בין הלכה למעשה – אתיקה מינית עבור רווקים ורווקות אורתודוקסיים / ג'ני רוזנפלד

 

not memberg

 

 

 

 

בין הלכה למעשה

אתיקה מינית עבור רווקים ורווקות אורתודוקסיים

 

ג'ני רוזנפלד

 

ג'ני רוזנפלד כתבה את עבודת הדוקטור שלה באוניברסיטת CUNY בניו יורק בנושא "Talmudic Re-readings: Toward a Modern Orthodox Sexual Ethic". כיום היא עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים ומרצה במסגרות שונות על מיניות ויהדות.

 

הדיון בדילמה שבה נתונים רווקים דתיים, בין שמירת ההלכה ובין מימוש צורכיהם המיניים, התמקד עד כה במישור ההלכתי; אך ליהדות יש הרבה מה להציע לאותם רווקים מעבר לשורת ההלכה. מאמר זה מבקש להחזיר את הקב"ה לתוך הדיון, ולעסוק במושג התשובה, שנזנח בציבור הדתי, וכן בעקרונות אתיים המופיעים במקורות ויכולים ללוות את האדם גם בתוך חטאו

 

הקדמה

הפער בעולם היהודי בין הרצוי בהלכה למצוי בקהילה קיים בתחומים רבים, אך בולט במיוחד בתחום המיני. כפי שהעירה יהודית פלסקו[1], הפער בין דרישות ההלכה ובין הריאליה של חיי המין בעולם הפוסט-מודרני יוצר מצב שבו אנשים מרגישים שדווקא בתחום המיני אין ליהדות מה להציע להם. פלסקו אמנם כותבת עבור קהילה שאינה אורתודוקסית ועוסקת במגוון רחב של הלכות, אך נדמה שגם בקהילה האורתודוקסית המתח קיים, ואולי הוא אף חריף יותר לאור המקום המרכזי של ההלכה בכל תחומי החיים.

במאמר זה ברצוני להתמקד במתח המיוחד שרווקים ורווקות דתיים שרויים בו: בתור בני אדם בני עשרים, שלושים ויותר, הם בשלים מן הבחינה המינית ויש להם אותם הצרכים המיניים והאינטימיים שיש לחבריהם הנשואים, אך דרישות ההלכה מונעות מהם דרך לגיטימית לענות על צרכים אלו. המתח העצום שהם חיים בו הנו נושא שעדיין ממעטים לדבר עליו בציבור הדתי, דבר שרק מחמיר את הבעיה – כשאין שיח גלוי בנושא, כל אדם מרגיש שהוא בודד במערכה.

במאמר שכתב יוסי גרייבר ב"דעות" לפני שנים מספר[2] הוא ניסה לתאר את התחושות של חלק מסוים מהרווקים והרווקות בקהילה הדתית ואת המצב שהם שרויים בו. בתגובה למאמר הצביע הרב דניאל טרופר[3] על כך שהמילה "הלכה" מופיעה כעשרים פעם במאמר, ואילו המילה "אלוקים" אינה מופיעה בו אף לא פעם אחת. במאמר זה אני מבקשת להחזיר את הקב"ה לתוך הדיון, ולצאת מן התחום ההלכתי אל המרחב הרוחני והנפשי.

בגמרא, במסכת ברכות (דף ח, ע"א) אומר רבי חייא בר אמי בשמו של עולא כי "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". במאמר זה טענתי הפוכה: יש לנו הרבה מה לקבל מהיהדות מלבד ההלכה. אכן, רוב הדיון ב"שאלת הרווקוּת" התמקד עד כה במישור ההלכתי וכלל פתרונות כגון מוסד הפילגש והשימוש של רווקות במקווה טהרה. פתרונות הלכתיים מסוג זה מתעלמים בדרך כלל מן הרבדים האחרים – הנפשיים, הדתיים והאנושיים – של התופעה. לכן, בעיניי יש להתחיל את הדיון בהבאת הסיפורים האישיים של אנשים אמיתיים. לאחר מכן אבקש לחזור לטקסטים הדתיים ולחפש בהם מענה אתי שיוכל לדבר אל הרווקים והרווקות ולהציע להם נחמה.

 

המצוקה וחוסר המענה הדתי[4]

שרה היא בעלת תשובה בת 31. בעבר ניהלה חיים מיניים מלאים ובמשך כמה שנים גרה עם החבר שלה. כיום היא שומרת נגיעה באופן מוחלט בכל קשר זוגי שהיא מנהלת. אבל משהו חסר לה. לאחרי ארבע או חמש שנים של חוסר מגע, שרה כבר לא הייתה מסוגלת לחיות עם הכאב והבדידות; היא הרגישה מנותקת מהנשיות שלה. לילה אחד יצאה לבילוי עם חברה לא יהודית. היא רקדה עם גברים לא-יהודים והתנשקה איתם. שרה החליטה לחזור על כך אחת לכמה חודשים. כך היא מצליחה להתמודד עם חוסר המיניות בחיים היומיומיים שלה: "זה הדבר היחיד שמפריד ביני לבין השיגעון".

בנימין הוא בחור ישיבה בן 23. בשנים האחרונות הוא מתמודד עם צורך עז לאונן. על אף שהוא לומד תורה ברצינות, מתפלל בכוונה ושומר על יתר המצוות כפי יכולתו, יש לו תחושה עמוקה של תיעוב עצמי. בכל פעם שהוא מאונן, הוא מרגיש חוסר שליטה – כאילו שהוא אינו המחליט או הפועל, ושמעשיו מוכתבים מבחוץ. הוא מרגיש כאילו כוח זר מכריח אותו לעשות זאת, כך שאין לו היכולת לשנות את מעשיו, אף על פי שהם מפריעים לו מאוד. בחודשים האחרונים בנימין התחיל להידרדר בשמירת המצוות האחרות; הוא מרגיש שהוא חוטא רציני, ולכן אין כבר טעם בשמירת שאר המצוות.

לאה ויעקב, בני 20, נמצאים בקשר הזוגי הרציני הראשון שלהם. שניהם אדוקים מאוד ומעולם לא עלה על דעתם שלא ישמרו נגיעה. אבל אחרי שהם יוצאים חודשיים והקשר נהיה רציני, נעשה להם יותר ויותר קשה לשמור נגיעה. לילה אחד לא יכלו יותר להתאפק ופשוט נגעו. לאחר מכן הקשר שלהם השתנה והכול הסתובב סביב המיניות החדשה שגילו בעצמם. אחרי חיים של שמירה ואיפוק הם הגיעו למצב של אובססיה. מערכת היחסים הפסיקה להתקדם, ולבסוף הם נפרדו.

בשיחות ובראיונות שניהלתי עלה מתח עמוק בין התחום המיני לתחום הדתי בחיי הרווקים. למרבה הפלא, לא תמיד היה המתח קשור לרמת שמירת ההלכה שלהם בפועל; תחושת האשמה ונקיפות המצפון חדרו כל כך עמוק למודעות שלהם עד שאי-קיום ההלכה לא הייתה מוקד העניין, ורגשות האשמה החלו מעצם המחשבה על אי-ציות להלכה. במקרים אחרים המרואיינים כן עברו על ההלכה, ולאחר שלא יכלו לעמוד בתחושת הצביעות הפסיקו לקיים הלכה גם בתחומים אחרים; מרואיינים אחרים חוו ניכור עצמי בתחום המיני או שהדחיקו את מיניותם לגמרי.

אחת הבעיות שעלו מהראיונות הייתה התחושה שהאמירה היחידה של היהדות בנושא היא מה אסור לעשות: אסור לגעת, אסור לחשוב, אסור להסתכל. תחושה זאת אינה מאפשרת לרווקים ולרווקות לינוק מהמסורת כאשר הם נמצאים בתוך חוויית ה"חטא". היא יוצרת מצב קשה שבו לא קיים מענה דתי דווקא בתחום שאנשים באמת צריכים בו עזרה ונחמה. מציאות זו אינה מחויבת. מקורות רבים בתלמוד ובחסידות מתייחסים לקיומו של חטא בתוך חיים דתיים. ישנם מושגים יהודים בסיסיים מרכזיים המתמודדים עם מתח זה, ובראשם כמובן התשובה. ייתכן שכצעד ראשוני, פיתוח משמעותה של התשובה בהקשר זה יקל עלינו את הגישה לבעיה סבוכה זו.

 

מושג התשובה: בין כיתה א' לר' צדוק הכהן מלובלין

התשובה אמנם תופסת מקום חשוב ביהדות ובמקורות, אך בחיים האמיתיים של אנשים דתיים מושג התשובה כמעט אינו נוכח. הצטמצמות מקומה של התשובה בחיינו נובעת משני גורמים משלימים: בשלבי החינוך והילדות שמירת עיקרי ההלכה היא עניין פשוט; תמיד יש אוכל כשר, כולם שומרים בצוותא שבת וחגים; מאחר שכמעט אין ניסיונות הלכתיים קשים בגיל זה, ישנן חוויות מעטות של חטא. בגילים מבוגרים יותר אנשים עשויים לחוות קונפליקט אמיתי ועמוק מול ההלכה, בדרך כלל בתחום המיני. לעתים רבות מדובר בזעזוע שמשנה לגמרי את עולמם הדתי והנפשי.

במקביל, מושגי החטא והתשובה, כפי שהם נלמדים בכיתה א', תמיד נקשרים לעשיית מעשה מסוים; החטא הנו חריג, "טעות" חד-פעמית הדורשת "תיקון" נקודתי של תשובה. חוויית החטא אינה נתפסת כנורמטיבית בחיי הדת, וכך גם התשובה. אך כאשר אנו עוסקים בתחום המיני, תפיסת החטא והתשובה כאקטים נקודתיים אינה הולמת את המציאות מבחינה נפשית. מישל פוקו עסק רבות בהתפתחות של תפיסת המיניות מהתקופה הקדם-מודרנית ועד לאופן עיצובה בעת החדשה. נקודה מרכזית שהוא מצביע עליה היא ההבדל בין תפיסת המיניות לפני התקופה המודרנית, לפיה המיניות מבוססת על אקט מסוים, ובין תפיסתה כיום כמעצבת ומגדירה זהות.[5] רובנו לא נגדיר כיום את מיניותנו כאוסף של אקטים ספציפיים אלא כמהות המתקיימת מעבר להם. אך אם המיניות חורגת מהאקט עצמו, ולמעשה יש בה מודעות עצמית והדדית המהווה חלק מהדרך שבה אדם נוכח בעולמו, כיצד אפשר לעשות עליה תשובה? נדמה שהמודל של "והשיב את הגזילה אשר גזל", אשר התאים לכיתה א', מתייחס לעולם של המיניות הקדומה; הוא אינו מתאים עוד לנו, הנתונים – ביודעין או שלא ביודעין – בפרדיגמה החדשה של פוקו. כיצד יש להתמודד עם חטא שקרה אינספור פעמים, שמקושר לאדם כה אהוב, חטא שהוא בעל משמעות כה מרכזית בחיים?

ר' צדוק הכהן מלובלין (1823-1900), תלמידו של ר' מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, פיתח בהגותו את מושג התשובה באופן שעשוי להיות יותר משמעותי עבורנו. ר' צדוק רואה בחוויות החטא והתשובה, ההתרחקות וההתקרבות לקב"ה, את החוויות החשובות ביותר בחיי הדת. חוויית החטא היא הצעד הראשוני בחיי האדם, שבלעדיו בלתי אפשרי להמשיך לשלב הבא בהתפתחות.[6] אך יתרה מזאת, מעבר למקום החשוב של עצם החטא, גם אופיו הספציפי חשוב ומאפשר לאדם הפרטי ללמוד את תפקידו בעולם. ר' צדוק מזהה בין התחום שבו יש לאדם תשוקה לחטוא ובין התחום שבו יש לו הפוטנציאל לעשות טוב;[7] ה"יצר" נתפס כתכונה שלמה, אשר האדם יכול לבטא אותה – באופן טוב ומתוקן או בדרך של חטא.

לפי תפיסתו של ר' צדוק, החטא בה"א הידיעה הוא החטא המיני, ובייחוד חטא הוצאת זרע לבטלה. ההתמקדות הזאת במין אינה מקרית; ר' צדוק אמנם נפטר שנה לפני פרסום ספרו המפורסם של פרויד על פתרון החלומות, אך הוא היה בעל תודעה פסיכולוגית עמוקה. ר' צדוק הכיר בתערובת התאווה וההכרח, החשק והחרדה, האובססיה והתיעוב המאפיינים את החטא המיני.[8] דווקא מתוך הכרה זו רואה ר' צדוק את חוזק היצר המיני ואת המשיכה לחטא המיני כמעידים על גדלות האדם.

לאמיתו של דבר, ר' צדוק הופך את האינטואיציה הדתית המקובלת שלנו על פניה. כפי שעלה בבירור מן הראיונות שקיימתי, האדם הדתי רגיל לחשוב כי לא רק מעשה החטא הוא שלילי, אלא עצם המשיכה אליו מעידה על חולשת האדם; אצל ר' צדוק המשיכה לחטא, "החשק והרצון", היא חיובית. כדי להבהיר את דבריו הוא מצטט את הגמרא במסכת סוכה (דף נב, ע"א): "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". ר' צדוק מבין מאמר זה כעובדה הכרחית: לצדיקים האמיתיים יהיה תמיד יצר גדול, ועוצמת יצר הרע של האדם מעידה על הפוטנציאל שלו.[9] לפיכך, גם חוויית התשובה של ר' צדוק שונה באופן מהותי – תשובה מתוך מודעות לכך שהיא מתקיימת רק בזכות החטא. בניגוד לתשובת הרמב"ם, כאן החוטא אינו שוכח את העבר ואינו "משנה שמו"[10] – ה"אני" שחטא הוא ה"אני" שעשה תשובה. אני אותו האישה, והעבר שלי וחטאי אינם מנותקים מההווה של התשובה.[11] מבט כזה מאפשר לאדם לראות את עצמו ואת הסיפור שלו בצורה אחידה, ואינו מכריח אותו לנתק חלקים גדולים וחשובים מהזהות שלו.

עבור בני אדם דתיים שחטאו ומחפשים תשובה מקיפה המאפשרת לחטא הקשר בתוך סיפור חייהם – תשובתו של ר' צדוק היא רלוונטית. גם לאלו שמנסים לשוב אך אינם מצליחים בעזיבת החטא, הגותו של ר' צדוק מציעה תקווה. במאמר מרתק טען הרב שג"ר ז"ל כי ר' צדוק אינו נותן מקום משמעותי כל כך לשלב עזיבת החטא בתהליך התשובה.[12] לפי הרב שג"ר, חלק גדול מתהליך התשובה הוא קבלה עצמית, והוא מתאפשר למרות הידיעה שתהליך התשובה אינו מונע את האפשרות שהאדם ישוב לחטוא בעתיד. תהליך התשובה כולל מעבר משלב הפנטזיה של האדם על עצמו כעל אדם שיכול לעזוב את החטא לגמרי, לשלב שבו האדם מקבל את עצמו כמות שהוא, פגום, כפי שנברא על ידי בוראו.

 

האתיקה שבתוך החטא

עתה ברצוני לדון באתיקה ובהגות יהודית החודרות לתוך החטא עצמו ומלוות את האדם במהלך חוויית החטא. אני רוצה לטעון שאפשר לעסוק גם בדרך של החטא, בהקשר של החטא ובאתיקה שלו, ולמצוא בהם גוונים שמעבר לשחור ולבן. אני סוברת כי ההלכה אינה כוללת בתוכה את כל המציאות, ולפיכך גם כשהיא אוסרת כל מגע לזוג שאינו נשוי, עדיין יש להבדיל בין סוגים שונים של מגע אסור. כוונתי אינה להבדלים ברובד ההלכתי (בין חיבוק ונישוק לקיום יחסי מין וכו'), אלא על ההבדלים בהקשר הבין-אישי וברובד הנפשי. כדוגמה קיצונית, כולנו נסכים שיש הבדל בין התפיסה הדתית של מעשה מיני האסור מן הבחינה ההלכתית ונעשה בהסכמה הדדית, ובין מעשה מיני כזה שנעשה מתוך אונס או שכרות.

ההתמקדות הבלעדית ברובד ההלכתי עלולה לעצב אנשים הכבולים בתפיסה שלפיה הדת היא הלכה בלבד. כאשר אנשים אלו סוטים ולו במעט מהנדרש על פי ההלכה, כל מה שנמצא מחוץ לגדרות ההלכה נדמה להם כאותו הדבר. דרך ראייה זו סותמת בפניהם את הסיכוי לחשוב באופן קונסטורקטיבי בשלב שלאחר החטא, ואין בידיהם אפשרות לחשוב על קביעת גבולות ועל שיקולים אתיים בתוך החטא עצמו. חשוב להדגיש ששיקולים אתיים אלו אינם שיקולים "לכתחילה", כפי שגם תורת ר' צדוק היא ברובה תורה של בדיעבד. במציאות שבה אנו חיים, בשביל לא מעט מהרווקים הדתיים קיום חיי מין (מלאים או חלקיים) הוא עובדה קיימת, יסודית, המכריחה אותנו להתייחס גם לעולם זה של "בדיעבד". רק כך תוכל היהדות להיות רלוונטית לאוכלוסייה גדולה זו.

א.      בין אדם לעצמו

במישור האישי, דרך התמודדות שעלתה פעמים רבות בראיונות היא כניסה למצב של חוסר מודעות, שבו קל יותר לבצע את החטא. חלק מהמרואיינים סיפרו שהשתכרו או נותרו ערים עד מאוחר בלילה לפני ביצוע החטא; חלקם תיארו הרגשה שלא הם מבצעים את המעשה, שלחץ חיצוני אילץ אותם לעשות אותו.[13] תחושה כזאת של חוסר שליטה על מעשים מיניים יכולה להיות קשה מאוד: היא פוטרת את האדם מלחשוב על מעשיו ומלקבוע גבולות סבירים למעשים שאיתם הוא מרגיש בנוח, והיא אינה מאפשרת לו לקחת אחריות על מעשיו. אדם עם דפוס התנהגות כזה אף עלול לפגוע בזולת ולגרום לו כאב. בגמרא מובאת הצעה מתחום האתיקה שעשויה לסייע במניעת תחושה זו של אונס, ולתת כלים להתמודדות קונסטרוקטיבית עם קבלת החלטות בתוך העולם הלא-הלכתי:

"והאמר רבי אלעא הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורין ויתעטף שחורין, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא."[14]

על פניו, קשים דברי ר' אילעאי. האם דרך זו של חטא היא לגיטימית? האם יש דרך כשרה או פחות חמורה בביצוע החטא? שאלות אלו הטרידו את הראשונים, וחלקם סירבו לקרוא דברים אלו כפשוטם מסיבה זו. ועם זאת, יש בדברי ר' אילעאי הצעה מהפכנית שעלינו להטות לה אוזן; הצעה שמצביעה על אפשרות של אתיקה בתוך החטא עצמו. ר' אילעאי מתייחס לאדם שאינו יכול לשלוט על יצרו, ואומר לו כביכול: 'התלבש בבגדים אחרים, קנה כרטיס אוטובוס, סע רחוק, ואז תאפשר ליצר לבוא לידי מימוש'. כלומר, אפילו בתוך חוויית האונס יש צורך לעצור ולחשוב, גם אם זה לא ימנע את החטא; ר' אילעאי מלמד שיש ערך בעצירה הזו, בשבירת מהלך האונס. היא מאפשרת לאדם לקבוע גבולות סבירים לעצמו בתוך החטא, ולקחת אחריות על עצמו ועל מעשיו.[15] אמנם דין האנוס עדיף ברמה ההלכתית, אך ברובד הפסיכולוגי ישנם יתרונות רבים למעבר למצב ריבוני יותר של מזיד, הכולל קבלת החלטות ואחריות אישית. בתוך הדיון האתי של ר' אילעאי מתאפשר המשך הקשר והשיח של האנוס לחטוא עם העולם הדתי – היהדות יכולה להמשיך ללוות את בניה גם בתוך העולם המורכב של החטא.

ב.      בין אדם לחברו

במישור הזוגי, השוואה בין שני סיפורים מפורסמים בתלמוד הבבלי עשויה להמחיש את המשמעות של אתיקה חוץ-הלכתית בתחום המיני. הסיפור הראשון[16] מספר על תלמיד חכם אדוק, זהיר במצוות ציצית, שמבקש לשכור את שירותיה של זונה מפורסמת. בתוך חדר המיטות "טופחות הציציות על פניו", ובעקבות זאת הוא נמנע מהחטא. הזונה מתפלאת על מעשיו ושואלת לפשרם, והוא משיב לה: "העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה 'אני ה' אלהיכם 'שתי פעמים: אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר. עכשיו נדמו עלי כד' עדים". סיומו של הסיפור הוא בחתונתו של התלמיד עם אותה זונה לאחר גיורה.

הסיפור עשיר בפרטים ומשמעויות, אך לענייננו אני מבקשת להתמקד דווקא במערכת היחסים בין התלמיד והזונה: בדרך כלל הדו-שיח בין גבר לזונה מתמצה במשא ומתן על המחיר, ואילו כאן האינטראקציה שונה לחלוטין – התלמיד והזונה מדברים בצורה מאד כנה, פנים אל פנים. התלמיד אינו בורח מחדר המיטות לאחר שהתחרט על בואו, והוא מרגיש חובה להסביר את עצמו. השיחה שמתפתחת ביניהם אינה שטחית ואינה שקרית, היא שיחת נפש. בתוך מעמקי חדר המיטות של הזונה, בעודה יושבת עירומה כנגדו, התלמיד מסביר את מעשהו הלא-מובן, באופן מפליא, על ידי דבר תורה. הכבוד הדדי כאן הוא דו-צדדי, שכן הזונה שומרת את שם התלמיד בסוד. כאמור, הסיפור מסתיים בסוף טוב – גיור הזונה ונישואים – המקנים לגיטימיציה וקדושה לקשר שלהם ולתאוותם.

הסיפור השני הוא המעשה המפורסם בר' חייא בר אשי ואשתו[17], שבעקבות פרישתו ממנה מתחפשת לזונה. ר' חייא מקיים יחסי מין עם ה"זונה" בלי שהוא יודע שהיא אשתו, ולאחר מכן מת מצערו על המעשה (על אף שגילה את זהותה). בסיפור זה מערכת היחסים שונה לחלוטין: ר' חייא ואשתו נשואים, אך הם אינם יודעים לדבר ישירות זה עם זו; מתחילת הסיפור ברור שהם מעולם לא קיימו שיחה על כך שהקשר המיני שלהם הסתיים. גם לאחר התחבולות של אשתו, ולאחר שר' חייא שכב עמה בחושבו שהיא זונה, לא מתקיימת ביניהם שיחה גלויה על הקשר שלהם. למרות הגושפנקה ההלכתית על קשר הנישואין ביניהם, אין כאן כבוד הדדי; הכול מתרחש בלחש ובעקיפין, בלא התייחסות לזולת כנברא בצלם אלוקים.

מקריאת הסיפורים האלה אחד לאור השני עולה בבירור כי הגדרת הקשר לא מכריעה לגבי ההתנהגות בתוכו. בסיפור הראשון אנו פוגשים אדם השוכר זונה; לכאורה, זהו שיא האובייקטיפיקציה של הזולת. אין כאן אהבה, ואפילו לא העמדת פנים של קשר, אין התחייבות אנושית או נפשית, והכסף הוא תכלית החיבור בין השניים. בניגוד אליו, הסיפור השני מתרחש במערכת יחסים אחרת לגמרי, בחיי הנישואים, שאמורים לייצג את שיא הקדושה והאהבה. אך הסיפורים מראים כי לעתים ההתנהגות עשויה להיות הפוכה ל"תפאורה": הקשר ההלכתי וה"קדוש" הוא בעייתי ביותר, ואילו הקשר הבלתי מוסרי הוא דווקא הקדוש והטהור. סיפורים אלה מבהירים כי עשוי להיות פער עצום בין ההגדרה ההלכתית של הקשר לאתיות שלו. גם בתוך קשר מיני אסור נותרת המשמעות של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" במובן הרחב שלה.

התובנה שלי מן הסיפורים היא שלכל קשר אנושי ומיני – אם קשר מותר ואם אסור – עלינו להיכנס עם התודעה הברורה שאנו מתייחסים לאדם שנברא בצלם אלוקים. דברים אלה אינם גלויים לעין (ואכן, הצנעה יפה להם) גם בין רווקים וגם בין נשואים, אך "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב".

ג.        בין אדם לקהילה

העיסוק ביחס של הציבור לרווקים ולרווקות הוא בעל חשיבות רבה בהקשר זה, בייחוד בקהילה הדתית, שבה ישנה מעורבות גדולה בחיים הפרטיים של חברי הקהילה. העיסוק האתי במישור הקהילתי חשוב כדי להבהיר ולחדד את המורכבות של ההתייחסות לרווקים בתוכה. לקהל יש הכוח והפוטנציאל לסייע לרווקים ולרווקות בתקופה מסובכת זו בחייהם – ולהפך. סוגיה זו עדיין דורשת בירור רחב ואין ביכולתי להידרש לה כאן, אך בכל זאת אתייחס אליה במילים אחדות.

במסכת קידושין מסופר הסיפור הבא:

אותם שבויות שהובאו לנהרדעא, העלו אותן לבית רב עמרם החסיד; הורידו את המדרגות מפניהן [שלא יוכלו גברים לעלות אליהם]. כאשר עברה אחת מהן נפל אור בארובה. [מתוך שחשק בה] לקח רב עמרם את הסולם שלא היו יכולים יחד עשרה להרימו והרים אותו לבד, והיה עולה והולך. כאשר הגיע לחצי הסולם התחזק וצעק בקול "אש בבית עמרם!".

באו חכמים. אמרו לו, "ביישת אותנו"; אמר להם, "מוטב תתביישו בבית עמרם בעולם הזה ולא תתביישו ממנו בעולם הבא". [18]

רב עמרם מוכן לסכן את שמו הטוב למען התכלית של עשיית רצון ה'. בסופו של דבר, הבושה אינה מנת חלקו בלבד, אלא גם של הקהילה, אשר מיהרה לשפוט אותו.

יהי רצון שהציבור הרחב יידע ללמוד מוסר מן הסיפור, ייזהר בבואו לדון אחרים וילמד שכדאי ליצור שיח אמפתי נטול שיפוטיות. יהי רצון שרווקים ורווקות ילמדו מרב עמרם את האומץ לעצור ולחשוב גם כשהם אחוזי תשוקה, ויידעו למצוא בקרבם את האומץ לבקש עזרה כשהם זקוקים לה. עלינו, בקהילה הדתית, מוטלת החובה לגלות מודעות ורגישות לבעיות היחיד. עסקנו כה רבות בבעיות הלכתיות נדירות – מתי יגיע הזמן לדבר בצורה כנה וממוקדת על המצוקה שמטרידה כעת אנשים כה רבים מבני קהילתנו ומבנותיה?