פרשת הרב מוטי אלון ושאלת התפצלותה של הציונות הדתית
יונתן בן הרא"ש
יונתן בן הרא"ש הוא יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה
פרשת הרב מוטי אלון כופה על הציבור הציוני-דתי תהליך של התבגרות. עלינו ללמוד כי לעתים המציאות מורכבת ומלאת סתירות, ולהפנים כי בבסיס אמונתנו עומדת הכרעה אישית ואוטונומית, ולא דמותו של רב כזה או אחר. ועוד: דווקא לאור המשבר הזה אנו נדרשים להמשיך להשמיע את קולנו בתוככי הציבור הציוני-דתי הכללי ולשמור על אחדות המחנה
הציונות הדתית עוברת בימים אלה טלטלה עזה. דומה כי רצף האירועים שפוקד את הציבור הדתי-לאומי בשנים האחרונות חושף תהליכי עומק מורכבים ומשמעותיים, המלווים בלא מעט כאב וקשיים. דומני כי אם נאפיין תהליך זה בכללותו, אפשר לראות בו חבלי התבגרות של ציבור שלם. ככל תהליך התבגרות, גם תהליך זה רצוף בכאב הפרידה מהנוסטלגיה היַלְדִּית התמימה והרומנטית, ובחדירה, מלאת ייסורים ומכאוב, למציאות המורכבת והמסובכת המאפיינת חברה בוגרת ומפוכחת, המישירה מבטה נוכח הקיום השברירי ומלא הסתירות של החיים האנושיים.
הפרשה הכאובה של הרב מוטי אלון היא אחד משיאיו של תהליך זה. רבים המשילו את המפץ העובר על הציבור הדתי-לאומי בימים אלו לשבר שעבר על הציבור בתקופת ה"התנתקות". זר לא יבין זאת, אך דומה כי אכן עוצמת השבר דומה, ואולי אף חריפה יותר. להבנתי, הקושי הגדול נובע מאותו שורש. אולי בלי ידיעתם כיוונו מי שכיוונו לקרוא למבצע היציאה מעזה וגוש קטיף בשם "התנתקות". דומה שיחד עם ההתנתקות מחבלי ארץ אהובים, החל לעבור עלינו, הציבור הציוני-דתי, גם תהליך של התנתקות מחלום הגאולה ההרמונית, ומן התפיסה התמימה שישנן תשובות ברורות לכל שאלות חיינו. אם במהלך ההתנתקות התנפצה התפיסה שניתן להשתלב בבניית המדינה עם הציונות החילונית וגם לשמור על מכלול החזון הציוני-דתי, מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, הרי שבמפץ שעובר עלינו עתה, השבר הוא באחד מעמודי התווך שעומדים בבסיס ערכיה של האידאולוגיה הציונית-דתית, והוא: "אמונת חכמים".
אולי הלקח החשוב ביותר שאנו לומדים מן השבר הזה הוא שעלינו לראות בדמותו של כל
רב – נערץ ואהוב ככל שיהיה – בן אנוש; וככל בן אנוש הוא יכול לעתים למעוד. אך חשוב מכך, על קהל אוהביו ונאמניו של הרב להבין שלעתים המציאות מורכבת ומלאת סתירות. אפשר לאהוב ולהעריץ את הרב על עדינותו, אהבתו האמיתית והכנה לכל אדם וגדולתו בתורה, ומאידך, לקבל את העובדה שיש לו גם חולשות, שייתכן שהן מונעות ממנו להמשיך לתפקד במלוא תפקידיו הציבוריים והחינוכיים.
עיקרו של דבר: התובנות הכרוכות בשבר שאנו נתונים בו מעבירות אותנו כמעט בעל כורחנו תהליך של התבגרות. עלינו ללמוד להעמיד את עיקר המשקל בתהליך עיצוב דרכינו ואמונותינו על הכרעתנו האוטונומית, על שיקול הדעת ועל השכל הטוב שהקב"ה חנן אותנו בו. רבנים ומנהיגי ציבור, גדולים ככל שיהיו, אינם שליחיו הבלעדיים של הקב"ה, וקולם אינו מייצג את פי הגבורה. תפקיד הרב הוא לייעץ, לכוון, להתוות השקפת עולם ערכית וחינוכית, וכשצריך – גם לפסוק הלכה; אך בסופו של דבר, האחריות נופלת על האדם ורק עליו. כפרפראזה על סיפורו הנודע של ר' זושא, כשנעלה למרומים, השאלה הקשה שניאלץ להשיב עליה לא תהיה מדוע לא התנהגנו כדרכם של רבותינו, אלא מדוע לא היינו אנו עצמנו; מדוע לא לקחנו את האחריות לעצב את אורחותינו בכוח שכלנו, הבנתנו והגיון לבנו.
דומני כי משברים אלו, שהולכים וטופחים על פנינו, ממחישים את הצורך שלנו לגבש תאולוגיה חדשה, הנשענת על הבנה מורכבת של המציאות האנושית מלאת הסתירות, שלעולם איננה הרמונית ושלמה. אני סבור כי בשנים הקרובות יגבר המתח בין האידאולוגיה הדתית-הממלכתית, הקוראת להשתלבות התורה עם החיים המודרניים ועם הציונות החילונית, על אף כל הקשיים, ובין הקולות החרדים-לאומיים, המבקשים להתכנס בתוך הוויה תמימה ומוגנת, המנותקת ממציאות החיים המודרנית-המערבית השלטת כיום במדינת ישראל.
כותבים רבים בגיליון דעות הנוכחי מעלים את הטענה כי לאור הקרע העמוק בין הקולות השונים בציבור הציוני-דתי, יש צורך, בלית ברירה, להכריע באופן גלוי ומוצהר על התפצלותו של הציבור לשני מחנות שונים. המשמעות המרכזית של פיצול זה היא הקמת מסגרות חינוך נפרדות וכינון קהילות ובתי כנסת נפרדים.
אודה ואתוודה שאני כיו"ר נאמני תורה ועבודה חש שהכרעה זו מסוכנת והרסנית. אני סבור כי הקול שאנו משמיעים, כציבור דתי, מודרני וליברלי, חייב להמשיך ולהישמע, למרות הקושי בהשמעתו, בתוככי הציבור הציוני-דתי הכללי. אני עדיין מאמין כי השדרה המרכזית של הציבור הציוני-דתי מצויה בתווך שבין הקצוות השונים. לפיכך, הפקרת המאבק על מערכת ממלכתית-דתית המשלבת בתוכה את מרבית הציונות הדתית לגוניה, הקמת ישיבות נפרדות וכינון שירותי דת ייחודיים לציבור שלנו – אולי יהיו "רווח והצלה" עבור הציבור המצומצם שלנו, אך רבים וטובים המשוועים לקולנו בחברה הציונות-דתית, יֹאבְדוּ – בסחף ההקצנה, או לחלופין בוויתור גורף על זהותם הדתית. דווקא לאור תחושת המבוכה ואובדן הדרך אני חש כי אחריות כבדה מוטלת עלינו לפעול בתוככי השדרה המרכזית של הציונות הדתית ולהשפיע עליה בהשמעת קולנו הייחודי, תוך קידום משנתנו המורכבת הדוגלת בחיבור בין ההוויה הדתית-האמונית להוויית החיים המודרנית, ובשותפותנו עם החברה החילונית במפעל הציוני.
לסיום, דומני כי על אף שישנה מחלוקת על התנהלות כזו או אחרת של פורום "תקנה", יש להתגאות בכך שישנו פורום של מנהיגים רבניים, אישי ציבור ונשות ציבור מכל הקשת האידאולוגית בציונות הדתית, השותפים יחד בהתמודדות קשה ומורכבת בסוגיית ההטרדות המיניות, ולמרות הקשיים העצומים, הם מבינים את גודל האחריות ופועלים יחד לביעור הנגע. זו דוגמה ומופת לשיתוף פעולה מבורך של מנהיגי ציבור אחראיים שפועלים יחד לקידום המטרות המשותפות לכולנו.
יהי רצון שנדע לצאת מן המשבר הזה מחוזקים, ונשכיל לשתף פעולה עם הכוחות השונים בציונות הדתית לטובת עתיד עמנו ומדינתנו.
