אברהם אברהם
מיכה גודמן
ההתגלות והמהפך
השאיפה להתגלות עומדת במרכזה של החוויה הדתית, טוען ווליאם ג'יימס בספרו "החוויה הדתית לסוגיה". גם אם האדם אינו זוכה למפגש עם אלוהים החוויה הדתית שלו אינה מתרוקנת ממשמעות בהיותה יונקת את כוחה ואת עוצמתה מעצם השאיפה להתחברות עם האלוהי . יחד עם זאת, מלבד החוויה הדתית השייכת במהותה לעולמו הפרטי של היחיד, ההתגלות היא תופעה בעלת השפעה דתית כללית מכרעת. הדתות המערביות כולן מדווחות שהאירוע המכונן של עולמן הוא התגלות. היהדות הנצרות והאיסלם מדווחות כאחת שעולמן הדתי אינו אלא רצף השתלשלויות תרבותיות שהאירוע המכונן שלהן הוא הרגע בו האדם הסופי ובר החלוף בא במגע עם האלוהות הנצחית והאין סופית. גם פרמנידס, גדול הפילוסופיים הקדם סוקרטים, מתאר את הרגע שבו הוא הגיע לתובנה הפילוסופית הגדולה שלו כרגע בו הוא פגש את האלים.
לא זו אף זו, ההתגלות במקרא נתפסת כאחד המרכיבים החשובים ביותר בקביעת כיוונה של ההיסטוריה. רגע ההתגלות הוא רגע המסיט את ההיסטוריה לכיוונים חדשים. עד ההתגלות זורמת ההיסטוריה בכיוון מסוים וההתגלות מטה אותה להתפתחות בכיוון אחר לחלוטין. ההתגלות קוטעת את הרצף ההיסטורי ומאפשרת את תחייתן של אפשרויות חדשות ושל רצף היסטורי חלופי. העבדות במצרים נמשכה מאות שנים ונקטעה בעקבות ההתגלות שחווה משה, השעבוד הפוליטי למדיין נקטע בעקבות ההתגלות של גדעון (שופטים ו), והרגע שהתחיל את תהליך חורבנה של ממלכת אחאב היה בהתגלות של ה' לאלישע . כללו של דבר, המקרא מתאר את ההתגלות לנביאים כדרך מרכזית של ה' ברצותו לחולל תהפוכות בהיסטוריה.
באותה מידה שהמפגש עם אלוהים נתפס כאירוע המעצב תרבויות והיוצר תהפוכות בהיסטוריה כך נתפסת ההתגלות בתודעה המערבית ההתגלות כרגע מכונן בחייו של אדם. מהיום שבו האדם פוגש את אלוהים כל חייו משתנים. בשפתו של המקרא ניתן לומר שכשם שההתגלות של אלוהים יוצרת שינויים בהיסטוריה כך היא יוצרת תהפוכה בחייו הפרטיים של הנביא.
הדוגמא הקלאסית לתפיסה זו המפעמת בעמקי התודעה המערבית ואשר עיצבה את יחסה לעניין ההתגלות לקוחה מהעולם הנוצרי. כוונתי להתגלות הראשונה של פאולוס. שאול פאולוס הגיע לארץ ישראל מטרסוס כשעל הפרק עמד עניין אחד בלבד: לרדוף את הקהילה המשיחית המתחדשת עד תומה. הנצרות הייתה אז בשלביה הראשוניים ביותר, התיאולוגיה השיטתית שלה טרם התגבשה ומאמיניה היו מעטים. שאול מטרסוס הגיע לארץ על מנת להילחם בכפירה זו. נראה שהוא ראה בה סטייה חמורה המאיימת על אושיות הממסד הפרושי. לצורך כך הוא החל במסעו המפורסם לדמשק. פאולוס ביקש להגיע לדמשק על מנת לרדוף את קהילת המאמינים ההולכת ומתעצבת בעיר זו. בדרך לדמשק פאולוס זכה להתגלות. בברית החדשה מתואר כי לפתע הוא ראה את ישו בחזיונו ושמע את קולו הצח והברור קורא לעברו "שאול שאול למה תרדפני?" . מרגע זה פאולוס שינה לחלוטין את תכלית חייו. הוא קיבל על עצמו את האמונה בישו ועם הזמן הוא לקח על עצמו להוליך את הקהילה הנוצרית המתחדשת. הוא החל לנסח באופן שיטתי יותר את עיקרי האמונה הנוצרית, הוביל את ההתרחקות מהיהדות הפרושית וכתביו אף מהווים את החלק הארי של הברית החדשה. פאולוס הוא אדם שהשתנה לחלוטין; מרודף הנצרות לאחד ממעצבי התיאולוגיה הנוצרית הקדומה. ההתגלות לא רק יצרה היסט בכיוון אליו זרמו חייו, היא הפכה את כיוונו של נחל חייו.
ההתגלות המאשרת
עיון בביוגרפיה הרוחנית של אברהם אבינו מעורר מחשבה מחודשת בעניין זה. ניתן למצוא בחייו של אברהם אבינו עדות למודל אלטרנטיבי של היחס שבין אורח חייו של אדם לבין ההתגלות.
ההתגלות של אלוהים לאברהם בציווי 'לך לך' אינה ההופעה הראשונה של אברהם במקרא. קדמו להתגלות מספר פסוקים המעניקים הצצה ביוגרפית לאורח חייו של אברהם קודם להתגלות המתועדת הראשונה שלו. אברהם נולד באור כשדים, אימץ את לוט לאחר מותו הטראגי של אחיו הרן, ויצא עם אביו למסע לארץ כנען. "ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם" [בראשית י"א, ל"א]. בדרך לארץ כנען הם עוצרים בתחנת ביניים בחרן. אז מתוארת התגלות האל המצווה את אברם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הציווי נשמע כדרישה לבצע שינוי מהותי בחייו, לנטוש הכל ולצעוד אל ארץ לא נודעת. ואכן, אברהם נענה לציווי והלך אחר אלוהים אל הארץ שהראה לו, היא ארץ כנען. כמה מוזר: אברהם היה באמצע מסע לארץ כנען ובשלב זה אלוהים התגלה וציווה אליו ללכת אל המקום אליו הוא מתקדם ממילא – ארץ כנען.
דינמיקה זו, בה אברהם מקדים במעשיו את הציווי האלוהי מאפיינת את כל חייו של אבי האומה. כשהוא מגיע לארץ הוא הולך לשכם, משם הוא פונה והולך למקום שבין בית אל ובין העי, ומשם הוא ממשיך לנוע בארץ אך הפעם הוא מדרים 'הלוך ונסוע הנגבה'. לאחר סבב מסעות זה אברהם יורד ממצרים, חוזר ממצרים וממשיך במסעיו 'מנגב ועד בית אל'. אברהם מתואר כאדם שאינו מפסיק להסתובב בארץ ולו לרגע. התנהגות זו חריגה היא בתקופתו של אברהם. בחלק הראשון של ספר בראשית האנושות מתוארת כישות שאחד מהמאפיינים הפסיכולוגיים הבולטים שלה היא חרדת תנועה. בני האדם מפחדים מאורח חיים דינמי. קין שנגזרה אלין גלות מגיב לגזירה זו בבניית עיר. מפעל הבנייה של העיר הראשונה בהיסטוריה מתואר כריאקציה לצו האלוהי לנוע ולנוד בארץ. ברוח זו המוטיבציה שהניעה את בוני מגדל בבל היה החשש שהם יתפזרו על פני כל הארץ. האנושות על צורותיה השונות ביקשה שוב ושוב להיאחז בקרקע ולא לנוע ולמלא את הארץ. הדמות הראשונה שאנו פוגשים בהיסטוריוגרפיה המקראית שאיננה מפחדת מאורך חיים נייד היא דמותו של אברהם אבינו. והנה, אברהם זוכה ביום אחד להתגלות נדירה. אלוהים פונה אליו בקריאה 'קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך נתתיה'. מכל האנשים שבעולם דווקא אברהם שאינו מפסיק להתהלך בארץ מתבקש על ידי אלוהים לקום ולהתהלך. שוב מצווה האל את אברהם לעשות את שהוא עושה ממילא.
אם כן, בניגוד לתפיסה שההתגלות היא ארוע מכונן ומהפך בחיי הכלל והפרט מציגה הביוגרפיה הרוחנית של אברהם דינמיקה אחרת לגמרי. בחייו של אברהם החיים אינם משתנים ברגע ההתגלות. נראה שההתגלות אינה מעצבת את החיים אלא מאשרת אותם. ייתכן שראוי לנסח זאת באופן חריף יותר: יותר משההתגלות מעצבת את אורח החיים, החיים מעצבים את ההתגלות. דינמיקה זו אינה ייחודית לדמותו של אברהם. הדגם של 'ההתגלות המאשרת' חוזר על עצמו בחיי נכדו- אצל יעקב.
לאחר עשרים שנות עבודה אצל לבן החליט יעקב שהגיע העת לשוב לארץ כנען. "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" [בראשית ל' כ"ה]. לאחר הפנייה אל לבן החל יעקב בהכנות מעשיות (חלוקת הרכוש בינו ובין לבן) לקראת יציאתו לארץ ישראל. ההחלטה לעזוב את לבן התקבלה, העיתוי לעומת זאת עדיין לא. ההחלטה על העיתוי נתקבלה על רקע השינוי החד של יחסו של לבן אל יעקב. "וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום" [בראשית ל"א ב']. לאור ההבחנה של יעקב ולאור הנסיבות היינו מצפים שהפסוק הבא יתאר את ההכרעה של יעקב לעזוב את לבן ולצאת לארץ ישראל. אך הפסוק הבא אינו מתאר את רצונו של יעקב אלא את רצונו של האל. "ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". הרצון האלוהי לא משנה את רצון יעקב אלא משקף אותו. יעקב מתכנן את היציאה לארץ כנען, נראה שהבין שהגיע העיתוי לצאת לארץ כנען ולפתע אלוהים מצווה עליו – לצאת לארץ כנען. החלטתו של יעקב לעזוב את לבן קדמה לציווי האלוהי. שוב, ההתגלות לא מסיטה את כיוון זרימת החיים אלא מאשרת אותם. אלוהים לא מצווה על יעקב לשנות את תכניותיו, הוא מצווה עליו לממשם.
למעשה, גם חז"ל מציעים מודל כזה של תפיסת ההתגלות. על פי אחד ממדרשי חז"ל, גם חזיונות הנביאים מושפעים על ידי אורח החיים של בעלי החזיונות. שבעים איש מזקני ישראל זכו לחזות באלוהי ישראל. התורה מתארת את החזיון שלהם כך: "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" (שמות כד, י). וחז"ל דורשים: "כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדוה לפניו" . כל עוד היו ישראל משוקעים בעבודת הלבנים גם בהתגלות שלהם הופיעה האלוהות כשברקע הלבנים. רק כשסיימו את העבדות טוהר רקע החזיונות מלבנים. משמע, הנבואה שיקפה את המצב הקיומי בה היו נתונים ישראל. חיי העבדות השתקפו בתוכן החזיונות! שוב, כשם שההתגלות מעצבת את החיים, לחיים יש השפעה על ההתגלות.
פתרון חדש לשאלת האוטונומיה (המוסרית)
אחד האתגרים התיאולוגים הגדולים שעמה מתמודדת ההגות היהודית בעת החדשה נוצר בעקבות הביקורת של עימנואל קאנט על היהדות. קאנט תיאר את היהדות כדת בה אין מקום לשיקול דעת אוטונומי של האדם, משום שאורח החיים כולו נקבע על ידי הצו האלוהי שנמסר בהתגלות . הבעיה בהעדר שיקול הדעת נובעת מהגדרתו של קאנט את המוסר. לתפיסתו של קאנט פעולות שאינן מונעות מהתבונה האוטונומית של האדם הינן מרוקנות ממשמעות מוסרית. במלים אחרות: אדם לא יכול לעשות מעשה מוסרי במקרה, בלי כוונה מודעת; "מוסר צריך כוונה", בלשוננו. ממילא, אם היהדות היא דת בה המוטיבציה לפעולה אינה אלא היענות לציוויים של ההתגלות אזי אורח החיים היהודי מרוקן ממשמעות מוסרית .
התגובות לביקורת הקנטיאנית היו מגוונות. היו שאימצו בצורה מלאה את התיאור הקנטיאני של היהדות אך דחו את הביקורת. כך ישעיהו ליבוביץ' גורס שהמניע למעשה הדתי צריך להיות מטוהר ממרכיבים אוטונומיים. מעשה מוסרי אינו יכול להיקרא מעשה דתי, וכך גם להפך. לשיטתו, התיאור הקנטינאני של היהדות הוא מקור כוחו ולא סימן לחולשתו. כסמל לאורח חיים יהודי הכנוע לצווי האלוהי בוחר ליבוביץ בהתנהגות של אברהם במעשה עקידת יצחק .
היו שדחו את התיאור הקנטיאני של היהדות. לטענת אריך פרום האדם הדתי מקיים את הציווי האלוהי מתוך הזדהות עם ערכיו האוטונומיים. לטענת פורום הציוויים האלוהיים משקפים את האיכויות ההומניות האוטונומיות של האדם הדתי. כסמל לעמידה האוטונומית של האדם הדתי אל מול אלוהים מציין פרום את ההתנהגות העצמאית הזכורה של אברהם בסדום .
אכן, הביוגרפיה של אברהם מציגה שני מודלים הפוכים בנוגע לשאלה כיצד על האדם להגיב כשיש התנגשות בין תודעתו הפנימית לציווי האלוהי. בעקידה אברהם נכנע לצו ההתגלות, בסדום, לעומת זאת, הוא מתעמת עם הרצון האלוהי . נדמה שעיוננו בביוגרפיה הרוחנית של אברהם יכול להניב פתרון אחר לשאלת האוטונומיה של העשייה הדתית. כאמור, לאורך חיי אברהם עוצבו תכני ההתגלות האלוהית מאורח חייו והכרעותיו האוטונומיות. אברהם אמנם ציית לצווי האל אך אלו עוצבו על פי מידותיו. לצד הדגם של ההתעמתות מצד אחד (סדום) והדגם של הכניעה מצד שני (העקידה) יוצר אברהם דגם נוסף, והוא הדומיננטי בחייו: האדם מקיים את ציוויי האל אשר מבטאים את הכרעותיו האוטונומיות. האדם כפוף לצו האלוהי כשם שהצו האלוהי מושפע מאורח חיי האדם הראוי לכך.
הספרות המקראית מציגה על פי רוב את המרחק הרב שבין הציווי האלוהי והרצון האנושי. אולם, בדיון זה ביקשנו להציג קולות אחרים הקיימים במקרא המשתקפים בבהירות בסיפור חייהם של אברהם ויעקב, בהם מיטשטש הפער שבין הרצון האלוהי והרצון הפנימי. נראה שניתן למצוא ניסוח מודרני לקול מקראי קדום זה באחד ממאמריו של הרב סולוביצ'יק בו טישטוש האבחנה בין הצו האלוהי החיצוני והרצון הפנימי מהווה את האחת האיכויות המאפיינות את 'איש האלוהים':
"נדמה לו לאיש האלוהים כאילו הצו הגילויי שהוטל עליו על ידי כפיה, נולד מתוך חירות גמורה מתוך השאיפה התמידית לעלייה ולהתעלות" .
נראה שמודל זה ראוי לו לעורר מחשבות מחודשות לגבי שאלת מעמדה של התודעה האוטונומית של האדם מול הצו האלוהי.
לסיכום, בניגוד להנחה המקובלת שההתגלות מעצבת את אורח החיים, הצבנו כאן מודל חדש שצמח מעיון בחיי אברהם ובמדרש חז"ל בה לאורח החיים יש השפעה על תכני ההתגלות. יתכן ובכוח הבחנה זו לעורר מחשבות מחודשות לגבי השאלה מהו מעמדה של התודעה האוטונומית של האדם מול הצו האלוהי. מבע מודרני, עז וחריף של אינטואיציה זו ניתן למצוא בחלק ממאמריו של הרב קוק, מהם משתמע שההתגלות אינה רק תוצאה של חיי הרוח של האדם – על מחשבותיו וחוויותיו, אלא שהיא אף מתגלמת בהם. חוויות האדם אינם משתנות נוכח ההתגלות, הם מתווכות אותה.
"צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלוהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יופיו והדרו […] בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור" .
