על חרדים, פחדים ומה שביניהם/ אודי שפיגל[1]
פחדים וחרדים
"אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת-שווא. אולם בני-אדם באים, לעתים קרובות, לכלל-מצוקה גדולה כל-כך, עד שכל עצתם מתבלעת… ".
במילים אלו פתח ברוך שפינוזה, מחשובי הפילוסופים היהודיים, את ההקדמה למסה המפורסמת שלו: "מאמר תאולוגי–מדיני", העוסקת . במקומו המרכזי של הפחד אצל כלל בני-האדם – חכמים כטיפשים, לבנים כשחורים, יהודים כגויים.. היות וכולם פוחדים, הרי אין אפוטרופוס (יחיד) על אמונות השווא. לדעתו, הפחד האנושי מביא את האדם לקבל עצות חסרות טעם ולהאמין באמונות שווא שונות. תפיסה זו, בהסתייגויות הראויות לה, נכונה גם לחברה הישראלית בת-ימינו. אויבים מבחוץ ואויבים מבפנים – כולם מפחידים אותנו ומאיימים לפגוע בנו, כיחידים או כאומה, פגיעה פיזית ולעתים אף פגיעה רוחנית, מוסרית או מנטליתישראלים רבים רואים כיום בחברה החרדית גורם איום מרכזי על החברה הישראלית. סקר בנושא סובלנות שנערך לאחרונה בהזמנת מכון ון-ליר,[2] מלמד שאפילו בתקופה זו, של פיגועים ואיומים בטחוניים, נתפסים החרדים כקבוצה הפחות אהודה על החילונים, השמאלנים וערביי ישראל. בנתונים אלה יש כדי להראות שברב אוכלוסיות מסויימות הומר היחס השלילי, שרווח כלפי הערבים, ביחס שלילי כלפי החרדים. תופעה זו מקבלת ביטוי פוליטי בהתחזקות מפלגת 'שינוי', הנאבקת בחרדים ובמפלגות המייצגות אותם.
במאמר זה אנסה לאפיין את הפחד של החברה הישראלית מהחרדים, ולהראות איך משפיע עליה פחד זה. בנוסף, אציע קווים ראשוניים לשינוי – "שינוי" מסוג אחר.
האיומים והחרדים
החברה החרדית מאיימת על הזהות המערבית-ליברלית שלנו , בכך שהיא מציגה תפיסות שמרניות ובכך שהיא איננה מקבלת על עצמה עקרונות יסוד של אזרחות בחברה דמוקרטית: היא אינה מצייתת בהכרח לחוקי המדינה; מעורבותה בפוליטיקה הדמוקרטית היא אינסטרומנטלית בעיקרה, בלא שהיא מקבלת על עצמה לכתחילה את עקרונות הדמוקרטיה; היא מעצימה אלמנטים מיסטיים ואמוציונליים ויוצאת חוצץ כנגד הרציונליזם והמדע; היא מונעת את הרחבת החקיקה הליברלית ברשות המחוקקת; פוליטיקאים חרדים נאבקים על קבלת תקציבים מהמדינה. בקרב ציבור כללי נגר בסביות מגורים חרדיות נוצרת לעיתים קרובות תחושה של איום על החופש האישי שלו המכונה"כפייה דתית".[4] בנוסף על כל אלה, החברה החרדית "ידועה" כלא-יצרנית, היות ורבים מבניה אינם עובדים למחייתם אלא לומדים תורה וחיים על קצבאות ומענקים שונים.
החרדים מאיימים על הזהות הקהילתית-ישראלית[5] בכך שהם ממיתים עצמם באוהלה של תורה", במקום לשרת בצבא אלא "ואינם מקדשים את השפה העברית ואת סמלי המדינה – הדגל צפירות יום הזיכרון וכו' . יתר על כן, פעמים רבות הם אף דוחים את ניסיונות ההידברות עמם – רק לאחרונה יצאו רבנים חרדים מרכזיים כנגד המעורבות החרדית ב'אמנת כינרת' וכנגד כל ניסיונות ההידברות והדיאלוגים למיניהם, להוציא אלו המיועדים להחזרה בתשובה.[6] בכך, לשיטת רבים מאיתנו, הם כופרים בעיקר – בחיים המשותפים במדינה היהודית.
החרדים מאיימים על הזהות היהודית שלנו, בכך שהם עומדים כמוכיחים בשער, המייצגים את ה"יהדות האמיתית". הם ה"מכבים" בני-ימינו, העומדים בפרץ אל מול תהליכי ה"התייוונות" המודרניים. באותות, במופתים ובנתונים סטטיסטיים (במיוחד על יהודי ארה"ב) הם מוכיחים שהסיכוי שצאצאיהם ישמרו על יהדותם גדול מהסיכוי שצאצאינו ישמרו על המשכיות הדורות.
החרדים גם מאיימים על תפיסת ה"דתיות" של שומרי המצוות שבינינו,כשהם מציגים אנטי-תזה תאולוגית בתפיסתם הרעיונית ובאורח חייהם, ומערערים בכך באופן תמידי על דרכה של הציונות הדתית. כמי שאמון על חומרה, פלפול, הלכתיות לשמה ושלילת המהות הדתית-רוחנית שבציונות, מהווה החרדי "אחר" משמעותי לדתי-לאומי .הוא מציג אלטרנטיבה לדרכו, [הג11] ומציב בפניו מראה לכשלונותיו הרעיוניים והחינוכיים.
רשימה זו אמנם אינה שלמה, אך די בה כדי להמחיש ואף להצדיק את הפחד מהחרדים.
הבעייתיות ביחס אל החברה החרדית רק גוברת, ככל שכוחם המספרי, כמו גם כוחם הפוליטי, צומח ועולה. בתחילת שנת אלפיים הוערך מספר החרדים במדינת ישראל בכחצי מליון נפש[7], שהם קרוב לכ-10 אחוזים מהאוכלוסייה. "להוסיף חטא על פשע", החברה החרדית מאופיינת בשיעורי ילודה גבוהים במיוחד. נתונים משנות התשעים מצביעים על ממוצע של 7.6 ילדים במשפחה חרדית לעומת ממוצע של 2.7 ילדים בלמשפחה באוכלוסייה הכללית (שם).
עיתון מפלגת "שינוי" תיאר זאת באופן ציורי, או נכון יותר– ארסי להחריד: "מד החום מתקתק. קליק, קליק. בין השנים 1990 ו- 2001 עלה אחוז התלמידים החרדים בחינוך היסודי מ- 7.6% ל- 21.1% […] בעוד כמה שנים יצביעו כל אלה בבחירות, ישתמטו משירות צבאי ויתפרנסו מכספי משלם המסים החילוני. כל זוג חרדי יעמיד, בממוצע, שמונה ילדים. קליק, קליק".[8]
אמירות כאלה מלמדות לא מעט גם על החרדותשלנו ועד היכן הן עשויות להגיע.(קליק).
אנחנו והם
הפחד אינו מיטיב אתנו, החברים בחברה הישראלית המכונה "שפויה", בעיקר כשהוא מלווה בשנאה – שנאה אישית של חרדים וסלידה מצורתם החיצונית (אמירות כגון: "דרוס כל דוס", "השמד כל חרד"); שנאה תרבותית שבציבורים מסוימים מתבטאת גם כשנאה כללית למקורות יהודיים; ושנאה פוליטית שמיוצגת על ידי מפלגה שעניינה המרכזי הוא השתלחות בחרדים. מי שפותח את העלון של מפלגה זו[הג13] , ומתרשם מהמלל והקריקטורות המלווות אותו, יגלה שהגבול בין מסירת מידע לבין השתלחות בוטה עשוי להיות גמיש. גמיש מאוד.
הפחד מן החרדים מלווה גם בזלזול גדול. זלזול זה מקורו עוד בתפיסה הציונית (הקלאסית) של שלילת הגלות, הרואה בעולם היהודי הישן דבר-מה מאובן, מיושן, שאינו רלוונטי לחיים בעולם המודרני.[9] החרדים, השומרים על אורח-חיים אולטרא-מסורתי, מסתייגים מ'המובן מאליו' המודרני כגון אמיתות מדעיות וחברה לאומית. במקרה הטוב הם נתפסים כאתר אנתרופולוגי בסיורים של ערב שבת במאה שערים, ובמקרה הרע – כפרימיטיביים ופונדמנטליסטים.
הפחד מביא אותנו לשנוא, להציג דעות קדומות, ליצור הכללות והצדקות שתמיד יש להן בסיס איתן כזה או אחר. האם אין זה קיים גם ביחס לערבים ? ועוד לא דיברנו על: רוסים, אתיופים, מזרחיים….
מן הראוי להסתכל גם על הצד השני של המטבע ולבדוק מהי תרומתנו למערכת יחסים קלוקלת זו.
כאמור, התנועה הציונית והחברה הישראלית הציגו תמיד שנאה וזלזול לחרדים ולתרבות שאותה ייצגו. הם היו ה"גיבנת" של החלוצים והלוחמים שהקימו את המדינה, ועולמם המיושן היה זר לרעיונות הלאומיים והליברליים שרווחו בחברה הישראלית.
הפרקטיקות האזרחיות המקובלות במדינת ישראל המערבית, רחוקות מאוד מאורח-החיים החרדי. הלימוד בבתי-המדרשות, ואפילו המסחר הזעיר שחרדים. היו אמונים עליו באירופה, לא נתפסים כפעילויות מכובדות ביותר. ההתגייסות החרדית למאבקים פוליטיים, כולל הפגנות (ענק) והצבעות המוניות בקלפי נתפסת בדרך כלל כמאיימת על (תחושת) הלאומיות הישראלית ועל הדמוקרטיה, זאת בשונה מהפגנות והצבעות של קבוצות אחרות כגון קיבוצניקים ומתנחלים.
החברה הכללית, מצידה, סייעה גם היא בהבניית פרקטיקות אלטרנטיביות לחרדים., לדוגמה, מספר תלמידי הישיבה הדוחים את שירותם הצבאי ולומדים על חשבון המדינה גדל בהתמדה החל משנת 1977, עם עליית הליכוד לשלטון. גידול זה נעשה על-פי חוק, ובאישורן של מפלגות חילוניות למהדרין, שלא לקחו חלק בקבלת אחריות על תופעה בעייתית זו.
יתר על כן, החברה הישראלית מסרבת להבין כי הדינמיקה של הקצאת משאבים לחברה החרדית וההגעה עם נציגיה להסדרים שונים מהווה, ברובה, חלק אינטגרלי מן המשחק הדמוקרטי. כך נתפסת הקצאת משאבים למגזרים אחרים, כגון עיירות פיתוח וקיבוצים, כהקצאה לגיטימית (בין אם היא מוצדקת או לא), ואילו הקצאת משאבים למגזר החרדי נתפסת, כמעט תמיד, ככניעה ל"סחטנות הדתית".
החברה הישראלית רואה בחרדים גורם עוין המסכן את קיומה ומפתחת אמונות חברתיות היוצרות דה-לגיטימציה שלהם – תפיסתם כבלתי-אנושיים. היא מאפיינת אותם בתכונות שליליות: "טפילים", "עצלנים" וכדומה, ומציגה אותם כאנטי-תזה לישראלי היפה. זרותם במראה, בלבוש, בשפה, אפילו בדרכי החשיבה, נתפסת אצל ישראלים רבים כמאיימת. הבניית ה"אחר" כזר המאיים על הזהות האישית והלאומית, יוצרת פתח לשלילתו ולשלילת האחרות שהוא מייצג. גם אם תפיסותיהם שגויות או נכונות, אם מעשיהם טובים או רעים – החרדים ממוקמים כמעט תמיד בצד השלילי של תמונת המציאות שלנו.
לעתים נראה, שרק מעורבותם של חרדים במוסדות צדקה שונים והופעת אנשי "חסד של אמת" לאחר פיגועים[10], מצילות מעט מכבודם.
קריאה לשינוי הגישה
מאמר זה קורא לבחינה מחודשת של יחס החברה הישראלית – דתיים, חילוניים וערבים – אל החרדים. אין אני מתיימר להציג תכנית שלמה, אלא רעיונות ראשוניים ספורים. העיתוי כיום נוח ליצירת שינוי: החברה החרדית גדלה ויש בה חלקים רבים ומגוונים, שבחלקם מחפשים קשר עם הישראליות ועם מדינת ישראל.[11] החברה הכללית, מצידה, נפתחת לקיום קבוצות שונות ותרבויות מגוונות, כשעיקרון השונות נתפס כמרכיב חשוב לקיום חברה בריאה ומתפתחת. מן הראוי לבחון תחילה את השיח הישראלי ואת יחסו כלפי ה"אחר" החרדי. במסגרת זו ניתן להעמיק את ההיכרות עם החרדים, עם תרבותם ועם קווי החשיבה המנחים אותם, זאת, בשונה מהעיסוק השגור בכלי התקשורת ובסיורים אנתרופולוגיים. ניתן לשלב את העיסוק בחרדים בתרבות ובחברה החרדית במסגרת תכניות חינוכיות שונות העוסקות בדו-קיום, בדמוקרטיה ובסובלנות, כגון אלו השמורות לרוב לעיסוק בסוגיית היחס לערבים[12][צ19] .
חשוב גם לאתר תחומים שבהם ניתן ללמוד מהחברה החרדית, ואשר יכולים להוות פתח למערכת יחסים שוויונית יותר בין החברות. כך אפשר להתייחס למוסדות גמילות החסדים (גמ"ח) החרדיים ולמעמד המורים במערכת החינוך של המגזר החרדי, כדוגמאות ל תחומים הראויים לשיפור בחברה הכללית.
אפילו לימוד דרכי ההסתכלות שלהם על החברה הכללית, הדמוקרטית כל כך ולאומית כל כך, יכולה להיות גורם מאתגר לישראליות בת ימינו. (אם יורשה לי להציע: גם הקשבה לביקורת של החרדים על החברה הכללית הדמוקרטית יכולה להוות אתגר מעניין לישראליות)
ראוי לבדוק ולהגדיר באיזה תחומים ניתן לשלב חרדים בחברה הכללית ובאילו תחומים ניתן להשתלב בחברתם הם. חשוב לדרוש (מהם?) לקיים מסגרות לשיח משותף עם אנשים בחברה החרדית, גם אם הדבר קשה. הכשרתם של חרדים לעבודה והרחבת שילובם במקומות עבודה שונים, יוצרים פתח לקיומם של מרחבים משותפים.
פרופ' אבי שגיא הבחין בזמנו בין "שיח זכויות" לבין "שיח זהות", כשהוא מצדד באחרון כשיח המשמעותי והנכון.[13] שיח הזהות נותן (/מאפשר), לדעתו, הכרה אמיתית בקיום האחר ובחשיבותו, לעומת שיח הזכויות המקובל, אשר נתפס כמפגש של אינטרסים וצרכים, המַבנים יחסים היררכיים דרך חוקים (יש מי ש"תובע" ויש מי ש"נתבע"). לדעתו, "עלייתו של שיח הזכויות פרושה עיצוב גבולות בין מרכיבי החברה, עיצוב יחס של ניכור הדדי והתגדרות עצמית".[14]
במקרה שלנו, לדעתי, דווקא שיח הזכויות הוא השיח האפשרי והנכון עם חרדים, וזאת מכמה טעמים: טעם ראשון הוא הקושי האמיתי של החרדים להביע הכרה אמיתית בקיום האחר ובחשיבותו. טעם שני הוא ההבדלים העמוקים בתרבות ובדרכי החשיבה שבין שני הצדדים. טעם שלישי הוא הניכור של החברה החרדית וההתגדרות העצמית שלה, שתואמים את אופייה ואת צרכיה .מימושו של שיח כזה, על דלותו והניכור הטמון בו, יוצר פתח להיכרות ולשיח.בד בבד, ניתן לנסות לקיים בשוליים, בד בבד, גם שיח בין זהויות, על אף הקשיים הטמונים בו[15].
ראוי גם לפעול ליצירת שינויים בסיסיים ומוגבלים, שיבואו מתוך הסכמה, במערכות החינוך החרדיות הנסמכות על כספי המדינה, כגון, הוספת לימודי מדעים ואזרחות. ואולם, אסור ששינויים אלה יהפכו להיות הפתח להרס עקרונות החינוך החרדי המתבדל. ראוי גם להגדיר את התחומים שבהם לא ניתן להגיע לשילוב כלשהו, או שאין בהם צורך להשתלב. כך מומלץ, לעניות דעתי, להמשיך לחיות בשכונות נפרדות, לאור הדרישות השונות ואורח החיים השונה.
בנוסף, בניגוד למקובל, אני מציע לאמץ את מסקנות 'ועדת טל' בנוגע לשירותם הצבאי של רוב החרדים ולענייני העסקתם ככוח עבודה. החרדים, ברובם, אינם מעונינים לשרת בצבא ואף הצבא אינו מעוניין לעסוק עד מעל לראשו בענייני כשרות וכדומה.[16] מתן אפשרות לחרדים להשתלב בכוח העבודה במשק, הוא כשלעצמו צו השעה.
אין מדובר בהתרפסות בפני החרדים, אלא ביצירת סביבה אזרחית הוגנת וסובלנית יותר.
ישנו פרדוקס הנעוץ בצורך של חברה אזרחית להיות סובלנית כלפי קבוצת מיעוט בתוכה שבמהותה היא נבדלת מהחברה הסובבת אותה. דבר זה מוקצן עוד יותר כשהחברה הכללית היא בעלת תפיסות דמוקרטיות ולאומיות, וקבוצת המיעוט שאותה היא נדרשת לקבל ולכבד, אינה דמוקרטית (ואולי היא אפילו אנטי דמוקרטית), אינה לאומית[17] ובמידה רבה אף אינה סובלנית.
למרות כל זאת, אסור לנו להיות שותפים לחרדים בפחד מהאחר ומהשונה. הגיע הזמן להתבגר, ללמוד להכיר ולהוקיר חלקים הראויים להוקרה בחברה זו, ובד בבד, לצאת כנגד דברים שאין מקומם במדינה מתוקנת.[18] ניתן לראות ביחס כלפי החברה החרדית אתגר מרכזי ומשמעותי בתהליכי הבניית הדמוקרטיה בישראל, וניתן אף לראות בכך הכרח, אילוץ הנובע פשוט מהצורך לחיות יחד במדינה קטנה. כך או כך, הגיע הזמן להתגבר על פחדים ישנים, וליצור שינוי.
[1] אודי שפיגל הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה ומכון גילה לחינוך דמוקרטי ואזרחות, האוניברסיטה העברית בירושלים.
[2] כמה מדדים לסובלנות בחברה הישראלית (ממצאי דעת קהל) 2002. מכון דחף ומכון ון-ליר. (ההערה הזו לא כתובה ברור)
[3] על הפער בין ההצהרות לנכונות ליישמם, ראה בסקר של ון-ליר.
[4] במהלך השנים חל פיחות רב בעדיפות של חוקים דתיים בישראל, על כן חשוב לציין את מרכיב ההרגשה. ניסוח לא ברור – גם הפיחות בעדיפות לא משהו
[5] בלשון של מדעני מדינה וסוציולוגים, קיימת הפרדה בין שני סוגים של תפיסות אזרחות במדינה הדמוקרטית: תפיסה אזרחית ליברלית – אינדיבידואלית, המדגישה יותר זכויות של הפרט, לבין תפיסה אזרחית רפובליקנית – קהילתנית, המדגישה יותר את מרכזיות הקהילה וחובות הפרט כלפיה.
[6] ראו: "כך נוצרה אמנת כנרת", יתד נאמן, ה' טבת תשס"ב (18.1.02): "המבקשים ליצור עיוות רעיוני, לפיו קיימת כביכול אפשרות להגיע למיזוג בין שומרי תורה למחלליה, וכאילו מדובר בשני צדדים לגיטימיים …(…) אלו הם "מפגשים" שעצם קיומם מערער את יסודות החינוך החרדי, … שאין לנו שום קשר ושום שיג ושיח עם צאצאי עם ישראל שפרשו מדרכי היהדות".
[7] לפי שחר אילן חרדים בע"מ 2001 עמ' 236-8. (מס' העמודים לא נראה הגיוני וכן חסר שם הוצאה/ מקום) ההערכות חלוקות ונעות בין כ- 440 אלף לבין כ- 550 אלף.
[8] ראו: אינג' קדיד לפר. "והצפרדע מתבשלת", מתוך השינוי, גיליון מס' 12, אוקטובר-נובמבר 2001.
[9] ראו: רז-קרקוצקין א., 1993. "גלות מתוך ריבונות – לביקורת "שלילת הגלות" בתרבות הישראלית", מתוך תיאוריה וביקורת 4 – 5. ובשונה ממנו: שמעוני ג., 2000. "בחינה מחדש של "שלילת הגלות" כרעיון וכמעשה", מתוך א. שפירא ואחרים (עורכים) עידן הציונות. ירושלים: מרכז זלמן שזר.
[10] עשייה זו, שעניינה דתי במובהק, נתפסת באופן תמוהה כעשייה חיובית אצל חילוניים.
[11] גם אם יש הטוענים כי היא חברה בהתפרקות, הרי נראה שעמידותה רבה.
[12] ראוי גם לעסוק בהם בעובדים הזרים, בעולים וכיוצ"ב. (מסכימה. מיותר כאן)
[13] ראו: שגיא א., 1999. "על מתחים בין דתיים לחילוניים – בין שיח זכויות לשיח זהות", מתוך נ. אילן (עורך) עין טובה. ת"א: הקיבוץ המאוחד ונאמני תורה ועבודה.
[14] שם. 411. בד בבד, הוא מלמד זכות על שיח זכויות פלורליסטי, הנותן ביטוי משפטי-פוליטי לקשרים שווים לדיאלוג בין חברות.
[15] כמי שעוסק בכך כבר מספר שנים, אני יכול להעיד שהדבר אפשרי למרות הקשיים שבו. ההתנסות בקבוצות מפגש, קבוצות לימוד ומפגשים מקצועיים, מלמדת שניתן להפיק מהם רבות (סוגיה שתורחב בהזדמנות אחרת).
[16] סוגייה זו ראויה לדיון נרחב בנפרד. אין ספק, שהוויתור על הגיוס לצבא, פוגע בשוויון האזרחי.
[17] אכן, ניתן כיום לראות בחלקים רחבים בחברה החרדית, בעלי מודעות לאומית (במקרים מסוימים, גם לאומנית).
[18] בנוסף לכך, ראוי לשים לב ליתרונות הרבים הגלומים לחברה הישראלית, בשינוי היחס לחרדים, אפילו במישור האינסטרומנטלי-כלכלי: הרחבת שילובם ככוח עבודה במשק; החלשת הפוטנציאל לקיים להעצמת מתחים ומאבקים בינם לבין החברה הסובבת אותם; יצירת שינוי בתפיסות לאומניות שהתחזקו רק לאחרונה בקרב חלק מהחרדים; וכדו'.
