אהבת אלוהים ואהבת ההלכה
דו-שיח מאוחר בין הרב סולובייצ'יק זצ"ל לתלמידו הרב דוד הרטמן
יאיר לורברבוים
פרופ' יאיר לורברבוים הוא עמית במכון ללימודים מתקדמים במכון שלום הרטמן
ובפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
יאיר לורברבוים שוחח עם הרב פרופ' דוד הרטמן בעקבות ספרו "אהבה ואימה במפגש עם אלוהים – מורשתו התיאולוגית של הרב יוסף דב סולובייצ'יק". הרטמן רוכש הערכה עמוקה לרבו, אך גם מפנה כלפיו ביקורת נוקבת; זו מאפשרת הצצה לעולמו ההגותי המיוחד של הרטמן עצמו, שבו מתערבבים אהבה גדולה לתורה לצד ביקורת כלפי ההלכה וכלפי אלוהים
פרופ' הרטמן, נפגשנו כדי לשוחח על מחשבות שהתעוררו בך בשנים האחרונות בעקבות עיסוקך רב השנים בהגותו של הרב סולובייצ'יק; אולי אפתח בשאלה אישית – על היחסים האישיים בינך ובין הרב סולובייצ'יק.
הפגישה שלי עם הרב סולובייצ'יק הייתה משהו מיוחד; כשבאתי ללמוד אצלו גיליתי שהוא גדול בתורה אבל לא מפחד משום רעיון, ואהבתי מאוד לא רק את השיעורים שלו אלא גם אותו באופן אישי. הוא זה שנתן לי את הכוח ללמוד פילוסופיה בפתיחות בלי פחד, ולאחר שהכיר אותי יותר לעומק אף דרש ממני ללמוד פילוסופיה. הוא שלח אותי ללמוד תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטה של פורדהם בניו יורק וכתב מכתב המלצה למורים באוניברסיטה; הוא לא רצה שאני אעשה את זה בתוך הישיבה. אני זוכר שאמרתי לו שזה מסוכן ללמוד פילוסופיה והוא ענה לי: "אני טס כל שבוע מבוסטון לניו יורק, וזה מסוכן. ברוך ה' אני מתגבר על הפחדים, וגם אתה תתגבר". הייתי שנה או שנתיים בפורדהם, ורציתי לכתוב לו מכתב: "מורי ורבי – המטוס שלי התרסק". שיניתי כיוון, לבי כבר לא היה בישיבה; הייתי פתוח לקירקגור, לאפלטון ולאריסטו. הוא שוב אמר לי לא לפחד, ואני שוב החזרתי לו: "אני רוצה שתדע שהמטוס שלי התרסק. אני לא אותו איש ואני לא מחזיק באותה האמונה הפשוטה והתמימה". בשל כל זה אני מכיר לו תודה עמוקה על ההדרכה והחיזוק שהוא נתן לי; הוא איפשר לי לצאת מד' אמות של הישיבה.
הרב סולובייצ'יק מאוד אהב ללמד, לחזק ולעודד תלמידים שהוא ראה שיש להם כוחות ללכת בכיוונים חדשים. כך למשל, הוא עודד אותי לעמוד בראש קהילה שבה ישבו בתפילה במעורב נשים וגברים. הוא סמך עליי שאעמיד שם מחיצה – וכך היה; אבל הוא גם ידע שאני מבקש דרכים חדשות. הייתה לי נטייה רליגיוזית ותאולוגית חזקה, והוא זיהה את זה. כשהחלו להפיץ לשון הרע הוא אמר לי: "אני לא מקבל מה שאומרים עליך – אין מה לעשות, אתה מורעל על אלוקים ("you are God intocsicated"), וכך עודד אותי לפתח את העיסוק התאולוגי והפילוסופי.
כשקראתי את ספרך הייתה לי הרגשה שיש מתח בספר – בין הרצון שלך להציג את הרב סולובייצ'יק באור הטוב ביותר, ובין גישה ביקורתית מעודנת; אמנם יש בספר ביקורת, אבל יש הרגשה שאתה מונע מעצמך להעביר ביקורת חריפה יותר. הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות הזו ולשאול אותך על הביקורת שיש לך לגבי "איש ההלכה".
כשהייתי צעיר הוקסמתי מ"איש ההלכה", אך כיום אני אכן רואה את הדברים באור לגמרי שונה – אני לא מקבל את תפיסתו כ"איש הלכה" וגם לא את תפיסתו בקשר לתפילה. לשיטתו של הרב סולובייצ'יק, התפילה היא למעשה בלתי אפשרית, והדרך היחידה שאדם יכול להתפלל היא מתוך "זכות אבות": כשאתה עומד לפני ה' אתה צריך לשתוק, ויש לך זכות לדבר רק בגלל שיש תקדימים של אנשים שעשו את זה לפניך. זו תפיסה שמקטינה את בני האדם ומעמידה את העקידה במרכז החיים הדתיים, וככל שאני מתבגר ומגבש עמדה אישית, תפיסתי הדתית מתרחקת מהמקום הזה. עניין אחר שלא יכולתי לקבל אצל הרב סולובייצ'יק הוא גישתו לארץ ישראל. דבריו מראים שהוא לא תפס את המהפכה הרוחנית של הציונות.
אומר לך, הייתי רוצה לכתוב ספר שני עליו, ספר ביקורת, אבל אני לא אעשה את זה בגלל הכרת הטוב של תלמיד כלפי רבו; אני לא רוצה להיות האיש שמבקר אותו. אני מעדיף שיבואו תלמידים שקראו את הספרים שלו ושלי ויעסקו בביקורת. אגב, זו הבעיה של חלק מהספרות על הרב סולובייצ'יק היום, שהיא משחזרת את האתוס של העקידה גם ביחס אליו – הוא הפך להיות "הרב". בשבילי הוא אכן הרב, אבל הוא רב שמלמד אותך לחשוב לבד.
אני מבקש לחזור לביקורת שלך עליו בנוגע להלכה – במה אינך מקבל את העמדה שלו?
תפיסתו הדתית של הרב סולובייצ'יק בנויה על המחויבות להלכה; לדעתו ההלכה קובעת את העולם הדתי שלך. לעומתו, אני חושב שאדם צריך לצאת מן ההלכה (מן הבחינה הרעיונית, לא מבחינת המחויבות המעשית) ולהיות פתוח למושגים שמבקרים את ההלכה, ממש כמו שאצל הרמב"ם הפילוסופיה היא עולם שמעבר לד' אמות של ההלכה, והיא עומדת בעצמאות, בכוח ובגבורה. הרמב"ם כותב במפורש שאדם שכל עולמו הוא ההלכה והוא מפריד בינה ובין הפילוסופיה, לא יכול להיכנס לארמון המלך (מורה הנבוכים ג, נא); הוא "מסתובב" באזור, הוא קרוב, אבל לא נכנס ולא פוגש את מלך מלכי המלכים. הוא, שהיה גדול בעלי ההלכה בכל ההיסטוריה, ראה שההלכה לא יכולה ליצור עולם דתי שבו אתה עומד באופן ישיר לפני אלוהים; זה תמיד יישאר רק תיווך. עמידה לפני האל באה באמצעות הפילוסופיה והמחשבה על הטבע, ולא על ידי החלפת הטבע במושגים הלכתיים.
יתרה מזאת, בעיני הרמב"ם, וגם בעיניי, עמידה לפני ה' לא שוברת אותי אלא מחזקת אותי, מעודדת אותי לעצמאות ולאמון בעצמי. יש לי תפיסה אחרת של ברית מזו של הרב סולובייצ'יק – בעיניי הברית מעודדת את האדם כשהוא עומד לפני אלוהים. האדם לא צריך להיות שרוי בפחד מתמיד ובתחושה של ביטול עצמי.
למעשה, מדבריך עולה כי מדובר במחלוקת עמוקה שלך עם הרב סולובייצ'יק על עצם המושג הלכה וההבנה המהותית שלו.
נכון. יש ביני ובין מורי ורבי הרב סולובייצ'יק הבדל עמוק: בעיניי הערך של ההלכה אינו נעוץ בפורמליזם הפנימי שלה; אותי מעניין לחשוב על ההלכה באופן תכליתי. התפיסה הבריסקאית שלו מוליכה בסופו של דבר לתוצאות שהן לעתים מגוחכות, ואצל טיפוסים דתיים מסוימים היא עלולה להביא לסוג של התמכרות. כך למשל בסיפור שהרב סולובייצ'יק הרבה לספר על ר' אליהו איש פרוז'ינא, שכשנכנסו לספר לו כי בתו האהובה גוססת ונוטה למות, שאל אם יש לו זמן להניח תפילין של רבינו תם (שכן לאחר יציאת הנשמה יחול עליו דין אונן, הפטור מן המצוות). בניגוד לסולובייצ'יק, בעיניי, אם זו דאגתו של אבא ברגעים האחרונים של ילדיו הוא לא טיפוס הרואי. אני רואה את המעשה הזה כמנוגד באופן עמוק לקיום האנושי; זהו עיוות של האישיות ושל היחס הטבעי כלפי הילדים. ההלכה פטרה את האונן מתפילין כדי לפתח את הרגישות לחיי האדם ולאובדן האישי שלו ולא כדי לנסות אותו, לא כדי לבדוק אם ירוויח עוד מצווה במקום נשיקה אחרונה לבתו.
כך גם הכפיפות להלכה של הליטאים, שמרוקנים את הרגשות של האדם, היא לדידי טעות נוראית. כשאתה הולך לים ואתה רואה את החוף והגלים, את השמש השוקעת ואת גוני האור הנהדרים, זה לא טבעי לחשוב מיד על הקטגוריה ההלכתית של "בין השמשות"; הנטייה הזו נראית בעיניי מוזרה ומזיקה. לא יהיה זה נכון להתבונן בעולם רק דרך הפריזמה של חוקים, שכן הם לא יכולים לשלוט בחיים, הם צריכים לכוון אותם; אמור להיות בעולמו של האדם הדתי מקום לאסתטיקה ולרגשות. אני רואה את ההלכה כמעצבת אישיות שלמה, לא כצייתנות עיוורת.
זה נכון שלעתים קרובות ההלכה דורשת הקרבה, יש בזה גם משהו חיובי. ברגעי מבחן, כשעומדת בפניך בחירה בין חיים מלאים לפני אלוהים ואדם לחיים של שקר עצמי, של זיוף או של רוע קיצוני – באה ההלכה ודורשת ממך להקריב את החיים עצמם בשם איכות החיים, בשם התוכן הנשגב שההלכה מבקשת לצקת בהם; אולם ההקרבה שעליה מדבר סולובייצ'יק היא מעוותת. הוא חוגג את ההקרבה הזו כהישג דתי נדיר, אך אני לא רואה שום מקום לחגוג את ההתכחשות הגמורה לדחפים הטבעיים החיוביים שבנו.
נראה כי לביקורת שלך על "איש ההלכה" יש זיקה לביקורת שלך על ההלכה עצמה. כיצד בעיניך הדברים הללו קשורים?
הבן שלי אמר לי פעם שאין איש שמרגיש אהבה גדולה כל כך להלכה כמו האבא שלו ואין איש שמבקר את ההלכה בחריפות כמוהו. ובאמת, אני חי באמביוולנטיות מול ההלכה: עם כל אהבתי להלכה, אני לא יכול לקבל את הציות כשיאו של הניסיון הדתי. לדעתי בלב הפעילות של האדם עומדים הכוח הביקורתי והאמון העצמי; כערך וכתביעה דתית!
הביקורת שלך באה מתוך תפיסה מודרניסטית של אוטונומיה וחירות, אך אני אשאל דווקא מהצד השני – למה אתה כל כך אוהב את ההלכה?
זו שאלה מאוד רצינית. אני אסביר לך: לפי תפיסתי את ההיסטוריה, חז"ל היו צריכים להתמודד עם היחס הלא-מובן של אלוהים לעולם; הם שאלו: "איה גבורתו?", "איה כוחו?". כבר הם הרגישו שהמציאות ההיסטורית לא משקפת את המציאות של אלוהים, והם היו צריכים ליצור תחליף להיסטוריה, מציאות שמבטאת את נוכחות אלוהים בעולם. הם בחרו בלימוד תורה, והתורה הפכה להיות מעין גילום (אינקרנציה) של האלוהות. חז"ל מצאו בתורה את הדרך להידבק באלוהים, ללכת בדרכיו ולהתקרב אליו.
ענית לי על אהבתך ללימוד תורה, אך זו בריחה מהשאלה הקשה יותר ששאלתי – למה אתה מרגיש קרבה כזאת להלכה?
זה נכון… אני טוען שההלכה יוצרת את התודעה של "שיוויתי ה' לנגדי תמיד": התודעה שהחיים שלך הם עמידה לפני ה', מקורה בכינון ההלכה. ההלכה מאפשרת לי לחוש את נוכחות אלוהים לא בתיווך של ההיסטוריה, ובעיקר – למרות ההיסטוריה, וזה חשוב מאוד. היום חלק מהציבור הדתי נתון במשבר עמוק מפני שהיה נדמה לו שאלוהים חזר להיסטוריה, והנה שוב התוכנית ההיסטורית לא מתנהלת בהתאם לתוכניות שייחסו לאלוהים. האנשים האלו היו מאבדים את זהותם אלמלא ההלכה.
שנית, אני לא חושב שאתה יכול לעצב קהילה בלי הכוח של ההלכה. אמנם איש אמונה בודד לא צריך הלכה, אך כשאתה רוצה לחיות בציבור ואתה רוצה לחוש אליו שייכות, אזי אתה נדרש למעשים, לא רק למחשבה. החוק וההלכה יוצרים מערכת חיים שבונה זהות על פי מעשים, לא רק על פי פילוסופיה והגות מופשטות. הם מעוררים את האדם, מאפשרים לו להיות חלק מקהילה, חלק ממסורת ומהיסטוריה. אני שותף לכמיהה הזו לעמוד לפני ה' באמצעות המעשה ההלכתי ובמסגרת של קהילה.
אם כן, הביקורת שלך היא לא על מוסד ההלכה כשלעצמו אלא על השוליים של היצירה ההלכתית.
אכן, הביקורת שלי על ההלכה היא רק במקום שבו היא שוברת את העצמאות של האדם בנוגע למוסר, למשל בענייני עגונות וגטין, בענייני מעמד אישה, במצבים של הפעלת כוח כלפי חלשים, ביחס לא הולם לזרים ולגויים. הביקורת שלי היא לא על עצם מערכת החיים הדתיים, למרות שגם בה יש הרבה פעמים הגזמה בכיוון שאליו הדברים הולכים. אני לא רואה משהו עמוק בהקפדות על דין בורר בזמן אכילת הדג בלי העצמות בסעודת שבת. אני מבין את הצורך בפיתוח ההלכות האלה – ההלכה מתפתחת לפי ההיגיון הפנימי שלה ולא תמיד ניתן לשלוט על זה. אבל מה שחשוב בעיניי הוא תמיד לזכור מה המצווה רוצה ליצור אצל האדם, איזה דמות של אלוקים היא מעצבת ואיזו קהילה יוצרת ההלכה עבורנו היום.
אני חושב שההלכה יכולה למלא תפקיד מרכזי בפיתוח הקהילתיות בישראל, אך במקום שהיא תלכד את החברה ותציב בפניה אתגרים קולקטיביים, היא יוצרת פירוד. אני אתן לך דוגמה: כששואלים אותי מתי בחיים הרגשתי נוכחות אלוקית, אני עונה "בקיבוץ הזורע". כשהגעתי לארץ נסעתי להתארח בקיבוץ הזורע – קיבוץ חילוני של "השומר הצעיר" שניסה להעלים את הדת וההלכה מהחיים. ראיתי שהורסים את הדשא, ובאמצע הקיבוץ, במקום הכי יפה, סוללים כביש. כששאלתי מדוע הורסים מקום כזה יפה הם סיפרו לי שיש נכה אחת בקיבוץ והיא לא יכול להגיע לחדר האוכל ובשבילה הקהילה סוללת את הכביש. כששמעתי את זה חשתי נוכחות אלוקית. אז אמרתי לעצמי שהחיים היהודים מתנהלים כאן ושטוב שעליתי ארצה. כשקהילה שלמה פוגעת באיכות חייה וסוללת כביש עבור אדם אחד – זו הקרבה יהודית שהייתי רוצה שתאפיין את ההלכה היהודית. לצערי, היום זה עובד הפוך – ההלכה מטילה על אחרים מגבלות שאמורות לשרת אותי.
התחלנו את השיחה בהכרת התודה שלך לרב סולובייצ'יק, ואחר כך עברנו לביקורת. מעבר לקשר האישי ולתחושת הכרת התודה האישית, מה נשאר היום מהגותו? האם הוא עדיין רלוונטי?
הרב סולובייצ'יק מאוד רלוונטי בעיניי. ראשית, הוא חיפש חוויה בהלכה, וכתיבתו מהווה תרומה חשובה להבנת החוויה הדתית. שנית, גם אם אתה לא מקבל את הגותו ואת מסקנותיו, יצירתו היא אתגר מחשבתי ורוחני; הרב סולובייצ'יק שאף להעמיק את ראייתנו והבנתנו את מסגרת ההלכה.
אבל חשוב לי להדגיש: הדבר שנשאר ממנו הוא אגדה, לא הלכה. פעם ביקש ממני גרשם שלום שאשאיל לו את הספר "איש ההלכה". כשהחזיר לי את הספר הוא אמר: "סולובייצ'יק הוא לא איש הלכה, הוא איש אגדה". סולובייצ'יק עצמו חשב שהפילוסופיה שלו לא תישאר והשיעורים בהלכה יישארו, אבל לדעתי הוא טעה. שיעורי ההלכה המעניינים מעטים, אך הדברים שהוא כתב בתחום ההגות עשויים להוביל להעמקת הזהות הדתית המודרנית, אם ימשיכו ויעסקו בהם, ישאבו מתוכם ויבקרו אותם.
