האם עוד בני-עקיבא קיימת
אבי שגיא (שווייצר)
פרופ'
אבי שגיא מרצה במחלקה לפילוסופיה וראש התוכנית ללמודי פרשנות ותרבות אוניברסיטת
בר-אילן;
עמית
מחקר בכיר מכון שלום הרטמן בירושלים.
השם "בני-עקיבא" הוא שם משותף המציין שתי תנועות נוער שונות לחלוטין: זו של
שנות החמישים והשישים וזו של היום. בעקבות תהליכים שעוברת הציונות הדתית, הולכת
ומתקרבת בני-עקיבא לעולם החרדי, שבו לימוד התורה וסמכות הרבנים תופסים מקום בלעדי
בעיני רבים מבוגרי התנועה, סיפורה של בני-עקיבא והתמורות שחלו בה משלב בין כאב וצער לגעגוע עמוק למה שהיה וחלף. אני מבקש לבחון את התמורות שעברה בני-עקיבא מבעד לסיפורי האישי כבוגר התנועה מצד אחד, וכאיש מחקר מצד אחר. אני מניח שכפילות זו מאפשרת לי להיות מרוסן ולא ללכת שבי אחר הרומנטיקה והזיכרון האישי הייחודי.
חברותי בתנועת בני-עקיבא לא הייתה עוד פרק בין פרקי חיי. בבני-עקיבא עוצבה אישיותי, ובה קלטתי את ערכי היסוד שמלווים אותי מאז
ועד היום. חלק גדול מההכרעות שאני מקבל, אני מוצא עצמי מנמק בנימוקים הלקוחים מבית הגנזים של ליבת התנועה; זר לא יבינם, אבל כשאני פוגש בחבר או חברה שהיו חברים בתנועה כמוני ומדבר איתם על ההכרעות האלו, המבט בעיניהם נדלק מחדש: היינו שם, ואנחנו נושאים בתוכנו מערך ערכים נדיר ומיוחד, שכולנו שותפים לו.
לא רק אני צמחתי בבני-עקיבא: אני דור שני לאנשי התנועה, ואף ילדיי המשיכו במסורת זאת. יתר על כן, שנים ארוכות הדרכתי בסניף
ובבגרותי כיהנתי כקומונר בסניף "מרכז" בתל-אביב. במקביל הייתי שותף לכתיבת חומרי הדרכה תנועתיים ושימשתי לא אחת מדריך בסמינריוני הדרכה, גם לאחר תקופת היותי קומונר. לאחר שירותי בנח"ל, בגרעין "מוריה" שיועד לקיבוץ לביא, המשכתי להיות בקשר עם התנועה, שהייתה לי בית ומחוז חפץ. ואולם זה זמן רב שאני חש שבני-עקיבא של ילדיי אינה בני-עקיבא שלי; השם "בני-עקיבא"
הוא שם משותף המציין תנועות נוער שונות לחלוטין. אני מתקשה למצוא קשר בין בני-עקיבא שבה גדלתי לבני-עקיבא בהווה. תחושה זו אינה רק התבוננות אישית. היא מגובה בנתונים עובדתיים ברורים שלא ניתן להתכחש להם, והיא חוזרת ומקבלת את אישורה במסגרת מחקרים רבים, ובהם מחקרים שלי, על התמורות בציונות הדתית.
אפשר לקבוע בבירור כי השינוי הדרמטי התחולל בבני-עקיבא באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת. כדי להבין תמורה זו אני מבקש לחזור לאחור ולשאול: כיצד נראתה התנועה בעיניו של סבי, הרב משה גוטליב ז"ל, חלוץ, פועל ורב, מראשי ההנהגה הציונית-דתית בצ'כוסלובקיה, שהשתוקק לחיי תורה ועבודה והיה אורח כבוד בלילות שבת בסניף בני-עקיבא בבני ברק? כיצד נראתה בני -עקיבא של אמי תבלח"א או של דודי ז"ל, שהיה קומונר וגפיר בשנות הארבעים בכפר סבא?
וכיצד נראתה בני-עקיבא שלי?
מרד קדוש
עשורים רבים מבדילים בין פעילותם וחברותם של אמי ודודי בבני-עקיבא ובין חברותי ופעילותי בתנועה. למרות ההבדלים בין הדורות
היינו חברים באותה תנועה; אמי הבינה את שפתי ואני הבנתי את שפתה. חלקנו מטען של חוויות, שירים ואתוסים משותפים. בני-עקיבא שלנו הייתה תנועת נוער חלוצית שביקשה לחבור להוויה הציונית המתחדשת ולתרבות הנעורים שהוויה זו הביאה עמה. בסניפי בני-עקיבא שלנו חווינו את היחד של הנעורים, את ייסוריהם וחלומותיהם בצורה העמוקה ביותר. לא הייתה בקרבנו הפרדה בין בנים לבנות, הן בפעילות השבטית והן במחנות הקיץ ובטיולים. פעלנו יחד וידענו את גבולות המותר והאסור; זאת מבלי ששיח המיניות והצניעות השתלט על מכלול חיינו והעצים את הפיתוי המיני לכדי דמוניות מאיימת. ידענו שכחברים בתנועת נוער דתית חלה עלינו חובה לשמור את ההלכה, ועשינו זאת במיטב כוחנו.
למדתי באחת מישיבות הדגל של בני-עקיבא – נתיב מאיר. איש ממורינו לא העלה על דעתו לאסור עלינו את החברות בתנועה, על אף שהם ידעו כי זו תנועה מעורבת המעורה בזרם החיים הסואן של המודרניות; אדרבה, מורינו, שרובם היו בוגרי בני-עקיבא, עודדו אותנו להשתתף בפעילות התנועה. כשביקשתי מראש הישיבה, הרב אריה בינה ז"ל, להשתחרר משבתות בפנימייה כדי להדריך בסניף, הוא השיב לי:
"תדריך כאן. גם כאן אנחנו צריכים את בני-עקיבא", וכך אכן היה. כבעבר כך היום אני שב ומתרגש מהעובדה שהרב בינה לא זו בלבד שלא שלל את הנעשה בבני-עקיבא, אלא הוא אף סבר שלתנועה זו יש מה לומר גם במקדש התורה. הוא לא חשש מהמסרים שהתנועה
נושאת; אדרבה, הוא ביקש להנחילם לתלמידי הישיבה. כשעמדתי על דעתי לצאת לנח"ל כדי להיות קומונר ובסופו של דבר להצטרף לקיבוץ, לא זו בלבד שהרב בינה לא כיהה בי, אלא עודד אותי, גם כנגד לחצם של ר"מים אחרים שהציבו את אתגר התורה בפניי.
תהיה "איש תורה ועבודה כי כך תתקיים התורה", אמר בנחרצות. היכן עוד יש בעלי הלכה חלוצים כמוהו? איש זה, שלרבים מאיתנו הוא מופת עד היום, הבין את בני-עקיבא כפי שהייתה, היה בשר מבשרה ודחה את ניצני החרדיות והדתיות החדשה שהחלה לפרוח לאחר מלחמת ששת הימים. זאת למרות שמקום גידולו היה בבית המדרש הישן. ועתה, מה שרד מדרך זאת? אין עוד אנשים כאיש הזה ואין עוד ערכים כערכי תורה ועבודה שנשא וחי על פיהם.
כחלק מהתנועה הציונית-דתית ידענו ששאלות הקיום הפרטיות והציבוריות אינן עניינם הבלעדי של רבנים ובעלי סמכות; אדרבה, הן ענייננו
שלנו. היה זה הרב מימון שטבע את המימרה: "בשוק החיים לא יכריעו הרבנים".
חלק מהמרד הקדוש שהניע את גלגליה של תנועת "תורה ועבודה", את הקיבוץ הדתי ואת תנועת בני-עקיבא היה ההכרה שעלינו כעדה לגבש את דרכנו הדתית-החלוצית.
ביקשנו ליטול על עצמנו את האחריות לחידושם של חיים יהודיים-הלכתיים. זאת גם אם לעתים היא עומדת בניגוד למקובל. האם היה זה מקרי שתנועת המזרחי הייתה אחת התנועות הראשונות שהכירה בזכות הבחירה הפסיבית והאקטיבית של הנשים, גם לנוכח התנגדותם של רבנים? גם אין זה מקרי שמייסדי הקיבוץ הדתי סירבו לפסיקתו של הרב קוק בעניין חליבה בשבת, משום שהוא הניח כי לא ייתכן לקיים חברה יהודית בלי נוכרי. באומץ לב דתי וחלוצי עמדו מייסדי הקיבוץ כנגד רבם; הם ביקשו לבנות חיים חדשים ולא לשוב אל
הדפוסים הישנים שבגולה. אם רוצים לבנות חברה יהודית יצרנית השותפה למפעל הציוני, אי אפשר לייסדה על תשתית המקעקעת מפעל זה. זה היה טיבו של המרד שכונן את האתוס של בני-עקיבא – נכונות למרוד בשם ערכי יסוד עמוקים המשוקעים בלב התורה.
ראשי התנועה היו דמויות חינוכיות שהיו שותפים לאתוס ולמיתוס של בני-עקיבא. המזכ"ל היה תמיד חלוץ, איש תורה ועבודה. חברי
ההנהלה הארצית היו תלמידי חכמים שידיהם מיובלות ועורם שזוף מעבודה קשה בשדה. מי זוכר היום את צוריאל אדמנית, את יעקב דרורי ורבים אחרים שהיו לנו למורים ומחנכים?!
חוברות ההדרכה שהוציאה ההנהלה הארצית כללו הן את המיטב של תרבות הנעורים העולמית והן את המיטב של תרבות ישראל. בני-עקיבא הייתה חלק מתנועות הנוער האחרות; פגשנו במדריכים מתנועות הנוער האחרות, החלפנו עמם חוויות ולמדנו יחד. רק בבני-עקיבא הזאת יכול היה סבי הרב להופיע בליל שבת בסניף בני-ברק לבוש בלבוש חסידי, כיאה לחסיד ויז'ניץ, ולהרצות על ביאליק בפני החניכים. כתנועת נוער חווינו הן את מרד הנעורים והן את השותפות הגדולה במסורת ישראל. כחברים בתנועת נוער שהייתה חלק מהציונות הדתית, חלמו חניכי בני-עקיבא על קידוש וחידוש החיים. בסניף שרנו תדיר: "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה". ו' החיבור, הסינתזה הקשה והמייסרת בין העולמות, עיצבה את עולמנו, ודווקא בשל כך מצאנו ניחומים בכתבי הרב קוק. שהרי מי כמוהו ידע
לתווך בין עולמות.
גדלתי בסניף בני-עקיבא בבת ים. בסניף זה התקבצו ובאו רוב ילדי כפר עציון, שלאחר הפינוי מהכפר התגוררו ביפו. הם הביאו לסניף את
חלום השיבה אל הכפר, ובימי העצמאות נוהגים היינו לצאת לאחד הקיבוצים שמהם אפשר היה להשקיף על העץ המפורסם שבגוש עציון. אבל מעולם לא היה חזון ארץ ישראל השלמה יסוד מוסד בהוויית בני-עקיבא. לפני מלחמת ששת הימים רק תנועת בית"ר החזיקה בחזון
זה. יתר על כן, המפד"ל, כזרוע הביצועית של הציונות הדתית, הייתה לפני המלחמה מפלגה פרגמטית שהוטרדה משאלות של חינוך ודת. בין יתר החלטותיה של ועידת המפד"ל האחרונה שהתקיימה לפני מלחמת ששת הימים נקבע כי המפלגה לא תהיה שותפה בממשלה שלא תחתור להסכמי שלום עם מדינות ערב.
גוש אמונים – נקודת מפנה
גם לאחר המלחמה לא השתנה הרבה בבני-עקיבא. בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפור, שסמוך לה סיימתי את פעילותי כקומונר, האתוס המרכזי של התנועה נותר על כנו. מתי חל השינוי הגדול? מתוך מחקר בתולדות הציונות הדתית בכלל ובבני-עקיבא בפרט, אפשר להצביע על ייסוד גוש אמונים כנקודת המפנה של התנועה. הלהט החלוצי שנוקז להתנחלות סחף אחריו את המוני חניכי בני-עקיבא. הקריאות הנואשות שלי ושל כמה מחניכיי, לימים אנשי אקדמיה מובהקים, לא הותירו כל רושם. קראנו והתחננו בפני בני הנוער שישובו לפעול במסגרות האופייניות של תנועת נוער, אבל קולנו היה כקול קורא במדבר. לא התייצבנו בשם תפיסה פוליטית מנוגדת; אדרבה, התייצבנו בשם עמדה שביקשה להימנע מפוליטיזציה של בני-עקיבא. נוער, כך טענתי במאמר ב"זרעים" בשנת תשל"ה, לא צריך להיות שותף להכרעות שאין הוא כשיר להבינן עד תום, ושהוא לא נושא באחריות להן. לתנועת נוער יש די והותר
אתגרים אחרים בשדה התרבותי-החברתי. מאמר זה ומאמרים אחרים שכתבו חניכי-חבריי, ותועדו בספר "חמישים שנות בני-עקיבא בישראל", גרמו לסילוקנו המוחלט מההדרכה בתנועה. שכן האפשרות החדשה להצטרף לקטר של הציונות ולא להסתופף בקרונות
האחוריים, בד בבד עם להט הנעורים, לא הותירה קרש הצלה לאתוס הקלאסי של תנועת הנוער: כולם נשא הרוח, כולם סחף האור. ורק מתי מעט נותרנו מאחור, דבקים באתוס הקלאסי של בני-עקיבא.
כידוע, על גוש אמונים השתלט גרעין אלון מורה.
עד השתלטות זו דיברה תנועת גוש אמונים בשפה החלוצית המוכרת למן ראשית הציונית. מייסדי הגוש היו חלוצים בעצמם, או נושאי הכמיהה החלוצית. גרעין אלון מורה, שייסדו בוגרי ישיבת מרכז הרב, שינה את השפה: משפה חלוצית לשפה משיחית-מיסטית. ראוי לציין
כי חלק ממייסדי גוש אמונים המקורי חשו שחלומם נגנב מהם. אחת החברות הראשונות בגוש, בת כפר פינס, חזרה וטענה בשיחה שקיימתי עמה: "הם השתלטו עלינו מבחוץ".
ברם, באמצעות הכריזמה של הרב צבי יהודה קוק ז"ל ותלמידיו הצליח גרעין זה לכבוש את לבבות הנוער, שחש כי הוא שותף להתממשותו של חזון משיחי, ולא רק לפרויקט ציוני של דונם פה ודונם שם. גרעין זה השגיר שפה וערכים חדשים; שיח חדש התפתח
בתנועת בני-עקיבא, ובמרכזו העצמת הסמכות הרבנית, שביססה את בלעדיותו של ערך ההתנחלות בשטחים. כיבושה של בני-עקיבא על ידי סמכויות רבניות יוצאי מרכז הרב הלך והתעצם. רבנים החליפו את אנשי הקיבוץ הדתי בהנהלה הארצית. בסמינריוני ההדרכה
הוחלפו המדריכים הבוגרים והקומונרים לשעבר בחניכי ישיבת מרכז הרב ושלוחותיה. חלקם לא גדלו בבני-עקיבא ולא ספגו את האווירה השוררת בה. בעבודה אטית ומחושבת הם השתלטו על רוב עמדות ההנהגה, ובהדרגה עיצבו אתוס אחר שדבר אין לו עם מורשתן של תנועת "תורה ועבודה" ושל בני-עקיבא. כך אפוא הושלם המהפך באמצעות שתי תנועות מקבילות: תנועה מלמטה – פעולות החניכים שסחפו אחריהם את התנועה; ותנועה מלמעלה – המרת ההנהגה של אנשי "תורה ועבודה" באנשי תורה.
בידול הולך וגובר
כאמור, שיח חדש לחלוטין התפתח בבני-עקיבא, ובמרכזו שני מוקדים עיקריים: הראשון, העמדת ארץ ישראל השלמה ויישובה כערך מרכזי ודומיננטי בפעילות ובחינוך; השני, העצמת הממד הסמכותי-הרבני בתוך השיח החינוכי.
שני הערכים האלו משולבים זה בזה, שהרי הסמכויות הרבניות החדשות מבית המדרש של מרכז הרב הן אלו שקיבעו את מעמדה הייחודי של ארץ ישראל ואפשרו את התמורה בתנועה. שני הערכים החדשים האלו חוללו את כל התפניות. בני-עקיבא הלכה והתנתקה מהאתוסים
והמיתוסים של תנועת הנוער ושל המרד שכונן אותה, והפכה לשלוחה של גוש אמונים ושל הפוליטיקה שהייתה לפה לתנועה זו. עתה בבני-עקיבא כוון המרד כנגד בני-עקיבא של פעם.
מה שהיה מובן מאליו בעבר נהפך עתה לשלילי. בני-עקיבא פסקה מלהיות תנועה היושבת בלב הקיום של עם ישראל; אדרבה, בהתאם לחזון שיצא ממרכז הרב סברו גם הקברניטים החדשים שהם תמצית עם ישראל ואין בלתם. לא ההורים ולא הציבוריות הישראלית יקבעו את אופן הקיום הישראלי, אלא התפיסה הסמכותית-המשיחית.
העובדה שבני-עקיבא נוסדה ופעלה כתנועת נוער מעורבת, למרות ביקורת הרבנים ובראשם הרב קוק, שיקפה אתוס של חיים מעורבים. כך נבנית חברה מודרנית שבה בנים ובנות חיים בצוותא בלי חומות, בלי תיוגים ובלי פחדים.
לא היה זה מקרי שהבוגרים והבוגרות של בני-עקיבא חונכו לצאת לנח"ל ולהקים גרעיני התיישבות. אבל עתה, משבני-עקיבא נווטה על ידי רבנים, שחלקם לא היו שותפים לאתוס זה, ואדרבה, בעיניהם האתוס המרכזי היה יצירת קהילה אסקטית המעמיסה על שכמה
את גורל עם ישראל – הקריאה לטהרה מינית הלכה והתעצמה. ספרות הנהגות חדשה הלכה ונכתבה כבר בסוף שנות השבעים, ובמרכזה הספר "קדושים תהיו" של שמואל כ"ץ.
ספרות ההנהגות המינית של הרב אבינר הייתה לספר יסוד בבני-עקיבא, ברמה העיונית והמעשית כאחד. לא זו אף זו: חוברות ההדרכה נעשו יותר ויותר חדגוניות. את מקומם של הטקסטים המורכבים החליפו מובאות אינסופיות מכתבי הרב קוק ובנו, הרב צבי יהודה. את
מקום החלוציות היישובית, שגילם את הערך של תורה ועבודה, החליף הערך של תורה ותורה לבדה. גרעיני הנח"ל הלכו והתדלדלו, ובמקום הכְוונה לשותפות בחיי עם ישראל הלכה והתחדדה הקריאה לשוב אל בית המדרש ולהתמקד בלימוד תורה בלבד. המעבר של בנות משירות בנח"ל לשירות לאומי הלך והתגבר. תופעה זו שיקפה שיבה לאתוסים חרדיים על אודות מעמד האישה. התורה נתפסה עתה כניגוד לחיים מודרניים, ומעתה הערך המרכזי היה עמידה בלב החיים המודרניים וכנגדם. כמה מפתיע הדמיון בין העמדות של קלווין
הפרוטסטנטי למגמה החדשה הזו!
מבחינה מעשית התבטאה התפנית בעובדה שאת מקום הקומונרים, חברי גרעיני נח"ל, תפסו עתה קומונריות בנות שירות לאומי, ששיקפו
את הערכים החדשים שזה מקרוב באו. יש לזכור כי חינוכן של בנות במערכת הדתית והחרדלי"ת מכוון ליצירת היררכיה של ידע: רובן של הקומונריות לא עברו את החניכה התלמודית-ערכית שעברו הקומונרים, ולפיכך השליטה על הידע נמסרה כליל לרבנים, ורבנים מסוימים בלבד. בעת שירותי כקומונר אני זוכר מקרים רבים שבהם התעמתו קומונרים עם רבנים; רובנו בגרנו בישיבות תיכוניות ויצאנו מהן עם תחושה של קירבה ושליטה במקורות ישראל. היינו בני בית בתורת ישראל. אבל כיצד תחווה זאת קומונרית, שחינוכה נותב לשלילת קִרבה זאת למקורות ישראל? היא בוודאי תשוב ותישען על דברי רבנים; היא תשוב ותפרק את מרכזיות העדה והקהילה שאותה רצתה בני-עקיבא לייסד, בשם הסמכות ההלכתית. המעתק הערכי לווה אפוא בהמרת ההנהגות המקומיות, כך שבסופו של יום רבני מרכז הרב ושלוחותיה היו לתל שכל הפיות מחויבים לפנות אליו.
מעתק זה הואץ בעקבות פינוי סיני וימית בשנות
השמונים. פינוי זה אמור היה לחולל שבר תיאולוגי-דתי, שהרי ההיסטוריה פעלה בניגוד
לתפיסה התיאולוגית המשיחית שכוננה את ההתנחלות בסיני. ואולם מעקב אחר השיח שהתקיים
בעקבות הפינוי מלמד כי התגובה הייתה שונה לגמרי: לדעתם של המתנחלים וחוגי מרכז
הרב, המטפיזיקה והתיאולוגיה אינן שגויות. העיכוב בגאולה נגרם עקב התנהגותם של
המתנחלים עצמם, והם ידעו להצביע על הפגם: אורחות חייהם האישיים אינם על פי תורת
ישראל. הם איתרו את הבעיה בפרקטיקה ובשיח המגדרי השוויוני והמעורב. אכן, בעקבות
הפינוי החל תהליך מהיר של התחרדות: קמה תנועת הנוער "אריאל", שנוסדה על
בסיס ההפרדה בין בנים לבנות; סגנון הלבוש נעשה דומה יותר ויותר לסגנון החרדי, בתי
הספר הופרדו – בנים מהעבר האחד ובנות מהעבר האחר. יתר על כן, תהליך ההסתגרות
ב"גטו" הפנימי הלך והתגבר. במקום לחיות בלב ההוויה הישראלית סיפקה
ההתנחלות בשטחים בסיס לתהליך גובר והולך של בידול. רוח חדשה זו חדרה יותר ויותר
לבני-עקיבא, שרחקה מהוויה הישראלית.
תהליך ההתרחקות מהוויית תנועת הנוער לא התחולל
רק בבני-עקיבא. כל תנועות הנוער החלוציות נקלעו למשבר עקב התהליך המואץ של אובדן
התמימות הישראלית מצד אחד, ומצד אחר, עקב תהליכים עולמיים, כגון הגלובליזציה,
עליית המדיה ועוד, שלא הותירו מקום לתרבות נעורים בסגנון ראשית המאה העשרים. אבל
דומה שבקרב תנועות הנוער, בני-עקיבא עברה את המעתק הדרמטי ביותר. כפי שציינתי, אין
בין בני-עקיבא דהיום לבני-עקיבא שבעבר אלא שיתוף השם בלבד. אכן, שינוי זה שעברה
תנועת הנוער בני-עקיבא הוא תמונת מראה לשינוי שעברה החברה הציונות-דתית.
בני-עקיבא איננה עוד
קשה שלא להתרשם מהתמורה שעברה הציונות הדתית
בעשורים האחרונים: מתנועה שהתמקמה בלב הקיום הציוני הפכה הציונות הדתית לתנועה שבה
ההגמוניה הקלאסית איבדה לחלוטין את כוחה לטובת עלייתן של מגמות פריפריאליות.
חוקרים העוסקים בחקר הציונות הדתית מתקשים לעתים לזהות ליבה יציבה של אתוסים
ומיתוסים המאחדת את כל חברי הקבוצה. לא רק חוקרים מתקשים בכך. יש סימנים ברורים
לכך שגם בני הקהילה הציונית-דתית מתקשים בכך. הציונות הדתית קרועה בין מגמות
סותרות. הקצוות מכוננים על ידי שתי מגמות: מצד אחד – רדיקליזציה חרדית ששיאה
בשלילת מעמדה של מדינת ישראל, ומצד אחר – עלייתה של בורגנות עירונית שבעה ומדושנת עונג
מעצמה, שבינה ובין העולם שמעבר לה אין אלא כיפה סרוגה.
בין המגמות הסותרות האלו כלואה בני-עקיבא.
מעצבי דרכה בהווה השכילו לבנות סביבה מעין חומת זכוכית, כמעט בלתי נראית, המנתקת בינה ובין סביבותיה. ביטוי סימבולי עמוק לחומה זו התגלה מסביב לשיח המבולבל של הנהגת בני-עקיבא בעניין המסע בנתיבות הל"ה השנה. לבני-עקיבא הפריעה ההשתתפות במסע המשותף לתנועות הנוער, מפני שבסיומו תוכננה הופעה של מקהלה מעורבת, רחמנא לצלן.
בבני-עקיבא שאני גדלתי בה הופק תקליט שירי בני-עקיבא שבו שרו בנים ובנות. בפעולות שלנו לא דאגנו ולא חרדנו מפני שירת הבנות. ידענו גם ידענו על הפולמוסים ההלכתיים בעניין. אפילו ידענו את העמדות של הרב קוק מצד אחד ושל הרב יחיאל וינברג, בעל
שו"ת "שרידי אש", מצד אחר. לא נטלנו לעצמנו סמכות של פוסקים.
כחברים בתנועת נוער פעלנו בהתאם למגמת המרד הקדוש, שבין היתר, חתר נגד הבידול והמידור של נשים ממרחב השיח הציבורי. לא היינו פמיניסטיים, כי שיח זה טרם נבט אז, אבל פעלנו מתוך נכונות לחבור לעולם שיש בו שוויון בין נשים לגברים; לפנינו הייתה
דוגמה חיה – תנועת הקיבוץ הדתי, שחתרה בעוז לשוויון בין המינים. כל זה התרחש מבלי ששיח המיניות שלנו העצים את שירת החברות בסניף לכדי פיתוי הסירנות. סבי הופיע בלילות שבת בסניף ונכח בשירי העדות (כך כונו השבטים בשנות הארבעים). אז, ועד סמוך
לזמננו, זו הייתה שירה מעורבת. לא זכיתי לשמוע ממנו את עמדתו ההלכתית. אני יודע היכן גדל וצמח. בביתו, בית של שלשלת גדולי ישראל בתורה וביראה בצ'כוסלובקיה, הוא בוודאי לא חווה זאת. אבל כחלוץ שחלומו היה להיות פועל בפרדס ולא רב, הוא חווה את
החידוש היהודי הישראלי. בני-עקיבא של סבי, של אמי ושלי הייתה חלק מהניסיון לצאת מחומות הגטו ולחבור ללב הקיום הציוני המתחדש. בני-עקיבא זו שוב אינה קיימת, וספק גדול אם תהיה לה תקומה מחדש; בדיוק כשם שספק גדול אם האתוסים הקלאסיים של הציונות
הדתית ישובו למרכז הבמה.
עורמת ההיסטוריה, בנוסח ההגליאני, עומדת ולועגת לנו, בוגרי בני-עקיבא ששׂב שערם: אתם, שחונכתם על ברכי המרד הקדוש ועל המאבק הבלתי מתפשר כנגד האתוס החרדי, לא ידעתם שהתנועה הזאת, שהייתה בבת עיניכם, אינה אלא מכשיר בידיו של שר ההיסטוריה המכוון את הציונות הדתית לשיבה אל העולם החרדי. ככל שִׁיבה, זו שיבה מעודנת ומחדשת, אבל היא עדיין בגדר שיבה. האם שֵֹיבתה של בני-עקיבא תבייש את בחרותה? כל אדם ושיפוטיו. אבל בני-עקיבא שלי איננה עוד. היא מצויה רק בין דפים בלים של ספרים, חוברות, רשימות וזיכרונות שלאיש אין עניין בהם.
היא מוצג מוזיאוני נדיר, כשם שהציונות הדתית של משפחת סבי נעלמה ואיננה. היש עוד מקום לתקווה שהיא תגיח מחדש כעוף החול?
