תוגת התל אביביות
מיומנו של ישראלי שפוי – הצגת יחיד של יוסי בנאי
ידידי אלכס, משורר ומתרגם, מגדיר את תל אביב כמדינה קטנה מוקפת מדינה קטנה מוקפת אויבים. בדרך כלל קשה להבחין היכן מסתיימת מדינת ישראל ומתחילה מדינת תל אביב. אחרי הכל – שתי המדינות נשענות על אותה מערכת שלטונית, משלמות את אותו מס הכנסה ויש אפילו אזרחים במדינת תל אביב שמתנדבים לצה"ל. מדינת תל אביב, שקידומת החיוג הבינלאומי שלה היא 03, היא גם היצואנית מס. 1 של תרבות, תרבות ועיתונות למדינתנו הקטנטונת.
דורון רוזנבלום, פובליציסט מחונן המוכר היטב לקוראי "הארץ", הוא דובר חשוב לרוח תל אביב סבא. זה שנים שהוא מפרסם בטוריו, בצד תגובות למצבה של המדינה, טרוניות מטרוניות שונות במגוון נושאים. המרתק בכתיבתו של רוזנבלום הוא התחושה העמומה המלווה את הקורא כי הכותב הינו אדם המאמין, באופן לא רציונלי לחלוטין, באיזושהי "שפיות" ישראלית, אליה הוא כמה ומתגעגע. משיח השפיות של רוזנבלום הוא נוכח מאוד ובלתי נתפס לחלוטין – בדיוק כמו זה שלנו. זהו משיח אירופאי, אינטלקטואל, נעלה מהחום והזיעה של הלבאנט, משיח תרבותי. המשיח של רוזנבלום שולט בצרפתית, מאזין לקול המוסיקה וקורא הראלד טריביון עם הקפה של הבוקר.
את הגיגיו אסף מר רוזנבלום לספר, שהתפרסם לפני מספר שנים, בשם "תוגת הישראליות". שמו של הספר אומר הכל – הישראליות כתוגה מתמשכת, בבחינת שכינתא בגלותא. הספר התקבל בחדווה עצומה- הנה קם לנו חנוך לוין של העיתונות, האיש שילעג לגסות רוחנו, ידקדק עם שפתנו הדלה, יבוא חשבון עם המנגל, הארטיק והחריץ. בלב מורתח קיבלו על עצמם באהבה עיתוני סוף השבוע (אחד מענפי הייצור העיקריים של מדינת תל אביב) את שבט לשונו של הצדיק המלומד ביסורים, ולרגע קט היינו כולנו רוזנבלום – בני תרבות, מעמיקים, תאבי נורמליות.
יוסי בנאי, ישראלי לשעבר שהיגר למדינת תל אביב לפני שנים רבות ועשה בה חיל, מעלה בימים אלה הצגת יחיד המבוססת על כתביו של דורון רוזנבלום. בהצגה מגלם בנאי את עצמו – תל אביבי מאמין, המצפה לשפיות המובטחת כלאוויר לנשימה. הפסיכולוגים שלו, המאכלסים את מונולוג הפתיחה של ההצגה, מאבחנים אותו כסובל מ "אהבת מולדת בלתי רציונלית ומזוכיזם פטריוטי". וגם הוא עצמו מעיד על עצמו שבמקור הוא מטר שמונים – "זו אי היציבות שמגמדת אותי" הוא מתלונן.
הצגת יחיד היא משימה לא פשוטה לשחקן. ובנאי בחר במסלול למשפחות – ההצגה בנויה מאוסף מונולוגים קצרים, שביניהם מעברים מוסיקליים. בין המערכונים יש טובים יותר וטובים פחות, אך רובם מצחיקים למדי. בנאי עוסק במגוון נושאים שללא ספק מטרידים את מדינתו, מדינת תל אביב – מהמצב הבטחוני, מנקודת מבטו של מי שאיננו מאוים על ידו ישירות (לכאורה), ועד להתמודדות הקפקאית עם קופאיות בסופרפארם. מהרצון לרדת מהארץ ועד לציפיה למשיח.
מונולוג המפתח, בעיני, להבנת המכלול של "מיומנו של ישראלי שפוי", הוא מונולוג שבו מתאר בנאי חלום שחלם. "חלמתי שאני שוודי" הוא מספר לנו, "בפרבר של אוקסלה". המונולוג הזה, מעבר להיותו מצחיק עד דמעות, הוא פנטזיה אירונית ומרירה על קיומנו כישראלים. בנאי מתאר את הימים הקשים העוברים על שבדיה – שני הברווזים שלו, ירגן וברגן, מבצעים פיגוע נורא בערוגת הגרניום, שש עשרה (!) רשתות דיג נקרעות בלילה אחד בגלל סערה והמלכה כריסטינה, רחמנא לצלן, דוחה את כל קבלות הפנים בשל הצטננות.
כל כך הרבה ערגה יש בפנטזיה השוודית הזאת. בנאי ורוזנבלום משתוקקים לפתוח עיתון ולקרוא על תקן חדש לגבינת פרמזן. אם העולם היה מושלם הייתה תל אביב פרבר בורגני נינוח, והים התיכון המפריד באכזריות גדולה כל כך בינינו לבין שכנינו האמיתיים; הצרפתים, הגרמנים, הבריטים – "העולם הנאור", היה נעלם כלא היה.
אבל העולם אינו מושלם, ופה בביצה המיוזעת שנקראת מדינת ישראל דרים ביחד המוסכניק גס הרוח, דורון רוזנבלום עדין הנפש וגם אנחנו. במונולוג הסיום שלו מתאר בנאי שעה אחת בערב, ביום מסוים, בתפר שבין הקיץ לחורף. בשעה הזאת האוויר יבש, אין זיעה, ויש אווירה של יום חול, סתם יום חול. בשעה הזאת, כשיש תאורה נכונה, אנחנו נראים יותר טוב. אל השעה הזאת הולך בנאי, וממנה בא רוזנבלום – שניהם חיים 365 ימים של תסכול מתמשך ונאחזים ברגע החמקמק הזה שבו הם מצליחים, במדינת תל אביב שלהם, להרגיש נורמליים. בשעה הזאת אנחנו, הישראלים, לא מפריעים להם עם העוני והאבטלה והפיגועים שלנו, שהורסים להם את היום. הזן התל אביבי הזה, שמכנה את עצמו, משום מה, ישראלי, חי למעשה בהכחשה עצמית מדהימה בהיקפה. הכחשה עצמית שבונה לעצמה עולם פסבדו תרבותי המתייחס אל כל הווייתנו בארץ כאל חריגה משגרה שיום אחד בוא תבוא. מתחשק לך לומר לבנאים ולרוזנבלומים למיניהם: חברים – זאת המציאות! ככה זה עובד וככה, למרבה הצער, זה גם הולך להמשיך. אז במחילה – אל תלינו על המלצר במסעדת הסושי שמעדכן אתכם על הפיגוע האחרון למרות שאתם לא רוצים לשמוע, ואל תתלוננו על אנשי האבטחה המוצבים בכל פינה. זה המצב – אולי לא נעים, אבל זה מה יש.
מצד שני, אני אומר לעצמי עם שוך הרוח הקרבית שאחזה בי, אלמלא העם המצחיק הזה, התל אביבי, מי היה עושה לנו תיאטרון? מי היה מלחין מוסיקה? הרי על כל ישראלי שעוסק בתרבות יש עשרה תל אביבים שעושים את זה. אולי במדינתנו כבר חלה, דה פקטו, קנטוניזציה: ירושלים אחראית על מלחמות הדת, הפריפריה אחראית על העוני והאבטלה ותל אביב – על האוורור. אולי קנטון תל אביב נמצא שם כדי להזכיר לנו שאפשר גם אחרת, ושמוטל עלינו לפחות לנסות להטות את מסלול חיינו המטורף לכיוונים "שפויים" יותר. אולי קנטון תל אביב הוא תמרור שמאותת לנו שמציאות איננה גזירת גורל, ושלא חייבים לקדש את מה שמתרחש כאן, אפילו אם חושבים שאין ברירה אחרת, לעת עתה.
"מיומנו של ישראלי שפוי" לא עוסקת בישראלים שפויים. הישראלי השפוי של בנאי הוא דמות דמיונית אפילו עבורו עצמו. דמות שהוא (הישראלי) מאמין שיום אחד, כשיהיה פה סוף סוף שקט, תצא ממסתרי נפשו ותגאל אותו… מעצמו.
האם כל האמור לעיל מבטא עומקים יוצאי דופן בהצגה? לאו דווקא. מדובר בשמונים דקות של הצגה מהנה, רלוונטית על פי דרכה ומעוררת מחשבה בתחום הסביר לבידור קל. בזמן ההצגה ישבו לידי מספר פנסיונרים חביבים שגעו מצחוק. אני מרשה לעצמי להניח שככל שהדמיון בין הצופה לבין דורון רוזנבלום ויוסי בנאי גדול יותר, גדלה גם ההנאה מההצגה.
