not memberg

 

"לא יעבור קול הגעגועים את הסף"
על שיר מאת יונה וולך
אליעז כהן

השיר אבשלום

השיר אבשלום הוא בעיני אחד השירים השלמים והיפים יותר בשירתה של יונה וולך (1944-1984) "הנסיכה המכושפת" של השירה העברית, שלה מיוחד מדור זה. לפני שנתבונן בשיר אעיר, כי המ??? במכלול שירתה יוכל לחוש בנקל בפערים בלתי סבירים בדרך כלל בתוך שירתו של כותב אחד, במיוחד בנוגע לאיכויות הכתיבה ולכושר הקומוניקטיבי של השירים. ובכל זאת, התחושה הכללית היא כהצצה וטעימה מפיסות חיים מרתקות, לעתים מבהילות ולעתים נחמלות, של משוררת ששירתה וחייה היו אחוזים וכרוכים זה בזה.
גם בשיר "אבשלום" יש איכויות שיריות שכאילו עומדות בפני עצמן אך מתוך התבוננות במרכיבים ביוגרפיים כלליים ובמאורע שחולל את השיר אנו הולכים ומתעשרים.
במבט על נראה כי התבנית הייחוסית "אבשלום בני" משמשת כפזמון חוזר במהלך השיר בווריאציות שונות ומפורקות ("בני אבשלום", "אבשלום בני", "אבשלום", "בני"). הדבר "זורק" אותנו מיד אל אחד הפסוקים הריתמיים הדרמטיים ביותר בספר הספרים: "וירגז המלך ויעל על עליית השער ויבך, וכה אמר בלכתו: בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני" (שמואל ב יט, א)
יונה וולך "משחזרת" את סערת הרגשות הריתמית בקינת דוד על אבשלום, ושוזרת את התבנית החוזרת כדנדון פעמוני הגעגועים ששבים ומנענעים.
יש בפתיחת השיר היאחזות נואשת בזכרון הבן האובד: "אני מכרחה פעם נוספת" וצביטה עצמית של מצפונה המייסר אותה. גם הבן נאחז באופן נואש ברחמי האם – וולך משחקת היטב עם המשמעויות של "הרחם הלא רחום" שלה: "ששערותיו נתפסו ברחמי"? – אצל אבשלום המקראי שערותיו סימלו את חטא גאוותו ואת הפח-יקוש שבו נלכד לבסוף. כאן, לעניות דעתי, הוסיפה המשוררת ייסור-עצמי אכזרי בדמות העובר הנאחז ברחם האם לבל תפילו. השורה "ולא יצא לי" משמשת גם כהמשך לתיאור הבן ששערותיו נתפסו ברחם וגם כשורת התנצלות הכתובה במתכוון גם בעגת הסלנג הבנאלי – אינפנטילי "לא יצא לי", כלומר: לא הצלחתי – "לגמור את אבשלום בני" – להשלים את יצירתו, מחד, ומאידך "לגמור" במשמע של לחסל. ואכן, בתחושתה, לא הצליחה לגמור את זכרו של הבן בתוכה.
מכאן מתפתחת וולך אל חווית הגעגוע כמציאות, כציור הפנטזיה של "מה היה קורה אילו" היתה ממשיכה להרות את אבשלום.
מִשקיעה, או ציפה על פני הגעגוע עוברת המשוררת למעין נחמה: "בגלגול אחר אבשלום יהיה…" שגם היא סוג של פנטזיה לקשר מתחדש עם הבן האובד, עד שגם אפשרות הנחמה הזו מתנפצת בשורה החרוזה והדו-משמעית: "תחושה גופנית או איך בטני" שגם היא מתייחסת הן לשורה שלפניה – כהמשך לתיאור החושני-פנימי של פנטזיית ההתמזגות המחודשת עם הבן האובד-האהוב, והן כהתפכחות אכזרית לשורה שתבוא "(או איך בטני) ריקה מאבשלום בני".
כאן עוברת וולך לאחת מתמונות דימוייה הסוריאליסטיות היפות ביותר, לטעמי. הכוכבים הנופלים הם סימני משאלת התקווה במובנם האחד, אך גם הבטחה שאיננה ממומשת, ניצוץ שבוער באחת וכבה לעולמים, כמו העובר שלא נגמר. הסידור משמש גם הוא, להבנתי, כאוסף התפילות והבקשות לרחמים, ומצד שני כמערכת ידועה מראש של תקוות מתנפצות.

איבוד העובר וההכרה כי לא רק בן אין כאן אלא גם תוחלת לבניין "אפשרויות ההרגשה" – מביאה כמכת החרב את "ההרגשה המדויקת", שגם היא כלל איננה מדוייקת ומשמשת בעירבוביא במספר משמעויות:
במה תלחם
ועל מה תנוח
הרוח
לאן תשאך
הרוח בני.
חיתומו של השיר נע כגלים המתנפצים אל חוף ההכרה מצד אחד – הבן אבד ולא יהיה עוד; וכאותם גלים עצמם השבים בנסיגה אל המעמקים, אל הרחמים המבקשים לשוה להיפתח – הבן עודנו ישות קיימת בזכרון האם הדאוגה, המלווה את רוחו.
גם כאן משמשות שורות כהמשך וכפתיחה, והביטוי החותם: "לאן תשאך הרוח בני" צופן במשמעויותיו את תנועת השיר כולו – "נשאה אותו הרוח" במשמעות של כלה, אבד, משהו סופי, וגם של – הרוח האינסופית הפושטת ולובשת צורה (כאותו "גלגול אחר" שיתגלם באהובה העתידי) ומותירה בקרב האם את תקוות צורתו העלומה של בנה.
*
יונה וולך כתבה את "אבשלום" בהיותה בת 21.
כאמור, איכויותיו ועומקיו של השיר מתקיימים לכשעצמם, ואינם תלויים בהקשר ביוגרפי כזה או אחר. נושאו של השיר – העונג והצריבה שבגעגוע – יכול להתייחס באופן סימבולי לנשואים שונים: לעובר אמיתי או לילד מיתי שיכול להכיל בתוכו את המטען הרוחני של הכותבת ("רצונות התורשה") או אף להתפרש באופן ארס-פואטי (ורבים משירי משוררי שנות השירים מתייחסים כך לעצמם) על השיר שנולד או לא, על בן-בת-הקול ("המוזה") שמצאו ביטוי או שנגנזו.
אך עם מגוון אפשרויות פרשנותו של השיר הנתונות לכל קורא (ואני, ככל קורא, הצעתי כאן קו פרשני-חוויתי אפשרי בלבד) אני סבור כי המצע הביוגרפי עליו "גדל" השיר יש בכוחו להאיר שיר זה ולפענח מוטיבים נוספים בו ובמכלול שירתה של יונה וולך.
והרי לפניכם כמה עובדות:
א. יונה היתה בת ארבע שנים בזמן שנפל אביה, מיכאל, במלחמת העצמאות. מאז, על פי עדותה, (בעיקר בראיונות מקיפים שנערכו עימה בעת מחלתה, והיוו מעין חשבון-נפש וסיכום חיים) נזקקה יונה ליצור לעצמה "תבנית גברית" ולמלא את החלל של דמות האב שנעלמה באחת מחייה: "הייתי צריכה לאפות אותה ולעשות אותה מכל מיני גברים שהכרתי. אני נהייתי אבא של עצמי. לבשתי בגדים גבריים, לקחתי אחריות." הגעגוע לאב הנעלם שלובש צורה גם בגעגוע לאהוב האידיאלי או לקולו והתגלותו של אלוהים הוא מוטיב בסיסי ועמוק בשירתה. זהותה העצמית ובכלל זה זהותה המינית של יונה וולך התגבשה והתפוררה חליפות במהלך חייה הסוערים. צמאונה לאהבת שני המינים גם הוא יכול להיות מוסבר על רקע ביוגרפי זה.

ב. השיר נכתב זמן קצר מאוד לאחר הפלה מלאכותית שיזמה וולך בגופה (אגב, הייתה זו ההפלה היזומה השנייה מתוך שלוש שעתידה תהיה לעבור בחייה. בשיחת נפש עם ידידתה עדה צבי סיפרה כי רצתה לטעום את טעם ההריון, את עצם יכולתה להביא חיים חדשים לעולם, אך ידעה שמרגע שתלד לא תוכל לחיות את חייה שלה).
זהו ללא ספק המאורע המחולל את הולדת השיר והוא פורט בכך בנימי האכזריות והחמלה, התקווה והסופיות, בעת ובעונה אחת.

כעת אוכל להציע כי בשיר זה, כבשיר פרידה בשל ומפוכח, מבטאת יונה הצעירה את חוסר יכולתה להרות מחדש את אביה המת (אב-שלום) אך גם את אפשרויות המגע בגלגול דמותו בדמויות קרובות אחרות שעתידות להופיע במהלך חייה. ואולי יעבור קול הגעגועים את הסף!