סלידה סובלנות או מתירנות, חלק ב
יהדות, הומוסקסואליות והומוסקסואלים
בדעות 11 דן הרב רונן לוביץ ביחס היהדות להומוסקסואליות, ההתיחסות הפומבית הראשונה כנראה לנושא בחברה הדתית. הרב לוביץ הסיק שיש להתייחס להומוסקסואליות כאיסור תורה ברור, גם אם קשה לאוכלוסיה מסויימת. עם זאת, המאמר קרא להתייחס בסובלנות להומוסקסואלים כאנשים, ולהתנגד להומוסקסואליות כהתנהגות. סלידה, לדעתו, מיותרת ואין להתייחס לתופעה כאל סטיה ועיוות; מתירנות אף היא אסורה, ואין כל מקום להתיר זוגיות חד מינית.
(יתווסף סוף)
סובלנות מחייבת קבלה
מאשה טורנר.
הרבה תעוזה ואומץ לב גילה הרב רונן לוביץ במאמרו "סלידה סובלנות או מתירנות" בו סקר דעות שונות בענין יחס היהדות להומוסקסואליות. בסוף הסקירה עלתה ההצעה לנקוט ביחס סובלני והומני כלפי ההומוסקסואל אך בו בזמן לאסור באיסור מוחלט את ההומוסקסואליות. יש מקום/ ברצוני לתהות אם שניות כזו אפשרית בכלל ואם אכן הוסקו כל המסקנות המתחייבות מן הדעות שהובאו ומניתוחן.
במהלך בירור הדברים נתמקד בשלוש שאלות:
-האם התנהגותו של ההומוסקסואל היא תוצאה של בחירה מודעת וחופשית?
-האם יש לחברה זכות להתערב בעניין העדפותיהם המיניות של חבריה?
-כיצד מתמודדים עם קונפליקט שנוצר בין המחוייבות לנהוג לפי מצות התורה לבין הנטיה לאמץ ערכים ליברליים מודרניים?
מן המחקרים הרבים שנערכו במהלך עשרות השנים האחרונות לבירור גורמיה של התופעה ההומוסקסואלית, עולה מגוון של תאוריות חברתיות פסיכולוגיות וגנטיות, אשר בהן מסתמנת לאחרונה הנטיה להכיר במרכיב הגנטי כחלק משמעותי בעיצוב האוריינטציה המינית. מבלי להיכנס לשאלה מהו היחס בין המרכיב הגנטי והמרכיב הסביבתי בתופעה בכללותה ברור לחוקרים כי במקרים רבים מאוד בני אדם נולדים עם נטיה הומוסקסואלית ללא שום אפשרות להשתנות, דבר המעמיד את האיסור הגורף של משכב זכר שבתורה באור בעייתי ומאלץ אותנו להתמודד עם השאלה העקרונית בדבר הלגיטימיות של הוקעת ההתנהגות ההומוסקסואלית כהתנהגות פסולה. מאליו יובן שבמקרים בהם ניתן להטות על ידי טיפול מתאים את האוריינטציה מהומוסקסואלית להטרוסקסואלית, ביוזמת המטופל או בהסכמתו מבלי כל חשש לבריאותו הנפשית עקב התערבות כזו – מן הראוי לעשות זאת. כמו כן יש להשתמש בכל אמצעי החינוך וההסברה כדי למנוע את עידוד או התפשטות תופעת ההומוסקסואליות. בדברים שלהלן נעסוק רק בתופעת ההומוסקסואליות שאינה ניתנת לשינוי.
שאלה אחרת הנוגעת לעניננו היא זכותה של החברה להתערב בענין העדפותיהם המיניות של חבריה. יצוין כאן כי מעצם הצגת הנושא של דיוננו – "סלידה סובלנות או מתירנות", משתקפת גם כן התפיסה כי החברה היא הקובעת את מעמדו ואת תדמיתו של ההומוסקסואל ולא הסובייקט עצמו. במהלך ההיסטוריה האנושית אנו עדים למעורבות ופולשנות בחיי היחידים ודיכויים על ידי החברה, תוך הגבלת חרותם של ההומוסקסואלים והפעלת כוח עליהם. ניתן לומר שההומוסקסואלים נענשו פעמיים: פעם על ידי הטבע ופעם שניה על ידי החברה. עריצות זו של החברה כלפי ההומוסקסואלים נבעה כנראה מן ההסתייגות השמרנית מכל אחר ושונה, מקיבעון בהרגלי חשיבה ומהשפעות דתיות. מהפך גדול עברה החברה המודרנית בהכרתה בחשיבותו של הפרט ובזכויותיו. בתפיסותיה הליברליות גזרה על עצמה החברה המודרנית המנעות מכל מעורבות בחיי הפרט כל זמן שהלה אינו פוגע בה או מאיים עליה. ענין אחר הראוי לכל שבח ההולך ומתעצם בחברה המודרנית הנאורה הוא גילוי היחס האנושי החם לחלשים למקופחים ולחריגים במסגרות וולונטריות שונות וברשויות הממסד. (אכן, יצוין כאן כי ההומוסקסואלים מעדיפים לראות את עצמם כאנשים הבוחרים באורח חיים חלופי לגיטימי ולא כסוטים או חולים.)
לאור הממצאים והתובנות המדעיות החדשות בענין ההומוסקסואליות ולאור התפיסות החברתיות הליברליות בחברה המודרנית עולה השאלה הגדולה של אפשרות ישוב הקונפליקט הקיים בין המסרים שבתורה (ויקרא יח, כב) לבין ערכי המודרנה. הקוראים לאי לגיטימציה של התופעה מסתמכים על האיסור המפורש בתורה תוך הטעמה שהיהדות מכירה בחשיבות כיבוש היצר והדחקתו ומעריכה את מסגרת חיי המשפחה וישובו של עולם. בנושא של כיבוש היצר יש לעמוד על ההבדל בין איסורים כמו גילוי עריות, ניאוף, קרבה אל אישה בנידתה, או מאכלים אסורים וכיו"ב, שהם איסורים חלקיים – ובין האיסור של יחסים הומוסקסואלים. שהרי האיסורים מן הקבוצה הראשונה אינם אוסרים את הקירבה אל כל הנשים בכל הזמנים או את כל המאכלים בכל המצבים והזמנים ואילו האיסור האחרון, כשמדובר בהומוסקסואל שאינו יכול להשתנות, תובע התנזרות מוחלטת מחיי מין וויתור טוטאלי על ביטוי אותנטי עצמי ועל תחושת סיפוק ושמחה. והשאלה היא מה משמעות הביטוי כיבוש היצר – האם מדובר על שליטה רציונלית ביצרים, או על עקירתם המוחלטת תוך נטילת טעם החיים? היהדות התאפיינה תמיד בחיפוש אחר קו האמצע ובהסתייגות מפרישות מוחלטת.
האם ההומוסקסואל שאינו יכול להשתנות אשם? אי אפשר להטיל עליו אשמה מוסרית מאחר והוא לא בחר לעצמו את האוריינטציה המינית שלו אלא אשמה קיומית בלבד, בדומה לרעיון הנוצרי של אשמה קיומית מולדת אשר חלה על כל בן אנוש, ענין שהוא זר מאד ליהדות.
עצם העובדה שקיימים הומוסקסואלים דתיים מתוך בחירה והם יודעים מהי מחויבות למצוות ומהו איפוק ועם כל זה הם אינם נוטשים את אורח חייהם ההומוסקסואלי מצביעה על מורכבות הבעיה ועל היותה כמעט בלתי פתירה. קשה להגדיר את חטאו של ההומוסקסואל באמצעות הקטגוריות ההלכתיות ולאור התובנות החדשות. הוא אינו חוטא במזיד או בשגגה לא "להכעיס" ולא "לתיאבון", והקטגוריה הקרובה ביותר להגדרתו היא זו של "האנוס" כפי שהציע פרופ' לאם כמפורט במאמרו של לוביץ. לאור ההסתייגויות המשכנעות שהועלו במאמר יש "להמציא" קטגוריה חדשה שתגדיר היטב את מצבו הקיומי ותשחרר אותו מאשמה. מהיותו "אנוס" במשמעות המטפורית של המילה, אין להאשימו באי הקמת משפחה וישוב עולם. גם במקרה שהוא מקים משפחה אין מקום לצהלה יתירה כי יש בכך התעלמות מן הסבל שנגרם לבת הזוג.
לקראת סוף המאמר מועלית ההצעה להבחין בין היחס להומוסקסואל לבין היחס להומוסקסואליות. כלומר, היחס לאדם צריך שיהיה יחס של כבוד ואמפטיה אך בו בזמן יש לשלול את הלגיטימציה של התופעה. כדי להבהיר את עמדתו נוקט בעל המאמר בהשוואה לשניות שמאפיינת את יחסנו לעוברי עבירה ולעבירות עצמן וכמקרה פרטי בשוני שביחסנו למחלל שבת ולחילול השבת. אלא שההשוואה עם ענין השבת אינה מתאימה מכמה בחינות. אין כל אילוץ המחייב את מחלל השבת לבצע את הפעולות האסורות דווקא בשבת ולא ביום אחר, וביצוע אותן הפעולות על ידו בשבת הוא תוצאת בחירתו החופשית. אין הדבר כך במקרהו של ההומוסקסואל שהתנהגותו היא תוצאת האוריינטציה המינית שלו שאינה לפי בחירתו. ביחס לשוני בין היחס לעושה ובין היחס למעשה, מצב דברים כזה יתכן אמנם בעניין אי שמירת השבת, שהרי אפשר להתנגד התנגדות עקרונית למעשה אך עם זאת להתייחס ביחס סובלני לאדם שאינו שומר שבת מטעמים של הכרה. אין הדבר כך לגבי היחס להומוסקסואל ולהומוסקסואליות, שעצם ההתייחסות הסובלנית והאמפטית אליו מחייבת את קבלתו ונקיטת עמדה של תמיכה בהתנהגותו.
הערה זו מביאה אותנו לציין את חשיבות עניין החמלה במסורת היהודית כערך מרכזי ואימננטי המתגלה בחוקי התורה, בסיפוריה ואפילו במידותיו של האל.
לאור כל הנאמר לעיל אין מנוס מלנהוג באומץ ובכנות. יש להמשיך בדרכי חז"ל בכל הנוגע להומניזציה של חוקי התורה בדרכי פרשנות ודרשנות שלעולם אינן ננעלות, כמו למשל בצמצום המשמעותי של עונשי המות, בביטול הטוטלי של עונשי כריתת איברים, ובמניעת האפשרות להיווצרות "בן סורר ומורה", ולקחת אותם כדוגמה לחיקוי.
מכתבים למערכת
תגובות למאמרו של הרב רונן לוביץ "סלידה, סובלנות או מתירנות" (דעות 11)
"אלוקים, תעשה אותי גבר אמיתי"
נניח שדיברתי על זה עם הרב שלי במושב. אחרי שכבר ממש לא ידעתי מה לעשות פניתי אליו כדי שיעזור לי. לא ממש סיפרתי לו הכל, כמובן, רק שאלתי אותו בעקיפין (על חבר שלי) כדי לדעת מה הוא חושב בעניין. קודם כל הוא אמר לי שאסור לשנוא אנשים כאלה (אני עדיין לא יכול להגיד את המלה הזאת במפורש) כי הם בני אדם כמו כולם, וצריך להתייחס אליהם יפה. אחר כך הוא אמר לי שזה בטח יעבור ושאין לי (לחבר שלי) מה לדאוג.
ועוד הוא אמר שלא כל מה שאנחנו רוצים אנחנו יכולים לקבל, הנה למשל אסור לאכול חזיר וגם אם יש לנו תאווה מאוד גדולה לאכול חזיר אנחנו צריכים להדחיק אותה ולהלחם בה. אני לא כל כך מבין את זה, כי אם אף פעם לא טעמתי חזיר, איך בדיוק יהיה לי יצר הרע לאכול חזיר? מה שלא כל כך עובד במקרה הזה. אבל אני בטוח שהרב יודע מה שהוא מדבר.
אחרי זה גלשנו לדיון מיסטי בקבלה. הרב הראה לי שאלוקים ברא את העולם בדמות זכר ונקבה. כתוב במפורש. אני לא ידעתי מה להגיד.
ובשורה התחתונה הרב שלי אמר שאני (החבר שלי) בסדר, ושחס וחלילה הוא לא מתייג אותי כמו האנשים שרואים בזה מחלת נפש, כי חוץ מדבר אחד קטן שאני צריך לעבוד עליו אני בסדר גמור. מאז אני באמת מנסה לעבוד על זה כבר הרבה זמן, וזה מאוד מאוד קשה לי, כי למרות שזה כל כך קטן שלא רואים את זה בכלל מבחוץ, עד שאני לא אצליח לתקן אותו אני לא אוכל להיות מאושר. אני באמת מנסה לנצח את יצר הרע הזה, אבל הוא כל הזמן גורם לי להרגיש כאילו הוא חלק ממני, כאילו אני נלחם בעצמי.
וכשלא נשארה לי ברירה פניתי לאלוקים: אני כל כך צריך את העזרה שלך אלוקים. נו אתה הרי רואה כמה אני משתדל, אז בבקשה תעשה אותי גבר כמו כולם, תעשה אותי גבר אמיתי, בבקשה אלוקים תעשה שזה כבר יעבור לי, הדבר הזה, בבקשה. אני לא יכול יותר…
ערן (שמו האמיתי של הכותב שמור במערכת)
תתיחסו אלינו יפה, ותעריכו
לכבוד מערכת דעות,
ראשית, אני רוצה להודות לכם על המאמר של הרב רונן לוביץ', אני מודה לכם על שנתתם במה לנושא שנמצא עמוק בארון של היהדות הדתית ורק עכשיו מתחיל לקבל במה. גם כשנאמרים דברים לא מפרגנים, קשים ואפילו פוגעים, אני שמחה. כי לפחות אנחנו קיימים (כן, אני לסבית ודתיה), לפחות יש לנו מקום בעולם.
…כמה מחשבות שהמאמר עורר בי: השתיקה שסביב הנושא הזה שלפחות עשרה אחוז מהקהילה שלנו מתמודדת איתו- קשָה, קשה מאד. אדם שמתמודד עם שאלות ביחס לזהות המינית שלו או של אחד מבני משפחתו חש בדידות עצומה בתוך הקהילה הדתית. זו תחושה קשה שמביאה למצב נפשי לא קל עד כדי כך שאחוז בני הנוער שמתאבדים על רקע זה הוא הגבוה ביותר.
לכן אני חושבת שחשוב שהנושא יעלה שוב ושוב, שידברו על זה, שיקומו מסגרות וקבוצות להומואים ולסביות דתיים ולבני המשפחה שלהם, צריך להפיג את הבדידות הנוראה ממנה סובלים אנשים רבים, בכל הגילאים. אני חושבת שזה לא רק לטובת היחידים, ההומואים והלסביות הדתים, אלא לטובת החברה הדתית בכללה.
בהקשר זה אני רוצה להזכיר מקרה שפורסם לא מזמן: סיפורה של צעירה דתייה שרק אחרי נישואיה גילתה את הנטיות המיניות של בעלה שהיו ידועות לחבריו למשפחתו ואפילו לרב שלו, אך אף אחד לא חשב לספר לה. להפך, הם חשבו שהחתונה תפתור לו את הבעיה, ובאופן מאד לא מפתיע, לא כך קרה. אני חושבת שסיפור זה צריך להישאר בתודעתם של הרבנים בהתייחסם לנושא: אם עצתם היא שבחור או בחורה הומו או לסבית ידחיקו את הזהות האמיתית שלהם ו..עד החתונה זה יעבור, כדאי לזכור שהם יפגעו כך לא רק בעצמם אלא גם בקרובים אליהם, בקרובים אליכם, בבן או בת הזוג, בילדים, בילדים שלכם.
קיימת היום קהילה קטנה, קיימות קבוצות תמיכה קטנות ומאד חשאיות, של הומואים ולסביות דתיים, אלו אנשים שבוחרים לא לוותר על האמונה הדתית שלהם למרות הנטייה המינית שלהם, (בניגוד לרבים מאד שעוזבים את הדת בעקבות ההכרה שלהם בכך שהם הומוסקסואלים). הרב לוביץ' קורא להתייחס לקהילה זו כפי שמתייחסים למחללי שבת. דווקא אנשים אלו, שבחרו לחיות בתוך הקונפליקט ולא לבעוט בכל, דווקא אותם דנים בתור חוטאים. אני קוראת לעולם הדתי למצוא את הדרך לקבל אותם פנימה, לתוך הקהילה.
האמת היא שזה המעט שהייתי רוצה לבקש מהקהילה הדתית בשלב הראשון – להתייחס אלינו במידת החסד. זה גם מה שמציע הרב לוביץ'.
אך זה לא מספיק. בשלב הבא הייתי רוצה יותר מזה: הייתי רוצה לראות יחס של גאווה, יחס של כבוד, ואפילו שמחה על כך שאדם שבעבר נדון לבדידות, מוצא דרך לחיות באושר, לחלוק אהבה, להעניק, ולבנות תא משפחתי, לתרום ולהיות חלק מהקהילה. היהדות אינה נוהגת להתעלם מצרכיו של האדם, אלא נותנת לו את הכלים לנתב את היצר למקום קדושה. זה האתגר שצריך לעמוד בפני הרבנים. אם השאלה תהיה מונחת על השולחן אני משוכנעת שהם ימצאו דרך.
הצליחו לסדר לנו פרוזבול, הצליחו ליצור את היתר המכירה, נשים כבר יכולות ללמוד תורה. אני מאמינה שיצליחו גם להתיר לי לבנות משפחה עם בת הזוג שלי ולגדל את הילדים שלנו לתפארת מדינת ישראל.
תודה
אביגיל
סובלנות – המקסימום שההלכה מאפשרת
תגובה לתגובות
הרב רונן לוביץ
התגובות הרבות בעל פה ובכתב למאמרי בנושא היחס להומוסקסואליות מעידות כאלף עדים על כך שפרסום הדברים אכן היה דבר בעיתו, שכן לא ניתן לטאטא אל מתחת לשטיח בעיה כה רווחת (יחסית), ואסור לחמוק מדיון בסוגיה כה רגישה וכואבת, שהשלכותיה על המעורבים כה מרחיקות לכת. עם זאת חשוב להבהיר שמאמרי לא התיימר להציע פתרון מלא להומוסקסואל הדתי המתחבט בן היוצר והיצר, ואשר נפשו לכודה בצבת הסתירה שבין הרצון לנהל אורח חיים על אדני התורה והמצוות ובין הכמיהה לאהבה אמיתית ולזוגיות ראויה לשמה. מטרת המאמר היתה לטפל ביחס החברה הדתית כלפי ההומוסקסואל, ואני מאמין שעיצוב גישה סובלנית כפי שניסיתי להציע עשוי לתרום תרומה משמעותית ביותר לחיזוק יכולת ההתמודדות של ההומוסקסואל, ולגאולתו מהגורל של בדידות, ניכור ואף נידוי שהיו עלולים לעלות בחלקו.
משאלת ליבם של קוראים ומגיבים להגיע מתוך חמלה ואמפטיה לפרשנות חדשנית שתתיר את האסור, לא יכירנה מקומה בעולמו של מי שמאמין בתורה מן השמים ובשמירת ההלכה.
הדרישה לשינוי ההלכה נסמכת בדרך כלל על הדוגמה השחוקה עד דק של פרוזבול, וניתן לצרף אליה גם היתרים הלכתיים נוספים, כגון: מכירת חמץ, היתר מכירה בשמיטה, היתר עסקה בענייני ריבית ועוד. ברם, בכל המקרים לא התירו חכמים כל איסור. שמיטה, חמץ בפסח וריבית נותרו אסורים כשהיו. חז"ל מצאו פתרון הלכתי פורמלי וטכני שאפשר לבצע פעולות מסוימות מבלי לעבור על האיסור. האמנם יש למישהו דרך פורמלית – טכנית לפיה משכב שני גברים לא יהא בגדר "משכב זכר"?! אכן, דרכי הפרשנות לא ננעלו בכל הנוגע לענייני אמונות ודעות, וכמו כן הפרשנות יכולה לאפשר הקלה וגמישות בתחום הענישה, אך בענייני הלכה חתוכים וברורים אינני רואה כל דרך לבטל מצוות לא תעשה מפורשת. רשאים אנו לברך "שעשני כרצונו" בהכנעה ומתוך תחושת צער, אך אל לנו להיות בין המברכים "ברוך… מתיר איסורים".
המסר העיקרי שבכל זאת היה ברצוני להביא בפני ההומוסקסואל הדתי הוא שלא ליטוש את אורח חייו הדתי, ולא לוותר על שמירת המצוות בגין אותה מצווה קונקרטית המאפילה על תודעתו על תודעתו כיהודי נאמן לתורה. יהדות אינה עניין של הכל או לא כלום, הייתי אומר לבחור הצעיר הבא להתייעץ בעניין חברו, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ועל כל אחד להשתדל בעבודת הבורא באותו מצב ובאותה נקודה בה הוא נמצא.
