בין יהדות
לפוסטמודרניזם
אריאל פיקאר
"דת ללא אשליה", ספרה של גילי זיוון, מציג
ניצני היבטים פוסטמודרניים אצל ארבעה הוגים יהודיים, ומצביע על תהליך שבו הדת אינה
טוענת יותר לאמת אוניברסלית אלא הופכת להכרעה סובייקטיבית של האדם. גם בסוף הספר
שאלות רבות נשארות בו פתוחות אך אולי זו מהות העניין.
"גירוש יהודים מביתם ומנחלת אבותם בידי ממשלת
זדון מטורפת ומושחתת שתחזק את הטרור"
"סיום הכיבוש המשחית וחזרתה של ישראל לעצמה
בזכות התפכחותו של ראש הממשלה מהזיות משיחיות"
איזה מבין שני המשפטים הללו משקף נכונה את אירועי הקיץ
האחרון? מה "באמת" קרה שם? לכאורה אין ולא יכול להיות ויכוח על העובדות
"היבשות", אלא שהעובדות מגיעות אלינו דרך הקשר מסוים, מי הוא המספר? מהי
השקפת עולמו? אילו עובדות הוא מבליט ואילו מצניע? כל קורא עיתונים וצופה בטלוויזיה
יודע שההבדל בסיקור האירועים בין עיתונים או עיתונאים שונים הוא משמעותי ביותר אף
שכולם עוסקים באותן "עובדות". השוני שבתיאורים השונים הוא עצמו תוצר של
מציאות חדשה שיש בה ריבוי של אמצעי תקשורת וחופש לבטא עמדות שונות. זוהי אחת מן
התובנות החשובות של הפוסטמודרניזם – השפה אינה משקפת את המציאות כפי שהיא אלא
במידה רבה מעצבת אותה. המונח הלועזי 'נרטיב' או בעברית 'סיפר' הוא הקוד שמשתמשים
בו הוגים פוסטמודרניסטים. כאשר אתה מתאר אירוע מסוים אינך משקף את העובדות אלא
מספר סיפור. אדם אחר יספר את הסיפור מנקודת מבטו. אין באפשרותנו להגיע
ל'מטא-נרטיב' – ל'סיפר- העל', מפני שתמיד המציאות מתווכת על ידי 'השיח' – עוד מושג
פוסטמודרני. אם את ההווה אנחנו קולטים דרך מערכות של פרשנות קל וחומר שכך הוא ביחס
לעבר. את ההיסטוריה של מדינת ישראל ניתן לספר מנקודת המבט הציונית, החרדית האנטי
ציונית ואף מנקודת המבט הפלסטינית והנה לנו שלושה סיפורים שונים בהחלט שההבדל
העיקרי שביניהם אינו "העובדות" אלא הקשרם ומשמעותם.
הקדמה קצרה זו נועדה לעורר את הרצון ללמוד עוד על התופעה
המורכבת הקרויה פוסטמודרניזם, ויותר מכך לחשוב מה בין פוסטמודרניזם ליהדות. ובכן,
ספרה החדש של הד"ר גילי זיוון "דת ללא אשליה – נוכח עולם פוסט
מודרניסטי" נענה לשני הרצונות הללו גם יחד ומבקש לעמוד על ניצני ההתמודדות של
הוגים יהודים בזמננו עם אתגרי הפוסטמודרניזם.
חלקו הראשון של הספר הוא מבוא בהיר למערכת שלמה של מושגים
מעורפלים – הפוסטמודרניזם. זהו הישג חשוב
מאוד של המחברת, כך שאם הקורא יבחר להסתפק אך ורק בחלק זה של הספר הרי שיצא ברווח
גדול. כיצד התפיסה הנרטיבית מובילה לפלורליזם ולהבנת מקומו של האחר? מהי פרשנות של
טקסט, והאם אנחנו קוראים את מה שהתכוון המחבר או שמא יוצרים בקריאתנו טקסט חדש
שעושה לטקסט הישן 'דקונסטרוקציה' כלומר, פירוק? האם יכולה להיות לאדם זהות שאינה
תלויה בתרבות שבמסגרתה הוא חי, ומהי 'רב-תרבותיות'? האם ניתן בכלל לטעון טענות
מוסריות על פי ההגות הפוסטמודרנית? הרי הכל יחסי. וכיצד אפשר לשפוט אדם אחר ותרבות
אחרת? ואולי הפוסטמודרניזם עצמו אינו אלא מטא-נרטיב והוא 'הסיפור' של
האינטלקטואלים החדשים והשמאלנים ולפיכך כל קושיותיו חלות בראש ובראשונה על עצמו.
השאלות הללו נדונות בסגנון קולח וברור בחלק הראשון של הספר, אף כי יש לומר שהוא
אינו ניתן לקריאה אגבית בין גברא לגברא אלא דורש לימוד וההעמקה.
בהמשך להתייחסותה של המחברת לרבות מן השאלות אותם מעלה
הפוסטמודרניזם, אני מבקש להעלות כמה הרהורים. בעיני, עיקר כוחן של התובנות החדשות
הוא בשאלות שהן מעלות, המעמידות רבות מאמונותינו המוצקות בפני אתגרים חדשים. אין
לראות זאת כהצעה למטא-נרטיב חלופי, כך שאם קודם חשבת ש- X נכון, אז מעתה, מכח הקושיות וההפרכות, Y נכון. הפוסט' מערער על עצם היכולת שלנו לקבוע שיש דבר- מה נכון,
ומכאן שחובת הראיה היא על המודרניסט הטוען לוודאות ולא על הפוסטמודרניסט הספקן.
הפוסט' אינו אנתיזה למודרניזם, הוא אנתיזה ליכולת האנושית להעמיד תיזות. זהו סוד
כוחה הכובש וזוהי הסיבה לחרדות שטקסטים פוסטמודרניים גורמים לאלו הקוראים אותם.
נוצר פחד מהאנרכיה המחשבתית שבה אין עוגנים ואמיתות-יסוד מובהקות המחייבות את
כולם. אך מה לעשות? אכן אין ודאות אובייקטיבית ואין פרשנות סופית ומוחלטת. עלינו
למצוא את הדרך לחיות בתוך התהו הפילוסופי הזה שמשליך על הקיום שלנו. נדמה לי,
שהדרך לשחרור מהפחדים הללו הוא בניסיון להקשיב לקול הפנימי שלנו הוא להקשיב
לאינטואיציה, לתחושות ולרגשות שבנו. בהיעדר תאורית-על שתסביר ותפרש את הכל לכולם,
אנחנו נשארים עם אמונות וערכים שאתם מזדהה לבנו. "נכון", יאמר הפוסטמודרניסט
הספקן, "אבל אמונות אלו תלויות תרבות וחינוך ונתונות בתוך הקשר היסטורי
והבניות חברתיות". אכן כך, אבל זה מה שיש, זה מי שאני, בכך אני מאמין, עוול
מעורר בי סלידה וכעס ולכן אפעל נגדו. אני חש כמיהה אל מעבר לקיום האנושי ומבקש לי
ביטוי בתפילה לאל חי; אני חש מחויב לבניית חברה צודקת וכדו'. איני טוען שאלו הן
אמתות המחייבות את הכל, אין אני טוען ש"עוול", "צדק"
ו"אמונה דתית" הם מושגים קבועים וברורים, אך אלו הם המושגים שלי, זוהי
שפתי ואלו הם ערכיי ואני מחויב להם. אני גם יכול, אם יש בינינו מעט שפה משותפת,
להסביר לך ולנסות לשכנע אותך. יתכן שבסוף הדיון אתה תרגיש את מה שאני מרגיש וגם
אתה תחזיק באותם ערכים, ואולי יקרה ההפך ואתה תשכנע אותי. במילים אחרות,
הפוסטמודרניסט אינו חייב להיות ציניקן מנוכר שדבר אינו חשוב לו, אך הוא גם אינו
יכול להיות צדקן נוקשה ומלא בביטחון עצמי כאילו הכל נהיר וברור לו. הפוסטמודרניסט
הוא אדם הנמצא בתהליך, בדיאלוג עם האחר, הוא עשוי להשתנות בגדולות או בקטנות,
ואינו יודע מה ילד יום.
שפה דתית – שפה פרטית
החלק השני, עיקרו של
הספר, מנתח את הגותם של ארבעה מחכמי ישראל בזמננו: הרב סולוביצ'יק, פרופ' ישעיהו
ליבוביץ, פרופ' אליעזר גולדמן ויבלח"א הרב פרופ' דוד הרטמן. בכתביהם של הוגים
אלו, טוענת המחברת, ניתן למצוא היבטים פוסטמודרניים וניסיונות ראשוניים להתמודדות
יהודית עם התובנות החדשות שנותחו בחלק הראשון של הספר.
כך למשל טוענים ליבוביץ וגולדמן כי לא ניתן להוכיח את אמתותה
של האמונה היהודית, וזאת מפני שכל הוכחה מן הטבע או מן ההיסטוריה היא בעייתית.
הוכחות מסוג זה תלויות ביכולת התפיסה האנושית שהיא מוגבלת בהגדרה, ומכאן שהאמונה
תלויה בהכרעתו הסובייקטיבית של האדם. המסקנה המתבקשת היא שלא ניתן לבוא בטענות
כלפי מי שבחר שלא להאמין או בחר באמונה אחרת. ואכן במשנתם של חלק מההוגים שנחקרו
כגון אצל גולדמן והרטמן ניתן לראות ביטוי ברור לעמדה פלורליסטית – הן ביחס לחילוניות והן ביחס לתפיסות דתיות
אחרות.
גילי זיוון מצביעה על דוגמה למהלך פוסטמודרני בכמה מן
הפרשנויות שמציע הרב סולוביצ'יק לפרקים בתנ"ך. בספרו הידוע "איש האמונה
הבודד" מציע הרב סולוביצ'יק לראות בשני תיאורי הבריאה שבפרקים א-ב בבראשית
שתי תפיסות לקיום האנושי בעולם. פסוקי הבריאה אינם באים לתאר כיצד נברא העולם אלא
לספר לנו סיפור, המעניק לאדם משמעות
קיומית. בכך תורם הרב סולוביצ'יק למעבר מתפיסת השפה כמתארת מציאות לזו היוצרת
והמעצבת אותה.
זיוון מדגישה כי מדובר במהלכים ראשוניים, בניסיונות בלתי
שלמים ולעתים בלתי מודעים של ההוגים השונים. משום כך יש לראות במחקר הזה תרומה
חשובה ביותר להגות היהודית. איסוף וארגון החומר דרך המשקפיים של ההגות
הפוסטמודרנית מראה את כברת הדרך שעשו לא מעט הוגים בכיוון זה. הדגשת המוטיבים
הפוסטמודרניים, אף שאינם משקפים את מלוא-הגותם של חכמים אלו, מאפשרת עבורנו, בני
הדור שרוחות חדשות נושבות בו, את תחילתו של תהליך. מצד שני, שאלות רבות נותרו ללא
מענה והן מהוות אתגר להוגים בני ימינו: האם תפיסה דתית פוסטמודרנית יכולה להתקבל
על דעתו של המאמין הפשוט? האם ניתן לחנך לסוג כזה של דתיות שאין בה כל ודאות והיא
תלויה בהכרעה אישית? שאלות אלו ועוד אחרות נותרות ללא מענה מספק ומחייבות הרבה
ענוה בבואנו לשפוט את אלו שלא בחרו בדרכנו.
חשוב לציין שהפוסטמודרניזם הביא בכנפיו כמה יתרונות לתפיסת
העולם הדתית שלא היו בהגות המודרניסטית. שוב אין צורך בהוכחות מדעיות ואוניברסליות
לנכונות האמונה, שהרי השפה הדתית, כמו כל שפה, תקפה רק במגרש המשחקים שלה עצמה.
הפוסט' תרם את ההכרה בחשיבותה של הקהילה ותרבותה בעיצוב האישיות ואת ההבנה שאין
בנמצא תרבות אוניברסלית וקוסמופוליטית. מכאן שהתרבות שלי,
היהודיתהישראליתהאורתודוכסית, איננה עומדת בתחרות עם תרבויות אחרות ויש לה זכות
קיום עצמאית ומלאה. גם הבחירה שלי להזדהות עם תרבות זו או אחרת שוב אינה זוקקת
צידוק המתחיל מנקודת האפס. מפני שאין בנמצא מן "גראונד זירו" ניטרלי,
טהור, אוניברסלי, שממנו אני מתחיל לבחור את דרכי בחיים. נולדתי לתוך קהילה שיש לה
שפה ותרבות. קהילה שחיה בתוך הקשר היסטורי מסוים. אני יכול גם לעזוב ולבחור לי
צורת חיים אחרת, אין זה בלתי אפשרי. אני יכול להיות חבר בו-זמנית בכמה קהילות
ובן-בית בכמה תרבויות, ואיני צריך להצדיק את בחירתי אלא לעצמי. זאת כמובן, מתוך
מודעות שיכולים להיות מניעים שונים לבחירתי ושהיא אינה הבחירה הסופית והאחרונה
בחיי, כי נסיבות אחרות ומפגשים אחרים יכולים להוליד חיים חדשים. המתבונן בריבוי
הפנים של התופעה הדתית בישראל ובעולם כולו רואה כיצד התפיסות הפוסטמודרניות באות
לידי ביטוי בחיים עצמם. ישנם יחידים וקבוצות שלמות שכבר אינם נכנסים לקטגוריות
הנוקשות של "דתי" או של "חילוני". נוצרות צורות חדשות
שמאפשרות תרבותיות, יצירתיות ומקוריות, שמשלבות אלמנטים תרבותיים מן היהדות, מחכמת
המזרח ומערכים מערביים.
ברכה נוספת הטמונה בתפיסות פוסטמודרניות קשורה בתובנות החדשות
ביחס לפרשנות. הולכת ומתחזקת ההכרה בכך שאין פירוש אחד נכון לטקסט, שאין אפשרות
לשקף את משמעותו "האמתית" של הטקסט, מפני שהפרשן אינו יכול למחוק את
אישיותו, את תרבותו ואת ההקשר ההיסטורי והחברתי שבו הוא חי כאשר הוא בא אל הכתוב.
הלומד ניגש אל הטקסט "ותלמודו בידו", עולמו הערכי והמטענים התרבותיים
מעצבים את הבנתו את הכתוב. האירוע הפרשני איננו חד-פעמי ו'הפשטות' כדברי הרשב"ם
בהקדמה לפרשת וישב, "מתחדשים בכל יום".
גם תובנה זו ביחס לפרשנות מעוררת שאלות קשות: היש גבולות
לפרשנות? האם כל אחד יכול לפרש ככל העולה על דעתו? ומה בדבר יציבות
ה"הלכה" בעולם של פרשנות אין סופית? שאלות אלו נדונות בספרה של זיוון
והיא מביאה את עמדותיהם השונות של כמה מן ההוגים שהתייחסו לכך. נדמה לי שאנו
יכולים כבר לראות את פירותיו הטובים של החופש הפרשני. צמיחתם של בתי מדרש חדשים
המשלבים בין קריאות מסורתיות לקריאות עכשוויות של הספרות היהודית לדורותיה הם
ביטוי לכך. לא מדובר עוד באפנה חולפת אלא בתהליך יציב ההולך ומתפתח ברחבי הארץ. די
אם אציין את ספרו החדש של ארי אלון "בא אל הקודש" כדוגמה מאלפת לקריאה
יצירתית ורלוונטית בתנ"ך ובספרות חז"ל.
אם תרצו, בכך יש משום "החזרת עטרה ליושנה" שהרי
הפרשנות היצירתית היא אחד המאפיינים של ספרות חז"ל (כמובן, גם זו אמירה פרשנית
שניתן לבקר ). החופש ללמוד ולהעניק משמעות הופך את הלומד לשותף וקושר אותו לקהילה
הלומדת ולתרבות היהודית לדורותיה. המסורת היהודית היא מסורת של דיאלוג. חכמיה
והוגיה חיו מתוך שיג ושיח עם תפיסות והשקפות שנולדו מחוץ לבית המדרש. ספרה של גילי
זיוון מצטרף אפוא למסורת ארוכה זו ומאפשר לנו לראות ואף להיות שותפים בעיצוב הצעד
הבא של ההגות היהודית.
