואולם אט-אט מתחילה לפלוש
תחושת החיץ. בני האדם, אשר כמעט שוכחים כיצד נשמע צליל הקול האלוהי החי, תחילה רק
מתגעגעים אליו ומייחלים לשומעו מחדש בכל רגע, ואחר כך מתחילים לפחד מרגע חזרתו,
לפחד שמא לא יוכלו עוד לעמוד בעוצמה, או שמא יימָצאו לא ראויים. נוצר צורך למלא את
אותה חרדה באלמנט פיזי אשר יפריד, יגונן, יהפוך את המרחק לרשמי ובטוח ויסיר את פחד
פתאומיותה של ההתפרצות האלוהית המחודשת. את התפקיד של אותו אלמנט המשמש חיץ פיזי
ממש, ממלאת הכיפה. תחילה אצל יחידים, ובהמשך אצל כולם. מובן מאליו שתחושת החיץ
והפיכתו לרשמי החלה בגלות, בבבל, ורק שנים ארוכות לאחר מכן חדרה גם אל ארץ ישראל.
הרי בארץ ישראל המשיכו היהודים לחוש את הקשר עם האלוהות דרך הרגליים, דרך המגע עם
האדמה – גם כאשר הקשר דרך הראש והשמים הלך והתעמעם.[5]

היהדות הגלותית התאימה מאוד לחיים תחת כיפה,
לחיים מכוסים ומוגנים אשר בדרך כלל אינם תובעים גדולות ואינם מצפים לנצורות.
היהודים התרכזו בעולמם של המילים, האותיות והספרים, וגם בתוך עולם זה הדגישו פעמים
רבות דווקא את קוציהן של היו"דים, את פרטי ההלכה המדוקדקים, תוך שהם מוותרים
על נגיעה ישירה בלבם הרוחני של הדברים. זוהי מעין הסְכנה למצב של ריחוק מן השורש,
אשר לצד הכאב יש בה גם מעין נינוחות פסיבית.

הציונות, לעומת זאת, שברה את אותה שגרה. היא
צָמאה לקשר ישיר מחודש. במישור הגלוי היה הצמא למגע מחודש עם חומר, עם אדמה, ולמצב
של ריבונות ועצמאות בין העמים. אך על פי תפיסתי, בסמוי מן העין היה המהלך הציוני
צמא בלתי מודע לקשר ישיר מחודש עם האלוהות.[6]

ניתוק לשם חיבור מחודש

בקבלת האר"י קיימים המושגים "גדלוּת
ראשונה" ו"גדלוּת שניה", המובנים באמצעות המדרש המתאר את בריאת
האדם מלכתחילה כ"דו-פרצופין" – זכרי ונקבי. ה"גדלוּת הראשונה"
היא החיבור הראשוני של ה"דו-פרצופין". החיבור הוא עמוק – שניים שהם אחד,
אולם אין בהם יכולת נשיקה או זיווג, כיוון שנקודת החיבור היא בין גב לגב – במגע של
אחור באחור. לשם הגעה אל המצב האידאלי של חיבור וזיווג ראשית יש לנתק, לבצע
"נסירה", ורק אז להפגיש ולחבר מחדש, הפעם פנים אל פנים. החיבור המחודש
מותנה בהתקרבות עצמית של שני הצדדים זה אל זה – מרצון ומבחירה, ולא בעקבות מצב
מולד. רק אז, כאשר כל אחד מכיר את יחידאיותו, ודווקא מתוכה בוחר להתחבר, יכולה
להיווצר ה"גדלוּת השנייה". זוהי הדבקות המוחלטת, המשלבת גוף ונפש. אותה
תמונה, המצויירת לגבי זכר ונקבה אנושיים, מצטיירת גם לגבי הזיווג הבין-עולמי בין
עולם תחתון לעולם עליון, בין אדם לאלוהיו. האדם נולד מחובר לכול. הוא טיפה זעירה
אשר אט-אט לומדת את גבולותיה, מכירה ב"אני" שלה, מבחינה בנבדלותה
וביחידאיותה. נקודת הניתוק וההכרה ב"אני" היא נקודת המוצא לסלילת הקשר
האמוני-הדתי עם האלהים. על האדם לרצות להתחבר כדי לזכות בחיבור. הוא אינו מסוגל
לזכות בחיבור פנימי אמיתי רק מתוך מציאות מולדת או מכוח אנרציה כלשהי.

תהליך זהה ניתן להחיל גם על ההשתלשלות הדתית
ההיסטורית. שלב גילוי הראש הראשון הוא שלב ה"גדלות הראשונה", כאשר הקשר
עם האלוהות היה מובן מאליו כחלק מן הטבע המוכר. השלב השני – שלב הניתוק וההרחקה –
הוא השלב המתכסה והמכוסה. שלב הגילוי המחודש, השלכת הכיפה, הוא למעשה המוביל הנסתר
אל ה"גדלות השנייה", הבוחרת בזיווג המחודש עם השורש ומביטה – ספק מתחצפת
ספק מחזרת – עין בעין ופנים בפנים. שלב זה הוא מעין חוליית ביניים שתפקידה ליצור
את המעבר מדתיות מסתתרת ומרוחקת לדתיות גלויה וקרובה.

הרעיון של גדלות ראשונה ושנייה מאפשר את הבנת
חיוניותו של השלב האמצעי. אמנם הפירוד וההתרחקות שבין דבקות לדבקות הם לכאורה מצב
שלילי, אולם למעשה בלעדיהם לא תוכל להיווצר ההתחברות האידאלית. בשלב הזה נכללים הן
כיסוי הראש, הן הצעדים הראשונים של גילויו. הרי תהליך גילוי הראש מתרחש תחילה
במסווה, בתחפושת היוצרת את הרושם ההפוך מפנימיותה. הסוואה זו היא כאמור הצהרת
החילוניוּת, שהיוותה את תנופת השלכת הכיפה.

את חשיבותה של הסוואה זו ניתן להסביר באמצעות
הרעיון שלפיו ישנו הכרח בהזרה ובהתפנות מוחלטת מן האני למען יצירתה של בריאה חדשה.
ר' נחמן מברסלב, בספרו "ליקוטי מוהר"ן",[7] עוסק בבריאת
העולם על ידי האל. ר' נחמן אומר שדרוש רגע אחד של חלל פנוי מן האלוהות כדי לשמר את
הקדושה ולהנכיחה מחדש בצורה אחרת. הקב"ה היה צריך לצמצם עצמו, להעלים עצמו
לרגע כדי לאפשר לעולמו להיברא, ובכך להחיל את קדושתו מחדש. זהו רגע של הזרה
והתרוקנות אשר טומן בחובו סכנה גדולה, שהרי ברגע שמתחולל חלל, מופקעת השליטה
ואפשרות הכיבוש מחדש של אותו חלל אינה ודאית. אף על פי כן זוהי לקיחת סיכון
הכרחית, אשר בלעדיה לא תיתכן בריאה. רגע כזה של חלל עשויה להוות אף התנופה
החילונית.

עד
כאן ציורם של אחורי הקלעים ההיסטוריים המבוסס על משמעותה של הכיפה ככיסוי. הציור
השני יתבסס כאמור על משמעותה של הכיפה ככפייה.

התעוררות
האהבה – מאונס לרצון

הביטוי הראשון העולה בראשי בהקשר של מושג הכפייה הוא "כפה עליהם הר
כגיגית". מקורו של הביטוי הוא כידוע בתיאור התלמודי של מתן תורה:
"'ויתיצבו בתחתית ההר' (שמות יט, יז) – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא : מלמד
שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם : אם אתם מקבלים התורה – מוטב,
ואם לאו – שם תהא קבורתכם!".[8]

התיאור הקשה הזה של כינון ברית
האהבה והמחויבות בין הקב"ה לישראל מעורר תמיד חוסר נחת מסוים. הרי לכאורה
בחרנו ונבחרנו, וכיצד זה מוצגים אנו כאוהבים-אהובים מכורח, מתוך איום ממשי על
חיינו, שיתקיים אם נסרב לשתף פעולה? היו כמובן רבים שמיהרו למתן ולעדן את התיאור
החמור, כמו למשל מדרש תנחומא[9], אשר העמיד את האזהרה רק לגבי התורה שבעל פה והדגיש כי לגבי התורה
שבכתב הייתה ההיענות מידית ובלי עכבות – אולם אני חושבת כי ההסתייגות המהירה
מתיאור זה מתעלמת מן הכוח הגדול הטמון בו. הכוח הזה אינו סותר את מידת האהבה
הזוגית בין עם ישראל לאלוהיו, אלא מכיר בתהליכיות הפנימית שבה.

בעל ה"פני יהושע" מסביר
את כפיית ישראל לקבל את התורה בכך שהקב"ה ידע כי זוהי הדרך היחידה ליצירת תקשורת
ראשונית עם עמו, ומנקודה זו ההמשך הרצוני מובטח: "מפני כך כפה עליהם
הקב"ה הר כגיגית, לפי שצפה הקב"ה שאף שתחילת קבלתה יהא באונס,
אעפ"כ יהא סופה ברצון, כשיעמדו על עומק התורה והמצוות וכל זה, מפני שהן עזין
כנמר…".[10] אמנם זהו תיאור של מצב שבו מלכתחילה האהבה אינה קיימת, והחיבור –
מתוך אילוץ נעשה, אולם ר' אליהו די וידאש, אשר דיבר על דרגות שונות של התקשרות אל
האלוה, ראה גם בשלב הראשון, שבו לכאורה כפוי האדם לעבודת ה' ואינו שש לקראתה במשוש
מוחלט – דרגה מדרגותיה של האהבה".[11]

התהליך המשתקף בדברים אלו הוא תהליך
של עירור האהבה. שלב הכפייה מוצג כניצן הראשון בתהליך הזה, שבו ההתחברות מתבצעת
מתוך אונס, יראה וחוסר ברירה ולא מאהבה חופשית. רק בשלב מאוחר יותר, כאשר החיבור
מעמיק ושני הצדדים מסתגלים לנוכחותם ההדדית זה בזה, אזי מצליחה להתעורר אהבה
גלויה. האהובה אינה כפויה עוד לשאת בעול אהובה, כי אם מושיטה אליו זרועותיה
לחיבוק. מובן שהטרמינולוגיה הארוטית איננה אקראית כשמדובר ביחסי עם ישראל ואלוהיו.
ההשתקפות של יחסים אלו ביחסיהם המוכרים של גבר ואישה בשר ודם נוכחת באופן דומיננטי
ברוב עולמות המחשבה היהודיים – מִנִי המקרא דרך חז"ל ועד לעולמות הקבלה
והחסידות. אני חושבת שאפשר לצעוד צעד נוסף במערכת ההקבלה הזו, ולומר כי אותו תהליך
של התחברות שראשיתה בכאב או בהכנעה וסופה בחיבוק הרמוני, קיים גם ברובד הממשי של
קשר הזיווג, בעצם המעשה של בקיעת הבתולין. זהו תהליך שראשיתו כיסוי, המשכוֹ פקיעה,
השתחררות וחשיפה, וסיומו חיבור.

 

קשר בלתי
כפוי

והנה אנו שוב עם אותו ציור היסטורי של חיבור אשר מחייב השלכה
למען ההתקרבות הסופית. על פי קו המשמעות של הכיפה ככפייה מצטייר מהלך היסטורי
החוזר על עצמו במהלך השתלשלות הקשר בין עם ישראל לאלוהיו: ראשית הייתה ההיכרות
הראשונה של ישראל עם האלוה, עם הפיכתו לעם ויציאתו ממצרים. אז, כאמור, כוּננה
הברית המחייבת והכפויה במעמד הר סיני ("כפה עליהם הר כגיגית"). מאוחר
יותר הגיע השחרור, שאת שיאו אולי אפשר לראות דווקא בתקופה הראשונה שלאחר אובדן
הנבואה, בתקופת התורה שבעל פה. בתקופה זו מתבטא השחרור באמצעות החיפוש המתמיד של
ישראל אחר בן זוגם האלוהי – לא דרך הקשבה לקולו הפיזי או לחזיונותיו הישירים, כי
אם דרך חפירה בכתבי תורתו. מובן מאליו שבתקופה זו אין מדובר על חיבור אידיאלי
(בדומה לחיי נישואין ממושכים היודעים מהמורות), אולם ישנו חיפוש חי אחר המגע
והחשיפה.

מהלך ההתרחקות (המגולם בגלות גופם
של ישראל מארצם) מביא להתחזקותה של תחושת החיץ בין ארץ לשמים ולאובדן השאיפה לקשר
בלתי אמצעי גלוי בין העולמות. לאחר המהלך הזה חוזרים הכורח והכפייה לקשר – הכיפה
מסמלת את אותו מצב של כפייה ואת הדומיננטיות של תחושת השעבוד והיראה. כפי ששמר ההר
הכפוי כגיגית על נאמנותם של ישראל לאלוה באותם רגעים קריטיים, ותקע באוהלם יתד
שממנה יוכלו להגביה עוף ולהתחבר אל הקב"ה גם ברוח החופשית יותר – הכיפה
הכפויה על ראשי היהודים שמרה על אותה נאמנות ברגעים קריטיים אחרים של תפוצה ופיזור.
בהיותה סמל פיזי הנוכח ומורגש תמיד העניקה הכיפה תחושת השתייכות מתמדת לחברה ברורה
והקשתה על מעברים ממנה אל אזורי גבול מסוכנים. ההגעה ארצה והשלכת הכיפה, כמוה
כבקיעת בתולין מחודשת; פתיחת הפתח לחיבור ישיר רצוני, בלתי כפוי.

 

 

דתיות
נטולת כיפה

על פי שני הציורים ההיסטוריים-מיתיים ששרטטתי לעיל, שלב השיא
בתמונת הקשר בין עם ישראל לקב"ה אמור להתחיל לאחר המעשה של השלכת הכיפה.
כידוע, גם בשנים שלאחר מימוש הציונות, כשחזרנו לחיות שוב בארץ ישראל, המשיכו
להתקיים מחיצות חברתיות בתוך עם ישראל. במשך תקופה ארוכה אחד הסממנים הבולטים לאבחנה
בין פלגיו של העם היה הכיפה. דומני כי בשנים האחרונות אפשר להצביע באופן ברור על
מפנה. במגזרים החברתיים כולם קיימת תחושה של חוסר יציבות, של חיפוש, של אי שביעות
רצון מן העולם הרוחני בתבניתו הנוכחית. אנשים רבים מחפשים אופק רוחני חדש, השונה
מזה אשר נחשפו אליו עד כה, בבית אבא. מחד גיסא, אנו עדים לחזרה בשאלה מקרב הזרמים
השונים של הציבור הדתי. תופעה זו לובשת לבושים שונים, אשר בחלקם בהחלט אין הפניית
עורף לתחושת האמונה או לקשר עם הכוח העליון, אלא רק למוסרותיה המעשיים או
ה"חיצוניים" יותר של הדת. השייכים לקבוצה זו יגבירו לעתים ממד רוחני
מסוים על חשבון חיי הלכה קפדניים. ממד זה עשוי להיות למשל התעמקות לימודית במקורות
כתובים או העצמת הרמה הטקסית בחייהם, בין שמדובר בהעצמת הטקס המוכר ובין שמדובר
ביצירת יסודות טקסיים חדשים; מאידך גיסא, גם בציבור החילוני רבים נוהים אחר חיפוש
תוכן רוחני כלשהו. רבים בציבור זה אמנם מוצאים אותו בעולם הדתי-ההלכתי המוכר, אולם
אחרים מוצאים אותו בהתקרבות פנימית עמוקה אל הדת בלא נקיטת סממנים חיצוניים כלשהם,
כגון – לענייננו – חבישת כיפה.

הצמא
הרוחני מחפש את סיפוקו, לפחות בשלב הראשון, לאו דווקא בעולם הדתי היהודי אלא גם
בעולמות רוח או דת אחרים. עם זאת, בעיניי הצמא הוא אותו צמא, והחיפוש הוא אותו
חיפוש. ואכן, ביטויים לאותו דחף דתי חדש המפעפע בתוכנו מתגלים בשדות רחבים ביותר:
כאלו הם גל ה"ניו-אייג'" השוטף אותנו, ההתעניינות העצומה ברפואה המשלימה,
בתי המדרש הרבים הצצים וצומחים תחת כל עץ רענן, התופעות המוזיקליות החדשות הנוגעות
בפיוט העתיק או בתפילה ישירה מתחדשת, ועוד ועוד.

נדמה לי שאולי אפשר להשתמש בתבנית המוכרת שיצר
הֶגֶל בדמות מהלך התזה-אנטיתזה-סינתזה, ולומר כי בעוד היהדות הדתית הקונבנציונלית
אשר התעצבה בגלות הייתה תזה, הרי שהציונות החילונית הייתה לה אנטיתזה. ממש בימים
אלו אנו מתחילים לחוש את הסינתזה, אשר ייתכן כי אליה היה הכל מכוון מלכתחילה באותם
אחורי קלעים היסטוריים. סודה של הסינתזה, או של ההוויה הדתית ההולכת ומתחדשת הוא
החיפוש המיסטי הממיר את החיפוש הרציונלי – הן בעולם הדתי, הן בעולם החילוני. היעד
המשורטט במפה זו – אשר אין כלי מדעי אשר יוכל לאמתה או להפריכה – הוא קשר בלתי
אמצעי מחודש עם השמים. זוהי דתיות נטולת כיפה.