כיפופי ידיים או שיח של זהויות – בעקבות קבלת התיקון לחוק יחסי ממון / בתיה כהנא-דרור

כיפופי ידיים או שיח של זהויות

בעקבות קבלת התיקון לחוק יחסי ממון

בתיה כהנא דרור[1]

 

 

לאחרונה התקבל בכנסת התיקון לחוק יחסי ממון, ומלבד חשיבותו
עבור נשים רבות, מאפשר תהליך קבלתו בחינה של המצב הנוכחי בתחום יחסי דת ומדינה.
למרבה הצער, יחסים אלה מושתתים כיום על מאבקי כוח ומאופיינים בהתנהלות פוליטית
שטחית. עלינו לפעול לכינונו של שיח מסוג אחר, שעיקרו מפגש אמיתי בין עמדות
מנוגדות. תנאי מקדים לכך הוא יצירת בתי דין מסוג חדש.

לאחרונה התקבל בכנסת
התיקון לחוק יחסי ממון, המאפשר את חלוקת מלוא הרכוש המשותף בין בני זוג הנתונים
בהליך גירושין, עוד קודם לסיומו של התהליך. מלבד חשיבותו של התיקון עבור נשים רבות
אשר נמצאות או יימצאו בהליך גירושין (ועל כך להלן), מהווה קבלתו עוד אבן דרך בתחום
יחסי דת ומדינה. ואכן, התיקון לחוק והליך קבלתו בכנסת מאפשרים "הצצה" אל
זירת ההתגוששות שבין ה"דת" ל"מדינה", ומעלים הרהורים לגבי
הפוליטיקה הדתית ומקומה בהתגוששות הזאת. בדבריי אבקש להתייחס לתיקון לחוק עצמו
ולמשמעויותיו החשובות, אך גם למאבקי הכוח התמידיים בסוגיית היחס שבין הדת למדינה
ולקונפליקט האימננטי שבו שרויה הפוליטיקה הדתית בהקשר הזה – סוגיות שנחשפו שוב
בעקבות קבלת התיקון לחוק. בהמשך דבריי אבקש לחרוג מן העיסוק בזירה הפוליטית גרידא,
ולרמוז על כיוון רעיוני חדש עבור המערכת הדתית בהקשר כללי יותר.

 

חוק יחסי ממון

חוק יחסי ממון, אשר
נחקק לפני 35 שנה, תלה את חלוקת הממון בין בני זוג הנתונים בתהליכי גירושין במועד הפירוד
הרשמי שלהם – רק לאחר מתן הגט. כידוע, במדינת ישראל המועד הזה נתון לסמכותם של בתי
הדין הרבניים ולדרך שהם מפרשים בה את ההלכה היהודית. ההלכה מתנה את מתן הגט בעיקר
ברצונו של הגבר, שהנו לרוב הצד החזק מהבחינה הכלכלית בתוך הנישואין. עד היום הדבר
איפשר ניצול כוחני של הסיטואציה באמצעות עיכוב מתן הגט ושליטה בחלוקת הרכוש, ויצר
סחטנות קשה וכפולה כלפי האישה – במקביל להיותה נתונה בלחץ להסכים לתנאי הרכוש
שהציב הבעל בתמורה לקבלת הגט, היא נותרה לא פעם בלא רכוש ובלא אמצעים כלכליים בתקופת
הפירוד.

אכן, כבר בעת לידתו של
חוק יחסי ממון הוכר בצורך לתקנו ולהתאימו למציאות הישראלית הייחודית, שבה מועד
פירוק הנישואין תלוי בהלכה ובבתי הדין הרבניים, אך רק בשנה וחצי האחרונות חלה
תנופה בקידום התיקון לחוק. ההצלחה הזו הנה פרי של מודעות הולכת וגוברת לבעיית
מסורבות הגט; של הגשתו של התיקון לחוק מחדש ע"י 40 חברי כנסת ביוזמת קואליציית
עיק"ר (קואליציה של 27 ארגונים למען זכויות העגונה); של מינוי ח"כ מנחם בן
ששון – שקידם במוצהר את המהלך – ליו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט (להלן: ועדת
חוקה); ולבסוף – של הסיטואציה הפוליטית הנדירה שנוצרה עם הקדמת הבחירות, שאיפשרה
קואליציה רחבה למען החוק, המשוחררת ממחויבות קואליציונית לתביעות החרדים.

על פי התיקון הנוכחי,
בית המשפט או בית הדין רשאי להקדים ולהורות על חלוקת רכוש בין בני זוג עוד בטרם
פקיעת הנישואין, וזאת בהתקיים אחד התנאים הקבועים בחוק: חלוף שנה מפתיחת ההליך
המשפטי, או פירוד במשך תקופה של 9 חודשים. במקרה של צו הגנה או עבירת אלימות על
ידי הצד השני, בית המשפט אף יכול לממש את חלוקת הרכוש מיד. מעתה גם נכסים אשר היו
רשומים בלעדית על שם אחד הצדדים (כגון פנסיה או דירת מגורים), ניתנים לחלוקה עוד
בטרם פירוק הנישואין, בלי צורך בהוכחת שיתוף, ובכך מתאפשרת חלוקת הרכוש באופן מלא.
לאחר כברת הדרך שכבר נעשתה על ידי פסיקות קודמות של בג"ץ בנושא, עם קבלת
התיקון ניתק החוט האחרון שקשר בין מתן הגט לחלוקת הרכוש, ומעתה היא מתקיימת במסלול
נפרד. עיקר חשיבותו של מצב זה הוא בפתיחת הפתח לשינוי ביחסי הכוחות במהלך
הגירושין, שכן מעתה יפסיק המשא ומתן בין בני הזוג להתנהל תחת הלחץ הרכושי.

התיקון לחוק בעיני
בית הדין הרבני

טענות שונות נטענו נגד
התיקון לחוק במשך תהליך קבלתו, בעיקר מכיוון בתי הדין הרבניים – המתנגדים העיקריים
למהלך. נטען למשל כי חלוקת רכוש מוקדמת עלולה ליצור מצב של "גירושין"
בפועל בלא מתן גט, כנדרש בהלכה, שכן לאחר שהצדדים יחלקו את רכושם לא תמיד הם יטרחו
להסדיר גם את עניין הגט – מהבחינה ההלכתית זהו מצב בלתי נסבל העלול להוביל לבעיות
ממזרות.

זאת ועוד, הועלתה טענה
כי מעתה כאשר תידון חלוקת הרכוש בבית משפט אזרחי עוד בטרם מתן הגט, יגברו הסיכויים
לפסילתו של הגט בהיותו "גט מעושה", הניתן שלא מרצונו החופשי של הבעל אלא
מתוך לחץ ממוני המופעל עליו. לטענה זו אין בסיס, שכן גם טרם קבלת התיקון לא נמנעו
בתי הדין מלערוך גיטין במקרה שבו כבר נעשתה חלוקת רכוש בבית המשפט טרם הגט. יתרה
מזאת, הפיצול בין שני המסלולים (מתן הגט וחלוקת הממון) אף יאפשר לדיינים לכפות מתן
גט על הבעל בלי חשש שכפייה זו תגרור חלוקת רכוש אזרחית, שלהשקפתם עלולה להיות
נוגדת את דין התורה והנה גזל (שכן יש בבתי הדין הסוברים כי על פי ההלכה השיתוף
הממוני אינו חל בחיי נישואין, ולפיכך אסורה חלוקת הממון בין בני הזוג טרם מתן
הגט).

לעומת זאת, בסיטואציה
שבה חלוקת הרכוש תיעשה בבית הדין הרבני – מתוקף כריכת העניינים הנלווים לגט (כמו
חלוקת רכוש) לתביעת הגירושין בבית הדין – אכן יכולה להיווצר בעיה עבור הדיינים,
שכן בעקבות התיקון תחול גם עליהם (ולא רק על בית המשפט האזרחי) החובה לחלוקת רכוש
טרם מתן הגט אם יידרשו לכך. כאמור, הסיטואציה הזאת עלולה ליצור קונפליקט עם תפיסתם
ההלכתית של הדיינים בבתי הדין הרבניים. מי שניסה להתמודד עם החשש הזה היה הרב
הראשי ונשיא בית הדין הגדול, הרב שלמה עמאר. הרב עמאר ביקש להוסיף לחוק אפשרות
למחיקת התביעה לחלוקת רכוש בבית הדין הרבני אם בעלי הדין לא יסכימו להתדיין על פי
הדין הדתי, כדי למנוע מצב שבו דיין ייאלץ לפסוק בניגוד להלכה. קצרה היריעה מלהיכנס לשאלת סמכותו של
בית הדין הרבני, ורק אציין כי אפשר היה לפתור את הסוגיה המצפונית הזאת, אילו –
ברוח הצעתו של הרב עמאר – היו בתי הדין מוותרים כליל על סמכותם בענייני הרכוש ובכך
היו מיטיבים עם מהלך הגירושין בכלל, שכן ההתדיינות הרכושית המחויבת לדין האזרחי –
לא יכירנה מקומה בבית הדין הרבני.

כך או כך געשו הרוחות
סביב התיקון לחוק, וכאמור, ההתנגדות של מערכת בתי הדין ושלוחיה בכנסת הייתה נחרצת.
נראה כי מה שעורר את להט היצרים היה לא רק חששות הלכתיים צרופים, וכי ליבת הדיון
הייתה למעשה בדיון בשאלות כגון תפיסת מקומה של האישה במשפחה, עליונות ערך התא
המשפחתי לעומת זכויות הפרט, והאוטונומיה של בית הדין הרבני.

מעמדו של בית הדין

למרות התפיסה העצמית
של בית הדין כבעל סמכויות נרחבות בכלל ובעניין המעמד האישי בפרט, עם השנים נגס בג"ץ
מכוחו בעניינים הנלווים לגט, ואף הכפיפו למערכת החוקים הכללית. עם זאת, במשך השנים
הקפיד בג"ץ שלא לעסוק בעניינים המהותיים לגירושין עצמם, ופעם אחר פעם נדחו
עתירות שעניינן נגע להתערבות בהליך הגירושין עצמו או בשאלות הלכתיות. לפיכך נקל
לשער כי כל חקיקה בנושא, הנוגעת ולו בעקיפין בסמכויות בית הדין, תתקבל בעוינות על
ידי מערכת בתי הדין ושלוחיהם בכנסת ותהפוך למכשול העיקרי העומד לפתחו של החוק.
אכן, עיקר הדיונים בוועדת חוקה עסקו במידת השליטה שתהיה לבית הדין על מועד חלוקת
הרכוש בין בני הזוג: האם יש להשאירו תלוי בפסיקת בין הדין בנוגע לגט או שמא לפתח
קריטריונים עצמאיים המנותקים מהחלטת בין הדין בנושא. ויכוח זה משקף קונפליקט מרכזי
בחברה בישראל ביחס בין מקומו של בית הדין בתוך הליך הגירושין לבין מקומה של המערכת
האזרחית ובית המשפט בהליך זה.

מקומה של האישה

טענה שגורה בפיהם של
המצדדים בהתנהלותם של בתי הדין הרבניים היא הטענה הלא-רלוונטית לנושא הדיון, שלפיה
ישנם יותר מסורבי גט ממסורבות גט. טענה זו אף נשמעה מכיוון המתנגדים לתיקון החוק
בדיונים שנערכו בוועדת חוקה, מתוך כוונה להגדיר את גבולות הדיון על בסיס מגדרי,
ובכך לסמן את המניעים "הנסתרים" של אלו הרוצים (ובעיקר הרוצות) לפעול לתיקון
החוק. בעיני המתנגדים נתפס התיקון לחוק כחלק מקמפיין ארוך ואימתני של אותו גוף
הנקרא "ארגוני הנשים", הפועל לרוב ממניעים "לא ענייניים" כמו פמיניזם
ושנאת גברים, תוך שהוא מטה את העובדות בשטח.[2]
אכן, להצעת התיקון השלכות משמעותיות לגבי עצמאותה הכלכלית של האישה, החורגות מסוגיית
הגירושין בין בני זוג, שכן עצם האפשרות לחלוקת רכוש שאינה קשורה לפקיעת נישואין
מעגנת את עצמאות האישה בתוך המערכת הזוגית. נוסף לכך, להשקפת המתנגדים, עצמאותה
הכלכלית של האישה טרם ניתוק כבלי הנישואין עלולה להוביל אותה לפתיחת חיים חדשים,
שבראייה הדתית עלולים להיות חיים ב"חטא".

מלבד ההשלכה הישירה על
מעמד האישה, מעמיד התיקון לחוק את ערך האוטונומיה האינדיבידואלית בתור ערך עליון,
מעל חשיבותו של התא המשפחתי. מובן שגם עמדה זו נתפסת כשלילית במחנה המתנגדים, שכן
היא טומנת בחובה תפיסה מערבית של מערכת הנישואין כשותפות רגשית וכלכלית. התפיסה
הזאת נוגדת את השקפתם, לפיה הנישואין הם מוסד מקודש שיש לשמרו ככל האפשר, גם על
חשבון הפרטים המרכיבים אותו. לפי ההשקפה הזו, חלוקה מוקדמת של הרכוש עלולה לזרז את
פירוק התא המשפחתי ולהקשות על מהלך של "שלום בית".

זאת ועוד, בתי הדין וחברי
הכנסת החרדים לא הסתירו את העובדה כי עם נטרול כלי הסחטנות הממוני יִקשה עליהם עוד
יותר להשיג גט מבעלים סרבנים, שכן הם לא יוכלו לעודד אותם להסכים לתת גט תמורת
ויתורים כלכליים מצד האישה. טענה זו, שלכאורה נאמרת מתוך דאגה ל"רווחת
האישה", רואה בחלוקת הממון והרכוש אמצעי שכנוע לגיטימי של בעלים סרבני גט, גם
במחיר פגיעה בקניינה של האישה וויתורה על זכויותיה ברכוש לשם קניית הגט.

פיצול העמדה הדתית
והחרדית

מוקד הדיונים העיקרי
בהצעות התיקון לחוק היה בדיוני ועדת חוקה. בדיונים אלו התפצלו חברי הכנסת הדתיים
והחרדים איש-איש על פי עולם ערכיו. חברי הכנסת החרדים, שלעתים נאלצים להשתתף בהליך
דמוקרטי בסוגיות הנוגדות את השקפת עולמם וכן בשאלות דתיות שלדעתם לא צריכה למערכת
האזרחית להיות בהם דריסת רגל, נקלעו למצב כזה במקרה שלפנינו, ואכן ניסו לכל אורך
התהליך לעכב את תיקון החוק ולטרפדו. לעומתם, חברי הכנסת מהציונות הדתית, אשר נוסף
לתמיכתם בחקיקה הדתית רואים בשותפות ובדיאלוג עם החברה החילונית ערך מהותי, ניסו
להגיע לנוסחה שתהיה מוסכמת על הרוב, אם כי בעיקר מתוך אמונה שהעברת החוק לא תצלח
בלא הסכמת בתי הדין.

לדוגמה, שעות רבות של
דיונים בוועדת חוקה הוקדשו לנוסח ההצעה שהציג ח"כ עתניאל שנלר, שעיקרה היה
השארת הכוח בידי בית הדין הרבני. לפי הצעה זו, חלוקת הממון תוסיף להיות תלויה
בהחלטת בית הדין על חיוב או כפיית גט, אך יוקצב הזמן העומד לרשותו עד למתן פסק
הדין כדי למנוע את עיכוב החלוקה עד אין קץ. על אף שלטענת ח"כ שנלר הצעה זו
קיבלה את הסכמתו של הרב הראשי שלמה עמאר, חברי הכנסת החרדים והחרד"לים טירפדו
אותה משום שראו בה הכתבת לוחות זמנים לבית הדין, ולטעמם הדבר פוגע בכבודם בהשוואה
לבתי משפט. חברי הכנסת האלו לא היססו לדחות את ההצעה, שלכאורה שמרה את הכוח לבית
הדין, שכן לאור ניסיון העבר הם לא האמינו בסיכויו של התיקון לחוק לעבור.

מעניין היה הפיצול בקרב
אנשי מפלגת מפד"ל בהצבעה הסופית. הפיצול הזה משקף נאמנה את הדואליות של
הקהילה האורתודוקסית-המודרנית: היו ביניהם שיכלו "לספוג" את הפגיעה
במעמד בית הדין לטובת ערכים של שוויון זכיות אדם וקניין, והיו כאלו שלמרות מאבקם
בשליטה החרדית בבתי הדין ורצונם לראות יותר דיינים ציונים-דתיים, הכפיפו את דעתם
להסכמת הרבנים (ובראשם הרב עמאר) במקום שבו חששו מפגיעה במעמד בית הדין. לדוגמה,
אף שהתיקון כלל לא עסק בשאלה הלכתית אלא בשאלת הסמכות, הפכה הסכמתו של הרב עמאר
לנושא בפני עצמו בהליך קבלת ההחלטות בוועדה, עד כדי דיון בשאלה אם הוועדה תזמין את
הרב או תבוא אליו. בסוגיה זו, לצד חברי הכנסת החרדים התייצבו גם חלק מעמיתיהם
השייכים לזרם הציוני-דתי, והתחייבו כי לא יפעלו בניגוד לפסיקת הרב עמאר, ואכן כך
עשו – לרבות ח"כ שנלר, שהיה בין יוזמי החוק ובסופו של דבר הצביע נגדו.

הצלחה או ניצחון
רגעי בכיפופי הידיים?

הכנסת היא אמנם גוף ייצוגי
המבטא את עמדות המגזרים השונים בחברה, אך יתרונה הייצוגי טומן בחובו חיסרון בולט –
חוסר מקצועיות. חברי הכנסת מתקשים, בדרך כלל, להגיע למשא ומתן בעל ערך מקצועי-פנימי
בנושאים המורכבים של דת ומדינה, ויתרה מזו, לעתים יש להם עניין בליבוי המחלוקת וההכרעות
הכוחניות (אשר ישמשו הצדקה לבחירתם בפעם הבאה), ולא בקידום הישגים בהסכמה הכרוכים
בפשרה.^[3]
ההליך החקיקתי הוא אמנם תוצר של הכרעה דמוקרטית בין תפיסות עולם – אך זוהי אפוא
הכרעה שאינה משקפת את מורכבותן של תפיסות העולם השונות, אלא היא תוצר של מאבק שאינו
מעודד שיח בין הצדדים. קיימת תהום עמוקה בין המורכבות העמוקה שביחסי מדינה ודת
ובין המציאות הפוליטית השטוחה, שתוצרה הוא חקיקה "גיליוטינית" המשקפת את
יחסי הכוחות ברגע נתון, ותו לא.

גם את הדיונים סביב
תיקון החוק בוועדת חוקה אפיינו המהלכים הכוחניים וכיפופי הידיים של הצדדים השונים,
ועל כך יעידו כמה התבטאויות של חברי כנסת במהלך הדיונים. לדוגמה, בדבריהם של חלק
מחברי הכנסת נקשר התיקון לחוק לשיקולים קואליציוניים שונים ולהסכמים פוליטיים
קודמים, שאינם נוגעים ישירות לתוכנו של התיקון לחוק ולחשיבותו. עוד דוגמה היא
הצהרתם המפורשת של כמה מהמתדיינים כי קבלת התיקון לחוק תלויה למעשה בהכרעתו האישית
של הרב עמאר (המייצג לעניין זה את האינטרסים של בתי הדין), או בהתערבות ישירה של
ראש הממשלה בעניין. נדמה היה כי בשיקוליהם של אחדים מחברי הכנסת, התיקון עצמו,
תוכנו ומשמעויותיו תופסים נפח קטן יותר מזה שתופסות השלכותיו הקואליציוניות או
השפעתו על זירת הכוח הפוליטית.

בתור מי שנכחה והשתתפה
בדיון, התרשמתי כי הח"כים החרדים, שהיו בטוחים בכוחם ורגילים בריצויים,
הופתעו מן המהלך שהתרחש לנגד עיניהם הנדהמות בניצוחו הנחוש של יו"ר הוועדה,
ח"כ בן ששון. במקרה זה לא עבדו העיכובים בהצבעה וה"תרגילים" שנעשו
לצורך טרפוד החוק. לעומתם, ח"כ עתניאל שנלר ומיכאל מלכיאור ניסו לנקוט שיח
מסוג אחר, וראו בהליכי הסכמה תהליך אידאולוגי שיכול להתקיים גם בכנסת. הדבר משקף
ניסיון לראות את הוועדה כזירה היכולה להכיל הן מהלכים מקצועיים ענייניים, הן להיות
ייצוגית, ובכך לאפשר קיומו של משא ומתן המוביל לחקיקה המכילה יותר מאינטרס של מגזר
אחד. אכן, גרסתו של ח"כ שנלר (שכאמור, על אף שנתפסה כפשרה היה בה משום קבלת
עמדת בתי הדין) זכתה לדיון נרחב בישיבות הוועדה, אך הדבר התברר בסופו של דבר כחסר
סיכוי ואפילו פתטי לעומת מאבקי הכוחות שהתחוללו בוועדה.

שיח זהויות ושיח
זכויות

בהקשר הזה אבי שגיא
וידידיה שטרן מבחינים בין "שיח זכויות", המתבסס על חקיקת חוקים והכרעות
שיפוטיות, ובין "שיח זהויות", המייצר מפגש אמיתי עם עמדת האחר.^[4]
לטענתם, כיום החברה הישראלית מעדיפה לנהל את הדיון בנושאי דת ומדינה במסגרת
"שיח זכויות", תוך שהיא מדוממת או מדחיקה את "שיח הזהויות".
הגישה הזו, מלבד התעלמותה ממורכבות המציאות התרבותית, בעייתית ביותר בטווח הארוך.
היא מחריפה את הניכור, מסלימה חילוקי דעות ומבצרת את הצדדים מאחורי מינוחים של
זכויות כנגד חובות; היא משתקת את השיח הדיאלוגי ואת "שוק הרעיונות",
ובסופו של דבר היא עלולה גם לערער במידה ניכרת את אמון הציבור, שיסרב לתמוך במערכת
משפט הנוהגת על פי הכרעות כאלו. לטענתם של שגיא ושטרן, החוק העומד בבסיסו של "שיח
הזכויות" הנו תוצר של הסכמות כוחניות, ולכן אין הוא יכול לספק את הבסיס
ללכידות חברתית. הדברים נכונים במשנה תוקף אשר לחקיקה דתית, הנתפסת ככופה עצמה על
ציבור רחב ובכך מפסידה את ההזדהות האידאולוגית איתה.

אכן, אופייה הייצוגי
ופיצולה המגזרי של הכנסת הופך את חבריה לנגועים באינטרסים מעכבים ולחשודים בשימוש
לרעה בכוח. אך אף שזוהי דרכן של פוליטיקה ושל חקיקה, דרושה במקביל גם התמודדות
מסוג אחר, מתוך מפגש אמיתי עם העמדות השונות בזירה ומתוך קיום של "שוק
רעיונות" פתוח שאינו כבול לפוליטיקה כזו או אחרת. לפיכך, ככל שהלכידות
החברתית והלאומית מתרופפת וההסכמות התשתיתיות שהתקיימו במדינה מתפוררות, אנו
צפויים ליותר ויותר "כיפופי ידיים" בזירה החקיקתית. בכל פעם יהיה זה צד
אחר שירשום לזכותו את הניצחון, בהתאם להרכב הפוליטי הספציפי של אותו מאבק.

הניתוח הזה נכון גם
לענייננו: המאבק על סמכויות בתי הדין הרבני נמצא בעיצומו, וקבלת התיקון לחוק יחסי
ממון רק תגביר את המוטיבציה של המתנגדים לו להיאבק למען אוטונומיה שיפוטית של
מערכת בתי הדין, בד בבד עם שימור סמכויותיה הייחודיות כלפי כלל האוכלוסייה. אין
ספק כי כל קואליציה עתידית שתקום בשיתוף החרדים תצטרך להתמודד עם האתגר הזה. ייתכן
אף כי לנוכח הכרסום החקיקתי והשיפוטי בכוחם, יבנו הדיינים קונספציה הלכתית ופרשנות
חוקית שמטרתה לנטרל כל התערבות מצד החוק ומצד בג"ץ. ככל שבתי הדין ימצאו
דרכים עוקפות להתמודדות עם התיקון לחוק, או לחלופין יפעלו בדרכים קואליציוניות
לביטולו, הם עשויים להגביר את מאבקי הכוח בין המערכת האזרחית למערכת הדתית, ובכך,
בסופו של דבר, לערער על עצם קיומן של שתי מערכות מקבילות זו לצד זו.

המשך הדרך

מהי המסקנה מכל זה?
האם יש רק לחזק את "שיח הזהויות" והדיאלוג בין הצדדים כדי להגיע
לפתרונות בהסכמה? האם במציאות מפוצלת ומסוכסכת כשלנו ייתכן קיומו של שיח רק מן
הסוג הזה? חוששני שלא, וכראייה לכך אפשר לבחון את הניסיונות לכונן אמנות שונות
(כגון "אמנת כינרת", "אמנת גביזון-מידן", ועוד) מתוך
"שיח זהויות": אלו אמנם הצליחו להשיג הסכמות בין הצדדים, אך כשלו
בהנחלתן לציבור הרחב וביישומן בפועל.

לפיכך, להערכתי יש
להמשיך לפעול בכל המישורים יחד ולשלב בין "שיח הזכויות" ל"שיח
הזהויות": כל עוד בתי הדין הנוכחיים פוגעים בזכויות האדם, יש להוסיף ללכת
בדרך הדמוקרטית ולפעול לצמצום כוחם על ידי חקיקה, בנושאים כגון הרכב הוועדה
למינויי דיינים או ביטול "מירוץ הסמכויות" בין בתי המשפט לבתי הדין.^[5]
אך בד בבד, כדי שלא להישאר רק בזירה הפוליטית וב"שיח הזכויות", ובתור
תנאי לקיום של "שיח זהויות" משמעותי, יש לכונן מודל ציוני-דתי חדש.
המודל הזה יציע שיטה או אידאולוגיה ברורה בנושא היחס בין ערכים דמוקרטיים להלכה,
מתוך תפיסת עולם המאפשרת קיום הרמוני בין הזהות הדתית לזהות הליברלית.^[6]
יישומה של תפיסת העולם הערכית הזו יבוא לידי ביטוי, בין היתר, בכינונו של בית דין
הצומח מתוך צורכי החברה שהוא מתקיים בה ומביא עמו מענה של חידוש לחברה בישראל. בית
הדין החדש לא יקשור עצמו לממסד הדתי והפוליטי ולא יפעל בחסותם, ויתמודד עם עובדת
קיומו במדינה דמוקרטית בעלת מוסר מערבי וליברלי המקדשת
ערכים של שוויון וזכויות אדם.
כוונתי לבית דין רבני בעל תפיסת עולם רחבה הן בתחום הגיור, הן בתחום
המעמד האישי, אשר מכיל יותר
מהשקפת עולם אחת, ומהווה המשך של ההלכה היהודית לדורותיה.

הצמחת אלטרנטיבות
פוזיטיביות, כגון יצירת מודל חוץ-ממסדי שכזה, תגדיר את גבולות הדיון ותסייע להנגיד
בין תפיסות העולם השונות המצויות היום במדינת ישראל. האלטרנטיבות האלה, בדמות בתי
דין פרטיים שיופרדו מן הפוליטיקה, עשויות לשמש מוקד משיכה משמעותי ולמקד אליהן
הזדהות של קבוצות שונות בחברה, ובכך לייתר את המאבק הפוליטי. הצלחתם החברתית עשויה
לחולל דינמיקה כוללת שתאתגר הן את בתי הדין הממלכתיים, הן את הזירה הפוליטית.