not memberg

 

להיות יהודי לוינסי

"תשע קריאות תלמודיות", עמנואל לוינס
תרגום: דניאל אפשטיין
הוצאת שוקן
יעד בירן
*

"והנה הטקסט – בלי התערבותו של פרשן מודרני שובב המחפש פרדוקסים – הופך את האמיתות המשפטיות לאמיתות מוסריות דתיות" (עמוד 235).
כך מקדים לוינס את אחת המובאות שהוא מצטט מהתלמוד, מודע למשחק שהוא משחק, לדו משמעות של דבריו – פרשנות לתלמוד מצד אחד, ויצירה פילוסופית-דתית עצמאית מצד שני. אני אתחיל דווקא בכמה מלים על הפילוסופיה של לוינס שהפכה בזמן האחרון לפופולרית.

 
לוינס מבדיל בין שתי גישות פילוסופיות אפשריות שהוא מכנה בשמות: טוטאליות (או "כוליות" בתרגום העברי) ואינסופיות. הגישה הטוטאלית היא המאפיינת בעיני לוינס את רוב תולדות הפילוסופיה המערבית. גישה זו מנסה להסביר את המציאות מתוך נקודת מבט אנוכית, והמאמץ הפילוסופי מתרכז בנסיון להפוך את העולם למובן ולא מאיים. ברגע שהפילוסופיה מצליחה להסביר את התופעות מתוך איזשהו עיקרון מובן ונתפס על ידי הפילוסוף, העולם הוא כבר לא זר ואחר, אלא חלק מהמוכר שכבר השתלטנו עליו ורכשנו אותו לעצמנו. גישה זו חוטאת כמובן בחטא הפילוסופי החמור של הנחת המבוקש. היא מניחה שהעולם יכול להתפס על ידי המחשבה שלנו, ואז היא מיישמת את ההנחה הזאת בהפיכת הזר והאחר למוכר וזהה. התהליך הפילוסופי הזה, על פי לוינס ובעקבות הוגים רבים במאה העשרים, הוא תהליך שאונס את העולם ללבוש את דמותו של הפילוסוף. הוא כופה את שיטת המחשבה האנושית ואת נקודת המבט של האדם על מציאות שאינה בהכרח כזו.
לעומת גישה זו מציג לוינס את הגישה האינסופית שלו, הגישה של הפתיחות אל האחר. גישה זו נמנעת מהנסיון לכבוש את האחר ולנכס אותו לעצמה. היא מניחה שהאחר הינו שונה באופן מהותי מהאני, ומנסה לפגוש אותו, לא על ידי הכללתו במהות, אלא על ידי הדיבור פנים אל פנים איתו.

*
בסדרה של כנסים שנתיים של האינטלקטואלים היהודים בפריז נתן הפילוסוף עמנואל לוינס הרצאות על סוגיות בתלמוד. תשע מתוכן נאספו אל הספר הזה ויצאו לאור. אפשר להטיל ספק בחדשנותה של המתודה שבא משתמש לוינס. האם זה לא מה שעושה כל רב בית כנסת מצוי בדרשת ליל השבת שלו? מצד שני, אין ספק שיש עניין בדברים דווקא כשהם באים מלוינס. בהרצאות האלה אנחנו פוגשים לא רק את התלמוד, (יש מי שיגידו: רק לא את התלמוד), אלא את הגותו של הפילוסוף. זהו כמעט הספר הראשון של לוינס שמתורגם לעברית . בספר הזה באה לידי ביטוי ההגות של לוינס רק באופן חלקי, כי הספר עוסק בתלמוד ולא בהצגת משנה פילוסופית מסודרת. נראה לי שהכרות בסיסית עם הפילוסופיה שלוינס מועילה לקריאת הספר הזה. עם זאת אפשר לראות כיצד לוינס מבטא רעיונות אופיניים שלו דרך הסוגיות בתלמוד.
לדוגמא, הדרך שבה מסביר לוינס את הסוגיה במסכת יומא (דף פ"ה) האומרת כי "עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". רב יוסף בר חבו מקשה על הלכה זו של המשנה, ומעלה את האפשרות שהקדוש ברוך הוא יכפר גם בלי ריצוי החבר:

"רבי יוסף בר חבו מעמיד כנגד דעת המשנה דעה העשויה לפתות אנשים מודרניים רבים. דעה זו, המחמירה עם הסובייקטיבי והפרטי, עם הסיפורים האישיים הקטנים, והמעלה על נס את הערך הייחודי של האוניברסלי, מוצאת הד בנפשנו השואפת לגדולה. הדמעות והצחוק של בני התמותה אינם נחשבים כל כך, חשוב הוא סידור הדברים במוחלט.
נעקוב עד תכלית פירושו של רב יוסף בר חבו: הפגיעה ללא תקנה היא העבירה בין אדם למקום. אין דבר חמור יותר מאשר הפגיעה בעיקרון. רב יוסף בר חבו הוא ספקן ביחס לפרטי, הוא מאמין באוניברסלי. פרט כנגד פרט – אין לכך חשיבות; הפגיעה בעיקרון – זה האסון. אם יחטא האדם לאל, מי יחזיר את הסדר על כנו? אין שום היסטוריה מעבר להיסטוריה, אין שום אידיאה, המסוגלת להביא לפיוס בין האדם לבין התבונה עצמה במקרה של עימות ביניהם.
כנגד תפיסה גברית זו, גברית יתר על המידה, אשר נשמעים בה הדים אנכרוניסטיים מתפיסתו של הגל, כנגד דעה זו המעמידה את הסדר האוניברסלי מעל לסדר שבין אדם לחברו, מתייצבת הגמרא ואומרת: לא! חובה לפייס תמיד את האיש הנפגע, לגשת אליו ולנחמו באופן אישי. מחילת ה' – או מחילת ההיסטוריה – לא תינתן מבלי שיכבדו את הפרט. אין שלום בעולם שאין בו נחמה". (עמודים 16-17)

ולפני הדוגמא הבאה, המשך למבוא הפילוסופי הקצרצר: לוינס סובר שלא רק שהאדם צריך להמנע מלכבוש את האחר, אלא היחס הבסיסי של האדם לעולם הסובב אותו צריך להיות יחס של אחריות. לפני הכל ישנה החובה של האדם לאחר. בניגוד לתורות אתיות אחרות, המבססות קודם כל את מקומו של האדם ורק אחר כך מגדירות את חובותיו לזולת, לוינס מתחיל דווקא מהאחריות ומתוך אחריות זו הוא מגדיר את מקומו של האדם.

"מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים והלך ופסק להם מזונות – וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עימהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב – אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. (בבא מציעא דף פ"ג)
אנחנו מקבלים כאן מידע מסוים על היקף הזכות של הזולת: מדובר בזכות אינסופית! גם אם היו עומדים לרשותי אוצרותיו של שלמה המלך, לא הייתי יכול לצאת ידי חובותי. (עמוד 121)
השורות שכבר הסברנו קובעות בבירור שהכול מתחיל עם זכות האחר וחובתי האינסופית כלפיו. האנושי הוא מעל לכוחות אנוש.
החברה המאורגנת לפי כוחות האדם אינה אלא הגבלת הזכות והחובה האלו. החוזה לא שם קץ לאלימות האדם כלפי האדם, לסדר או לאי-הסדר שבו "אדם לאדם זאב". אל יער הזאבים שום חוק לא יוכל לחדור. כשהזולת הוא, כעיקרון, אינסופי בעיני, נוכל במידה מסוימת – אבל רק במידה מסוימת – לצמצם את היקף חובותי. החוזה אמור להגביל את חובותי יותר מאשר להגן על זכויותי". (עמוד 123)

כמו שניתן להבין, הפרשנות של לוינס אינה תמיד הפשט של הסוגיה. לפעמים לוינס מונחה על ידי הנושא של הכנס שאותו הוא מצמיד לסוגיה נבחרת בתלמוד וכך מנסה למצוא בה את התשובות לשאלות השעה, (לכיוון זה נוטה יותר הקריאה התשיעית למשל העוסקת בנושא המלחמה, דרך סוגיה של נזקי האש), ולפעמים דווקא הסוגיה היא זו שנותנת את הטון והמסקנות הפילוסופיות נבנות על גביה, (כך למשל בקריאה הראשונה שנושאה הוא "הסליחה").

*
ועוד בעניין: יש שואלים, מה יהא על המוסר בעידן פוסט מודרני כשלנו? ללוינס יש איזושהי תשובה לשאלה הזאת.
הביקורת של לוינס על הכוליות היא הרי לחם חוקו של הפוסטמודרניזם: כל נסיון לספר סיפור אחד וכולל הוא תמיד עיוות של המציאות ואונס של חלקים ממנה. גם על פי ליוטר למשל, הפוסטמודרניזם הוא חוסר האמון בסיפורי העל (של המודרניזם בעיקר), אשר מנסים לספר לנו סיפור אוניברסלי אחד גדול שמכיל את הכל, ומעבר מהם לריבוי של סיפורים פרטיים. אבל לוינס מכניס לתוך העסק הזה משהו נוסף ובעל חשיבות רבה. הוא אינו מסתפק בהשתקעות בתוך הנרטיב הקטן והפרטי שלי שממנו אין לי יכולת להבין את האחר, ושבשל כך צופן בחובו סכנה למוסר (שהרי אם לכל אחד יש סיפור משלו אין שום סיבה שאנסה להקשיב לאחר ולסיפור הזר שלו שאותו הרי ממילא לא אוכל להבין אף פעם). למרות שגם על פי לוינס הצו המוסרי לא צריך לנבוע ממני כמין צו קטיגורי או אמת מוחלטת, בכל זאת האתיקה אינה הולכת לאיבוד אצלו בים הסיפורים הקטנים והאנוכיים. המוסר על פי לוינס נוצר דווקא במפגש החי עם הזולת. כפי שכבר נאמר, ישנן שתי דרכים לפגוש את הזולת. הדרך האחת היא הנסיון לשעבד אותו, או אפילו לרצוח אותו, ובכך לרצות את שאיפת האני להשתלט על העולם. הדרך השניה, והמומלצת בחום, היא העמידה פנים מול פנים עם האחר וההבחנה באותה אחרות של הזר שאף פעם לא תוכל לנכס לעצמך באמת, (רעיון שבא לידי ביטוי גם בדוגמאות מהספר שהובאו לעיל). מתוך הכרה זו יש סיכוי לחיים מוסריים בעולם שבו גם לשונה ממני יש זכות קיום.

*
כשקראתי את הספר התגלם לוינס בעיני רוחי בדמותו של מר אוריין מ"שניים אוחזין" של הטלויזיה החינוכית. אחרי שקרא את הטקסט הארמי הקשה בבית המדרש, הוא פותח את הדלת והנה הפלא ופלא, בדיוק באותו רגע בחוץ, ממש על מפתן הדלת, מתנצחים להם כמה אנשים בלבוש ארכאי, בשאלות של מלחמה ושלום, מהפכה וצדק חברתי, המחילה לגרמניה, או פמיניזם ושחרור האשה.
אפשר כמובן לטעון שהפרשנות של לוינס היא מולבשת ואינה קשורה באמת לסוגיות של התלמוד, אבל נראה לי שמה שהכי חשוב ללוינס זה לפתוח את התלמוד ולקרוא בו, גם אם בסופו של דבר התלמוד משמש אותו בעיקר כדרך נוספת להציג את הפילוסופיה שלו. הקריאה בתלמוד היא קיום דיאלוג עם האחר. לוינס אינו מנסה לכפות את הפרשנות שלו על התלמוד מנקודת מבט מדעית או אחרת. חשוב לו להקשיב לכתוב בתלמוד, לנסות לעקוב אחרי מהלך הסוגיה ולהבין את כוונתה בלי לנתח אותה בעזרת כלים חוץ ספרותיים. מצד שני הוא גם אינו מתבטל לפני התלמוד כאל מול אמת טוטאלית. מה שיפה בעיניי בקריאות של לוינס זה שהוא לא מתעקש להבין את התלמוד כיצירה טוטאלית המכילה את כל האמת, (זו היא תפיסה מודרניסטית מובהקת ונדמה לי שאפשר לראות כיצד היא מתגברת ומתגבשת בחלקים מסוימים של העולם היהודי לאור ההתמודדות עם העולם המודרני), אלא דווקא כיצירה הפתוחה אל האינסוף משום שהיא נוצרת מתוך שיח. האינסוף נוצר במפגש עם הקורא ולא כאיזה אמת נצחית הטמונה בטקסט עצמו. לוינס ניגש אל התלמוד כבן התרבות היהודית, ומשום כך הוא בן שיח בדיונים המתרחשים שם כמו כל מי ששייך לתרבות הזאת. ההנחה היא שהיהדות מזמינה את כולם להשתתף ולתרום ליצירתה של תורה שבעל פה. בנקודה זו מתיישבת היטב הפילוסופיה של לוינס עם המתודה שבה הוא נוקט.
נהניתי מה"קריאות" של לוינס בדיוק מהסיבה הזאת. הן משעשעות (במובן הרציני של המלה). הן לא מחוייבות לפרשנות מדעית. יחליט כל קורא לעצמו אם הפרשנות של לוינס לסוגיות היא טובה או לא טובה בעיניו. זו שאלה חשובה, אבל נדמה לי שהיא לא השאלה הכי חשובה. ערכן של ה"קריאות" האלו הוא כערכו של התלמוד בעיניו של לוינס. עצם השיח, המשך המסורת, הפרשנות המתחדשת שוב ושוב, גם אם הקורא חולק על התוכן המסוים שלה, הם תמצית היהדות בעיניו של לוינס.