הרווקות כבר לא רק מחכות
חפציבה שטול
"נכון שקשה לי, זה לא הדבר הכי קל ועוד יותר קשה זה הדודות הפולניות ש"בקרוב אצליך " מה אתם רוצים שאני אעשה? בפולניה נהוג לתת לאנשים הרגשה שהם מסכנים, הם טובים בזה, הם התאמנו על זה כל החיים."
"… את מכירה את החברים מ"בני-עקיבא" שהתחתנו בגיל 20? זה נראה שהם נשארו שם. אותם אמונות, אותם דברים, אני לא מזלזלת אבל אני מאוד אוהבת את מה שנהייתי ואני בטוחה שזה בזכות שאני לבד… אני נזכרת בחברות שלי שהתחתנו, אני חושבת שהן הולכות ב 16:00 למפקד של "בני-עקיבא"…"
סיפורים שונים הם למעשה גרסאות אישיות של משמעות חברתית, אלו "קולות" שונים של אותו טקסט תרבותי. הנחה זו הייתה בבסיס עבודת המחקר המנסה להתחקות אחר חווית הרווקות בקרב בחורות דתיות לאומיות .
"חווית הרווקות", בניגוד להגדרת "רווקות", מתייחסת לאותה משמעות אישית פנימית של הבחורה שהיא תלוית ערכים, הניזונה ממסרים חברתיים ותהליך סוציאליזציה מובנה. אותה משמעות אישית נבחנה במסגרת מחקר איכותני-נרטיבי המתמקד בסיפורי חיים כמקור להבנת תופעות חברתיות-אנושיות.
א. תאור התופעה
שכונות קטמון ורחביה בירושלים מוכרות כמקום ריכוז הרווקים-רווקות. המגורים בשכונה ותיקה ומבוססת, בעלת ניחוח ירושלמי רומנטי, הפכו לנורמה ויצרו מעין מעוז חברתי-תרבותי.
במהלך השבוע שולטים העיסוקים היומיומיים, הדוחקים במעט את נראות התופעה, מה שאין כן בשבת. בשבת, השכונה כאילו מסירה מעליה מסך ומאפשרת הצצה למעין רחבה חברתית בה מתקיימים מפגשים אקראיים לכאורה, מועברים מסרים אישיים ומתגבשים קשרים חברתיים. בסיומה של התפילה בערב שבת נוצרות התקהלויות של עשרות בחורות ובחורים. ההתגודדויות בקבוצות קטנות, העיניים המשוטטות מסביב, שקית נייר ובתוכה בקבוק יין, התפזרות לסעודת שבת ב"דירת רווקים" זו או אחרת, הן ראי לתופעה.
אותן סעודות שבת משמשות, לעיתים קרובות, כהזדמנות להיכרויות חדשות, פוטנציאל לגישושים ראשוניים באווירה חברתית בלתי פורמלית בשיטה של "חבר מביא חבר".
"אשמח מאוד אם חברה שלי תשב בשולחן ותראה מישהו שמתאים לי, היא גם תעשה את זה. זה רצון שמלבד שאת רוצה בן-זוג, נראה לי שיש תחושה מדהימה להכיר בין שניים. זה הדבר הכייפי חוץ מזה שאת הכלה… יש התעלות בזה שזוג החליט שהם מתחתנים ואם את מעורבת בכזה דבר זה באמת שאת מעורבת בתכנונים של ה'. זה ברור שזה התכנונים שלו. זה לגרום לאנשים אושר."
הרחובות המשמשים במהלך השבוע לקניות ולמעברים מהווים בשבת מסלול בעל שקיפות למתרחש בספירה האישית של הרווקות והרווקים.
הבחורות בחרו להתרחק מהסביבה המוכרת של בית ההורים וליצור בית, אומנם ארעי לדבריהן, בו שוהים גם בשבתות ובחגים.
לא קונים מכונת כביסה כי זה למסד את הרווקות. כאילו מה קרה? אולי זה הגיוני בגיל 22 לא לקנות כל מיני דברים… אני מדברת על תחושה של ארעיות שזו פעם שלישית שחתמתי שכירות ושברור לי שאני הולכת לעזוב באמצע, אני תמיד מכניסה את הסעיף שאם מישהי עוזבת אז היא צריכה להביא מישהי אחרת. ולא סתם, באופטימיות,. ואני לא צוחקת, השנה זה באמת יקרה…
בראיונות הבחורות בחרו לבטא נורמות רווחות נפתחו והרהרו בקול:
"איך בגיל 23 כבר חשבתי שאיזה אסון לאומי זה שאני לא התחתנתי…"
"… אני חושבת שאנחנו חיים בחברה כזאת שתמיד מחפשת למה אנשים לא התחתנו. חייב להיות בהם איזשהו דפקט… החברה זה גם אני.."
פתגמי חז"ל שולבו באופן טבעי בשיחה לצד ערכים בסיסיים של אמונה בבורא עולם.
"לקום בבוקר ולהגיד, באמת, מתוך רצון, "מודה אני". ולהאמין בזה. להאמין שהכל מובל. הכל לטובה. אני לא אומרת שאני מצליחה כרגע לחיות את זה אבל זה איזשהו אידיאל."
לא היה צורך בעצירת השיחה בכדי להסביר מושג זה או אחר. הקודים היו מובנים והשיחה נסבה על התחושות, החלומות, האכזבות וכל מה שבניהם.
ב. שיטת המחקר
הכלי המרכזי של מחקר איכותני הוא ראיונות עומק אשר הדיאלוג מקפל בתוכו אפשרות כפולה: הראשונה- הסיכוי להבין את איכות התופעה הנצפית והשניה- היכולת להשתמש בהבנה זו לפענוח מעשים אחרים שנדמה לנו כי הם מוכרים ומובנים מאליהם .
הראיונות התבצעו עם שש בחורות בגילאי ה- 30 אשר בחרו להתגורר ב"דירת רווקות" בשכונות קטמון ורחביה בירושלים, מעין "שיחות נשים" בהן האמון כי יש הבנה הדדית והשתתפות רגשית יוצרים אפיק לשיחה פתוחה וזורמת.
גיל 30 כגיל הנחקרות היווה נקודת זמן העשויה לאפשר ראיה רטרוספקטיבית של הרווקות. פרופיל המרואיינות היה הטרוגני מבחינת תחומי עיסוק, מוסדות חינוך בהן התחנכו, השכלה, מאפיינים חברתיים של משפחות המוצא וכן מגוון השקפות חיים כולם כאחת תחת הכותרת הרחבה של "החברה הדתית-לאומית".
פריסת עולמן הפרטי, אסופת הסיפורים הקטנים מהחיים, היא פתיחת דלת לעולמות דעת אשר ההקשבה, המיפוי והעיבוד הביאו ליצירת שרשרת חדשה של משמעויות.
ג. ממצאים
בפריסת הסיפור הביוגרפי עורכות הבחורות קריאה לאחור של חייהן. קריאה זו מהורהרת, מתפתחת תוך כדי דיבור ומכילה תהיות, מחשבות והתבוננות פנימית.
זהו שיח אישי הנוצר מהשיח הקולקטיבי ותורם להבנייתו כמעין יחסי גומלין אשר קשה להפריד בין הרווקה למשפחה או לחברה.
מתוך קשת רחבה של קולות הועלו תמות מרכזיות העוברות כחוט השני בסיפור חוויתן האישית:
התמה הראשונה היא כי ניתן להבחין בשלושה ערוצי שיח של הבחורות- עם החברה הדתית-לאומית, המודרנה ושיח עם הקב"ה.
התמה השניה היא מימד המקום, המגורים בירושלים כמקור התייחסות בחוויתן.
והשלישית היא מימד הזמן ומשמעותו בחווית הרווקות.
(צריכה להכנס התייחסות לכך שאתייחס לחוויה מתוך השיח עם החברה הדתית לאומית)
שיח עם החברה הדתית-לאומית
התא המשפחתי כערך עליון-
הגרעין המשפחתי הוא יסוד ראשון במעלתו בערכי היהדות. ההתייחסות לבניית משפחה היא כנדבך בבניין העם ולכך נתכוונו חז"ל באמרם שהמשמח חתן וכלה "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" כלומר שבהקמת משפחה ייבנה העם ויגאל.
אין תורת ישראל גורסת אדם אנונימי, כפי שמתארת התפישה המודרנית, בכל אדם יש שייכות למשפחה, לבית אב, לשבט ובהתאם לכך אדם מוצא את מקומו בחברה .
מצב הרווקות עומד בסתירה לאידיאה המשפחתית שבה בגיל ה"מתאים" עומדת הבחורה מתחת לחופה עם בן-גורלה ובחיר ליבה ונכנסת לאפיק מובנה של בניית התא המשפחתי.
אותו אפיק מובנה, המופנם במסגרת המשפחתית ובמוסדות החינוך, מושרש בכל נימי הנפש, הרגש והחשיבה. הבחורה הרווקה עומדת תדיר מול אותם אידיאות וערכים ומנסה להכיל תחושות קשות של תסכול, עצב ואף תחושת כשלון האישי לנוכח אי מציאת בן זוג.
רבים היו ביטויי תחושת הרווקות באנלוגיה לתכנים רוחניים הלקוחים מעולם המושגים של הקולקטיב הדתי – לאומי. תכנים אלו מחברים בין השאיפה האישית – מציאת בן הזוג לבין הגשמת החלום הקולקטיבי – הגאולה וביאת המשיח.
"רווקה זה סוג של מצב שהוא זמני. הוא יכול להיות זמני, גם גלות הייתה זמנית. 2000 שנה. ואהוו..יצא להיות זמני הרבה זמן".
אנלוגיות אלו הם חלק מהפנמת ערכים מובילים ואימוץ מסגרות חשיבתית הגמונית, הסיכוי לתפוש את מצבן בתוך מערכת אמונות ודעות וכך אולי להשתמש בכלים זהים בהתמודדות הרוחנית עם הרווקות.
יחד עם זאת, הרווקות מקבלת בסיפורים אלו משמעות של חוויה המאשרת ומעצימה את תהליך הערעור על המובן מאליו החברתי:
"…בהזמנות לשמחות, ובכל מיני הזדמנויות. לא מתייחסים אליך כאל בן אדם מבוגר ברשות עצמו עד שאת מתחתנת. זה גם בא לידי ביטוי בחגים. לא ירימו אלייך טלפון להגיד לך חג שמח. מספיק שהרימו טלפון למשפחה, זה כולל אותך."
"…השנה, אם את מדברת על סמליות, החלטתי שאני לקראת חנוכה הבא קונה חנוכיה. כי עד עכשיו אין לי חנוכיה, הייתי מדליקה פה ושם וגם לא הקפדתי להדליק כי אבא שלי מכוון עלי אמרתי אין מה לעשות, זה לא משהו זמני כל-כך, אני לא תחת חסותו של אבא שלי, זה עכשיו החיים שלי ואני לא חיה באוויר. "
שתי המובאות מציינות התמודדות עם מיצוב הרווקה במסגרת המשפחתית ובהגשמת ערכי המשפחה. המגורים ב"דירת רווקות" הם אקט ראשוני בשבירת נורמות של אותה אידאה משפחתית. נוצרת הכרה בחשיבות מציאת מקום פרטי, המאפשר ביטוי אישי שלא בתוך משפחה. מתפתח אורח חיים המתמקד באינדוידואל והתרחקות ממסגרות הילדות, בהם הרווקה חשה חריגה.
התמודדות ברובד עמוק יותר מוצאת ביטוי בסיפור החנוכיה. ההתנהלות בתקופת הרווקות מבוססת על התחושה של "לקראת הנישואין" וכל עשייה מקבלת משקל בהתאם לכך. אותה תחושת "בנתיים" היא חלק מתפיסת עולם המושרשת אצל הרווקה והופכת לנורמה אשר סטייה ממנה מקבלת משמעות של השלמה עם החיים לבד. הבחורה הנ"ל מקבלת החלטה כי ברצונה לקיים בעצמה מצוות הדלקת נר חנוכה "מלכתחילה ולא בדיעאבד" היות ואלו הם כרגע חייה. החיבור שלה להוויה היהודית עוקף נורמות ודוחה את הפרשנות הנלוות.
הרווקה המנהלת אורח חיים עצמאי היא למעשה נטע זר בעולם המשפחתי המובנה בכל רבדיו על "ילדה של" או "אישה של" . הקשיים שלה, של הרצוי מול המצוי, מעמיק במפגש עם החברה, המפקסת את הגשמת יעודה במשימה של מציאת בן זוג והקמת משפחה. מציאת קיום פנימי של האישה, לא רק בהתייחסות לטיפוח התא המשפחתי, מתפרש כאקט של בריחה, הסחה מהמטרה ואולי אף כאקט מרדני .
המעגל המשפחתי, אליו הבחורות שואפות להגיע, מתבטא בסגירות ומתקיים על פי נורמות מוחלטות. זהו מעגל שיפוטי, מעגל סגור המצביע על האם את בתוך או בחוץ. שבירת נורמה, גם אם אינה מבחירה או לחילופין מעוגנת בהלכה, נדון לפרשנות כ השלמה עם מצב הרווקות וכניעה לייאוש המהווה איום.
ה"קולות" המגוונים שהשמיעו הבחורות הביעו כי תקופת הרווקות היא מכורח אי מציאת בן זוג מתאים. חיי היומיום נסבים על תכנים נוספים, על הגשמת שאיפות וביטוי עצמי, על יצירתיות וקידום האיכויות האישיות.
"…אני לא אדם שחי בהמתנה, אני לא מוכנה לקבל את זה, החיים שלי יש להם תוכן ותוקף ומשמעות גם בלי בן זוג אנחנו חייבים לנצל כל רגע ורגע לא בלחשוב על מה יהיה ולהיות בעמדה של מה שעכשיו הוא לא שווה…".
פה מתגבשת אמירה של "מימד העומק" המתמקד בהגשמה, ביצירתיות ובקידום אישי פנימי בהקשרים ייחודים לכל רווקה. במציאות לא קיימת לגיטימציה או הכרה משמעותית כי למרות שהמודל חינוכי-חברתי, על פיו בחורה נישאת בראשית שנות העשרים, לא צלח, יש לחבור לאותם נקודות, משמעותיות לא פחות, בהגשמה עצמית של הבחורה. אותה חבירה רצויה היא לא רק מחוסר ברירה אלא מתוך התייחסות של צמיחה ועידוד.
קיים כאן איתגור חברתי- יש תוקף ומשמעות להתפתחות אישית, גם אם אינה בהתאם לאפיקים משפחתיים מתוכננים. קיימים עוד צינורות, אולי פחות מדוברים, בהם האישה מתחברת אל האיכות שהוטבעה בה.
המסגרת החשיבתית: קונפורמיות למול פתיחות מחשבתית
הקודים החברתיים-דתיים עשויים להיות מובנים מאליהם, למכיר את האוכלוסייה הדתית-לאומית. קיים מעין תסריט חיים, עמוס ערכים, אליו מתעלים את הנוער: החינוך לנישואין אצל הבנות וללימוד תורה או/ו לשירות קרבי שיקדש שם שמים- אצל הבנים.
פסיעה בנתיבים שונים, שלא מבחירה, יוצרת תחושת החמצה אישית העלולה להחריף בשל אי עמידה בציפייה החברתית.
החברים מאוד מפרגנים: את יפה, את חכמה, פשוט עוד לא מצאת… אבל כמה אני יכולה לבוא לבריתות שלהם. נפגשים ואני מאחור. מה קורה? גם אני רוצה לגדל איתם את הילדים…
ואז אני גם חושבת על העתיד. שכשהם יהיו סבא וסבתא אני אגייס את הילדים שלי, במקרה הטוב.
עמידה בתסריט הראשוני יוצרת תחושת סיפוק, השתייכות והערכה חברתית מצד הסובבים. כשהדרך אינה בתלם, אינה מותאמת ל"מודל הטהור", מתפתח ריחוק ויציאה מהחשיבה הסוחפת, נוצרת הזדמנות להתעמר ולשקול את הדוגמה, מתוך פרספקטיבה.
…לא אצבע מאשימה רק קיימת בעיה שהחברה שלנו נמצאת באיזושהי תסבוכת,…אנחנו במלכוד, באיזשהו מעגל סגור.. בוא נאמר שבתחום הזה זה מאוד בולט בגלל כל הטאבואים החברתיים, הסטריאוטיפים, מה יחשבו, איך אני אתפס על ידו, מה זה אומר אם אני אתחיל עם בחור… וזה אבסורד של החברה שלנו. זו חברה מסרסת, מצד אחד הכל פתוח, חברה מעורבת ומצד שני כל הנורמות הדתיות חינוכיות תוקעות, אנחנו נופלים בין שתי העולמות, לא נפגשים."
נוצרת איזושהי הפרדה בין "אני" ו"החברה" והשנים החולפות מביאות את הבחורות להדגיש את מבטן יוצא הדופן על חברתן שלהן. רחוק ממסגרת מחייבת קיימת התמודדות עם האמת הפנימית, עם ערכים הנבחנים במרוץ החיים השוחק. בשלב זה של חייהן, מגבשות הבחורות מרחב אישי המתאפשר הודות להעדר מסגרת חינוכית הלוחצת בד"כ לקונפורמיות. מתפתחת הכרה כי מתחת למעטה החיצוני של נורמות מחייבות, של אידאות המחברות בין תורה, עם וארץ, של חברה ערכית-איכותית, ישנם מורכבויות שנוטים לדחוק אותם לפינה. מתרחש תהליך התחבטות בעוגנים המהווים טאבו חברתי שאין לערער אחריו. המסגרת המחשבתית-אמונית-תרבותית שהבחורה הורגלה אליה עומדת במבחן המציאות.
תהליך זה של התבוננות פנימית אישית של הבחורה את עצמה זכה במחקר למושג עברי חדש: "תהליך התרווקות". הרווקות היא פאסיבית, מצב של תקיעות. תהליך ההתרווקות לעומתה מציין תהליך דינאמי ומתמשך של פיתוח ביטוי עצמי, לבטים, צורת התמודדות עם משימות בחיים, אימוץ או דחיקת נורמות. ההתרווקות מאפשרת לכל אחת לכונן זהות פרטית משלה. אותה זהות מורכבת משימור מחד ומאידך מיכולת לייצור חדש ולהיחשף לפחות מוכר.
לעיתים השיח האישי עומד בסתירה לשיח החברתי ובמידה מסוימת קורא עליו תגר.
" … מה שהתאים לי בגיל 20 לא מתאים לי היום. ראיתי שזה לא כל-כך עובד. לא ללכת עם מכנסיים, לא ללכת לים, לא לרקוד. כל אחד עושה את מה שהוא.. זה אישי.. אני כבר לא מחויבת. אני באופן אישי מרגישה שאני עושה את מה שמתאים לי".
אצל חלקן, אותו תהליך התרווקות קיבל ביטוי בסממנים חיצוניים של לבוש, דפוסי בילוי וכיוצ"ב כמו גם בחיפוש מתמיד אחר מסגרת שתאפשר התמודדות אמיתית ללא הדחקות של המציאות האופפת אותן. "לעשות את מה שמתאים" שולב בטבעיות עם אמונה בקב"ה ועולם מושגים ערכי. כלומר לא מדובר בניכור דתי אלא בהליך של ליבון אישי, הטומן בחובו התנסות מתמדת עם יצירת מסגרת תודעתית רצויה.
כאן מזוהה "מימד הגובה"- דאית הציפור המתבוננת על המתרחש תחתיה, בוחרת זווית ראיה ומזהה שטחים מוסווים לצד המטופחים שבניהם. נסיבות הרווקות מביאות להתמודדות עם שאלת זהות, קושיות על תכנים חברתיים שמרניים. בניגוד לתא משפחתי שהוקם בגילאים צעירים, המפתח מסרים ומודלים הגמוניים של מסגרות החברה הדתית, ההתרווקות מצריכה, שלא לומר מחייבת, לפתח תובנה אישית כמענה לדיסהרמוניה בחיים.
האיתגור החברתי ב"מימד הגובה" עשוי להתמקד בתהליך פיתוח תפיסת עולם של הפרט.
אומץ ונחישות להתמודד עם הקיים הממשי ולא רק עם אוטופיה חברתית, בה כולם צריכים לנוע לאותה מטרה ערכית באותו אפיק צר .
החברה הדתית לאומית – שימור למול מודרניות
החברה הדתית-לאומית נמצאת בהתחככות מתמדת בהוויה הישראלית. כפועל יוצא של אידיאולוגיה של שייכות ושותפות עם כל פלגי העם, היא חורטת על דגלה כי לא תתפשר בשאלות ערכיות ולא יתקיים וויתור על הייחודיות. וכך, באופן מתמיד, הוצרכה החברה להגדיר גבולותיה על מנת להצליח ולשמר ייחודיותה בתוך המורכבות שבפתיחות לנורמות החברה הכללית. נראה כי אותם גבולות נתונים להשפעתם, בעוצמה זו או אחרת, של שינויים ומגמות בחברה החילונית – השפעת שינוי בחלוקת תפקידים בין המינים בתוך המשפחה ומחוצה לה כשהספירה הציבורית אינה עוד נחלתם של הגברים בלבד. כהונת אישה במועצה הדתית, הקמת מדרשות לבנות וכן ייסוד מכון לטוענות רבניות הם דוגמאות לנשים דתיות השואפות לחיות בהתאם לעולם ההלכתי אולם לא מתוך הגבלות הנובעות משמרנות חברתית.
בבחינת חווית הרווקות לעיתים קיימים שינויים אשר האווירה החברתית אינה מאשררת אותם באופן פומבי אולם בחינה של סיפורי החיים מנהירה עד כמה אינה פרטית בלבד.
התערות בחברה החילונית וההיחשפות למודרנה מציבים אתגר נוסף בחיפוש אחר בן הזוג. הבנות מתארות תרכובות שונות של דת ומודרנה, מינונים שונים ומגוונים של יסודות ערכיים ותורניים לצד תרבותיים. "בחור פתוח" מקבל בשלב זה של חייהן משמעויות שונות מגילאי העשרים המוקדמות והוא עוד חוליה בשרשרת של מציאת בן הזוג.
… אני מכירה מעט מאוד בנים שמכילים את הניגודים והסתירות מבחינה דתית. של פתיחות מאוד גדולה, ליברליות מחשבתית ומעשית ומבחינת סוגים של היחשפויות לעולם תרבותי, גם לא דתי ובמקביל מחויבות משמעותית ורצינית להלכה, קשר עם העולם הדתי רוחני, קשר לחויות רוחניות. קשה למצוא מישהו שיענה על כל הצרכים הרגשיים , אנושיים , כל מה שכל בחורה רוצה ובמקביל שתהיה גם התאמה מבחינה רעיונית ותודעתית-דתית, זה מין שילוב שלא כל-כך הצלחתי למצוא.."
הדימוי הרומנטי של הזוגיות, הלימוד המשותף לדוגמא, מכיל בתוכו את אותם סממנים של קידמה, לדבריהן, אשר לעיתים מתנפץ. בתוך זה קיימת התפלמסות אישית על תוצאות אותה דרך חיים חדשנית ועל הצורך לדחוק את השינוי העצמי, כדי להתאים עצמה לעולם הגברים.
"שכנעתי אותו שנעשה טיול ואז הבאתי איתי גם ספר. מבחינתי זה היה הכי מושלם. ואחר כך הסתבר לי, מאנשים מקורבים שאוהבים אותי אמרו לי "שלא תעיזי לעשות את זה יותר" כי בחורים פוחדים מזה. הם מרגישים שבוחנים אותם. הלמדנים הכי גדולים, והדוסים הכי גדולים, ברגע שאת באה אליהם עם ספר הם חושבים שאת בוחנת אותם. אין להם את הבגרות להבין שהם לא חייבים לנצח פה."
רכישת ההשכלה על ידי הנשים מאיימת על השכל הגברי. האינטואיציה הנשית, בינת הלב, מקבלת במאה הנוכחית אפשרות לחיזוק אינטלקטואלי המשפיע על היחסים בן המינים.
"דווקא זה מדליק בחורים בקטע הזה. זה לא רגיל , זה לא שגרתי, נורא מתלהבים מזה שאני מפעילה תאטרון בובות. הם רגילים למורות, סוציאליות, לחכמות כאלה, תואר ראשון, תואר שני ואני לא, אהבלה, לא למדה אפילו תואר ראשון. לא מאיימת עליהם. זה מדליק, זה לא שגרתי וזה תמיד שובר את הקרח."
מדבריהן נראה כי האישה כ"סוכן שינוי" אינה מופיעה רק בשדרת המהפך הדתי (האוריינות) או לחילופין שדרת הפוליטיקה הציבורית (בחירת נשים לתפקידי הנהגה) אלא אף בשילוב המיוחד, הכאילו אינו אפשרי, בין החיים הדתיים לחיים המודרניים.
המודרנה מתייחסת למימד "המרחב" בחוויית הרווקות. מכלול של מציאויות משתנות, מרחב ידוע הפושט ולובש צורה בהתאם לעונות השנה. מרחב דורש סתגלנות ולא כוחניות, יצירתיות ודבקות בערכים אמיתיים ולא הישרדות בעזרת "שימור עצמי" שתכליתו בקנאה, תאווה וכבוד.
האיתגור החברתי נסב איפה על בחינת המרחב החברתי ותהליך מתמשך של יצירה חדשנית, המסוגלת להכיל את השינויים של גלגלי הזמן ואינה פוגעת ברוח ההלכה אלא מעבדת מחדש את רוח החברה.
סיום הרווקות כפריזמה לחברה הדתית-לאומית
