"האדם הישר צריך להאמין בחיי עצמו" – חובת החינוך לחרות / הרב בני לאו

"האדם הישר צריך להאמין בחיי עצמו"

חובת החינוך לחרות

 

בני לאו

 

הרב בני לאו הוא רב בית הכנסת הרמב"ן בירושלים ומראשי בית המדרש "בית מורשה".

 

מערכת החינוך הדתית מעודדת קבלת מרות וצייתנות לרבנים גדולי תורה, ואלו מולידות דלות רוח, תלותיות וכניעה. אנו מוכרחים לחזור ולהעמיק את החינוך לעצמאות, לתודעת חירות אישית ולהעצמת היחיד. המסורת התלמודית ומסורת הפסיקה מלמדות אותנו כי אף רב, חכם וגדול ככל שיהיה, אינו קדוש ואינו אדון לנו

 

החברה הדתית בדורנו מתהלכת בחוסר ביטחון ובפחד מתמיד מפני החוץ הסוחף והמבלבל. אלה מולידים בהכרח חיפוש אחרי הגנות והישענות על אנשי מופת שיראו את הדרך ויצילו את ילדינו מן הספק. בעקבות זאת מערכת החינוך הדתית מעודדת צייתנות לגדולי תורה ולקבלת מרות.

אך החיפוש אחר דמויות גדולות שיכוונו אותנו בעולם של ספקות ותהיות מוליד דלות רוח וכניעה לדעותיהם של אנשים כריזמטיים. רבים מילדינו נעשו תלויים ב"דמויות מופת" בישיבות 9ובמדרשות, בעקבות היגררותו של עולם הציונות הדתית אחרי הרוחות החרדיות המשתלטת על הרחוב ועל הדעת. בדבריי להלן אני מבקש לעודד את החינוך לעצמאות, להעצמת היחיד ולתודעת חירות אישית באמצעות שפת התורה וחכמיה. תודעת חירות איננה מתנה מלידה, ויש צורך להכשיר את האנשים בדרך של מערכת חינוכית ארוכה ומייגעת, בבית ובבתי הספר, לקראת גדילתם, לנשיאה בעול העצמאות, שבה האחריות והסמכות כרוכות בטבורו של האדם.

הידיעה שאף אחד, חכם וגדול ככל שיהיה, אינו "ספר תורה", אינו "קדוש" ואינו אדון לנו, מוכרחה לעודד כל הורה וכל מורה לשחרר את הילדים ממרות ולפלס עבורם דרך של הכרת כוחותיהם וחיזוקם. אנו מוכרחים לחזור ולהעמיק את החינוך לאחריות ולבחירה בקרב ילדינו; הרחוב מסובך, הפיתוי גדול, אך אין לנו דרך אחרת. אי אפשר לנוס מהחופש ולבחור בעבדות.

ברוח הנאמנות האישית והחירות הפנימית כתב הרב קוק: "האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה".^[1] זוהי קריאה חשובה ביותר: לא צריך לחשוש, צריך להאמין ולבטוח. החלטות רבות אינן צריכות שאלות רב או רבי – הן נתונות להכרעה אישית של אדם, של זוג או של משפחה; אלו הם המעגלים הקובעים, ואילו המעגלים החיצוניים אינם יכולים ואינם צריכים להשפיע על זרימת החיים של היחיד.

מובן ש"דרך ארץ" היא תשתית חברתית בסיסית; יש כללי התנהגות במחלוקת, יש סגנון לגיטימי ויש סגנון שמוציא את האדם מן הכלל. לפיכך נאמר לגבי הבן הרשע "הקהה את שיניו", במובן של חינוך לעידון ולהסרת העוקצנות משיניו. אך הבעיה האמיתית היא הבן "שאינו יודע לשאול", שחושב שאסור לשאול. בעל ההגדה מורה לנו: "את פתח לו", או בלשונו של ר' שלמה אלקבץ (ממקובלי צפת במאה ה-16): "את בטח לו" – מתוך אמון בו ובכוחותיו תִראה איך יבקיע אורו החוצה.

 

"עשה לך רב והסתלק מן הספק" – תורת רבן גמליאל

המקור המרכזי לחינוך לצייתנות כמעט עיוורת ולשמיעה בקולם של חכמים בלא הפעלת חוש ביקורת מצוי בתורתו של רבן גמליאל, בנוסח מורכב ומעניין מופיע באבות דר' נתן (נוסח א, פרק כב): "רבן גמליאל אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והסתלק מן הספיקות ואל תרבה לעשר אומדות". בחרתי בנוסח זה של אמרת רבן גמליאל, שכן יש בו שלשה מרכיבים:

א. "עשה לך רב" – זהו הצו הקטגורי שמלווה כל אדם דתי המבקש להיות שותף לעשייה נורמטיבית ואינו יודע לבחור בין חלופות שונות בעולמה של הלכה.

ב. "קנה לך חבר" – זוהי התודעה המבדילה בין אדם אינדיבידואל ובין איש קהילה. רבן גמליאל מבקש לבסס את האחריות המשותפת, שהיא הבסיס ליצירת קהילה עובדת ה' .

ג. "הסתלק מן הספק" – המרכיב הזה הוא הסיבה לשני הקודמים לו. בעולם של ספקות וריבוי האדם מחפש פשר ודרך. הבחירה ברב וההשתתפות בקהילה מוציאות את האדם מן הספק; הוא משוחרר מאחריות ופוסע בעולם בלא תהיות ובלא טעיות.

אם בימי רבן גמליאל, ימי עליית הנצרות ומחלוקות בין דעות, היה חשש מעולם הספק, מה נאמר אנו בעולם המודרני, ועוד יותר – בעולם הפוסט-מודרני? אכן, בעקבות תודעה זו של דברי רבן גמליאל הלכו ראשונים ואחרונים. כך למשל עשה הרמח"ל במשלו המפורסם על "'גן המבוכה" (המופיע בספר "מסילת ישרים"). הרמח"ל מתאר בו אדם שתועה במבוכות הגן עד שאת עיניו מאיר החכם, שיודע את דרכי הגן. רוב ספרי ההדרכה של הציבור הדתי מבוססים על גישה זו: במקום לתעות ולהתגלגל באבק הדרכים ובמעבה היער כדאי להיתלות באילנות גדולים ולתת לאחרים, יודעים את הדרך, להוביל אותנו. את הדגם הזה אימץ גם הרב אליהו דסלר, מבכירי המשגיחים בעולם הישיבות של הדור הקודם. בספרו "מכתב מאליהו" הוא כותב:

"מזה יוצא לנו גדר אמונת חכמים. מי שרוצה להאמין להם, יוכל להשתמש בראייתם הבהירה, והיו לו לעיניים. מדבריהם נוכל לקבל הישרה בהשקפות העולם ובהנהגה מעשית… ולפיכך גדולי דורותינו… זוכים לישרות זו במדה עצומה, עד שחוות דעתם – אפילו בדברים שאין להם מקור מפורש, וגם סתם עצות במילי דעלמא – ברורה ואמיתית 'כאשר ישאל איש בדבר אלקים', כמו שרואים בעינינו תודה לאל גם בדור הזה".

תפיסתו של הרב דסלר את המושג "אמונת חכמים" משקפת את הגישה הקלאסית של עולם הישיבות הליטאיות, ובוודאי של חצרות האדמו"רים החסידיים. זוהי הגישה המקנה לחכם את המוניטין של יודע דעת עליון בדרגה של נבואה, כפי שהתבטא הרב דסלר בסוף דבריו: "כאשר ישאל איש בדבר אלקים"; בכל דור מחויב אדם לשאת את עיניו אל ה"גדול" שבדורו, לעצום את עיניו הפרטיות ולאמץ את עיניו של אותו גדול. אם יזכה – יביט הוא עצמו באותו מבט של הגדול ויהיה דבק במחשבותיו.

לעניות דעתי זהו השלב שבו כל הלומדים והמאמינים הופכים לחסרי מחשבה וחסרי דעה; זהו חינוך לעבדות מתוך האימה שבגן המבוכה.

 

"קנה לך לב מבין" – תורת ר' אלעזר בן עזריה

גישה הפוכה לגישתו של רבן גמליאל נמצא בתורתו של מחליפו בתור נשיא – ר' אלעזר בן עזריה. כל תורתו של ר' אלעזר היא אלטרנטיבה לתורת רבן גמליאל: המעשה הראשון שעשה בעלייתו לנשיאות היה סילוק הסלקטור מפתח בית המדרש, שבימיו של רבן גמליאל היה עומד ואומר: "אל יכנס מי שאין תוכו כברו" (בבלי ברכות, כח). רבן גמליאל ביקש להכניס משמעת וציות לבית המדרש ולעולם התורה, ודאג מכוחות של שבירת ההגמוניה; בתורתו הקפיד מאוד "שלא תרבה מחלוקת בישראל". ר' אלעזר מבטא בכל תורתו את ההפך – הוא מבקש להכניס את כל הכוחות פנימה, למלא את בית המדרש בכל מי שחפץ ולהתמודד עם הספקות שיתעוררו בבית המדרש באופן אחר:

"ואף הוא פתח ודרש: 'דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד' (קהלת יב). למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך: מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים…

אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין? תלמוד לומר 'נטועים' – מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין.

'בעלי אספות' – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין.

שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: 'כולם נתנו מרעה אחד' – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא… אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין^[2]".

הפסוק המובא מספר קהלת מתאר את התורה בדימויים חקלאיים. הדורבן הוא "מלמד הבקר", המקל שמסמר קבוע בראשו, ובעזרתו מזרזים את הבהמה ומכוונים אותה לשמור על ההליכה בתלם. הדורבן מכאיב לבהמה אך תכליתו לשמור כי תבצע את עבודתה בשלמות. המסמר הקבוע בראש הדורבן הוא "בעל אסופה", היינו בעל ראש רחב הניתן לשחרור ולכיוון לפי הצורך. באופן פשוט היה אפשר להבין את ההשוואה כדרישה למשמעת מלומדי התורה: דברי החכמים אינם תמיד נעימים אך ודאי שכולם מכוונים להיטיב עם הבריות ולכוונם לתלם של עבודת ה'; זהו משל יפה וברור לכל חקלאי שמכוון את פרתו לתלמיה. אלא שר' אלעזר מבקש להעמיס על הפסוק הבנה נוספת: לדידו המסמר אינו סטטי; הוא דומה לעץ השתול באדמה, שבטיפול נכון הוא פרה ורבה. ר' אלעזר מבקש לתאר לנו את עולמה של ההלכה על מורכבותה הגדולה, "נטועה כמסמר": מחד גיסא היא ממסמרת את התורה לחיים ולא נותנת למהמורות הדרך לנתק ביניהם, ומאידך גיסא היא מגיבה תדיר לדרך, פרה ורבה, מתפתחת ומתחדשת.

הפסוק ממשיך ומתאר את המסמר הנטוע כ"בעלי אספות", ור' אלעזר מבקש לראות את הביטוי הזה כתיאור ססגוני של עולם בית המדרש החדש. בבית המדרש הזה נכנסים תלמידי חכמים למאות ולאלפים ללמוד תורה, בלא חשש של מחלוקת ובלא הכרעה מוקדמת בין הדעות: "יושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין". זהו המראה המרהיב של בית המדרש בעיניו של ר' אלעזר.

אלא שכאן מתגנבת השאלה הנדרשת מאליה: "שמא יאמר אדם היאך אני לומד תורה מעתה"? אדם נכנס לעולם הלימוד הפתוח, מרובה התלמידים, הדעות והאפשרויות, ובקלות יכול "לאבד את הראש"; כיצד אפשר להדריך אדם התועה בעולם של ריבוי? תשובה אחת מבית המדרש של הנשיא, רבן גמליאל, כבר ראינו לעיל: "עשה לך רב והסתלק מן הספק". כלומר, בעולם של ספק אין לו לאדם לחפש דרך אלא לבקש מורה דרך. אך ר' אלעזר מציג אלטרנטיבה למשנתו של רבן גמליאל. הוא מבקש להציב את האדם כאחראי לפילוס הדרך במבוך של הספק. במקום "עשה לך רב" מציע לנו ר' אלעזר את משנת "עשה אזניך כאפרכסת". מקורה של המילה "אפרכסת" ביוונית, ומשמעותו כלי הבנוי כעין משפך שבצדו האחד הוא רחב ובצדו השני הוא צר. החלק הרחב נועד לקליטת קולות המשייטים בחלל; קולות אלו "נשפכים" לתוך האפרכסת ודרכה נכנסים למשפך ויוצאים מהפתח הצר. האפרכסת קולטת את כל הקולות, ואינה ממיינת או מצנזרת. ר' אלעזר מבקש לשחרר את האוזן מכבליה ומורה לנו לעשותה כאפרכסת; לפתוח את האוזן לקליטה רחבה של כל הקולות הבוקעים בחוץ: דברי האוסרים והמתירים, המחייבים והמזכים, המטמאים והמטהרים, שכן כל הקולות של המחלוקת שבבית המדרש מקורם בהר סיני. רק מתוך שמיעה כוללת של כל הקולות אפשר להתחיל את חיפושי הדרך.

 

התנגדות להערצה וסגידה

במקומות רבים בתלמוד אנו נתקלים בהעצמת דמותם של גדולי הדור על ידי תלמידיהם וסביבתם, ובביקורת מפורשת שבאה מתוך עולמם של חכמים על תופעה זו. אחת הדמויות המובהקות שהועצמה על ידי סביבתה היה רבי יהודה הנשיא. ישנם כמה סיפורים מכוננים המתארים את הביקורת של חכמים שלא הסכימו לפולחן האישיות שנרקם סביבו.^[3] אחד הבולטים בהם הוא סיפור ביקורו של רבי ישמעאל, בנו של רבי יוסי בן חלפתא, בבית המדרש. הגמרא מתארת את כניסתם של התלמידים לשיעורו של הנשיא: כולם יושבים במקומם, הנשיא תופש את מקומו, ורק ר' ישמעאל, שהיה גדול בגופו, פוסע לאטו מקצה האולם לקצהו, ונראה כפוסע על ראשי התלמידים. הגבאי של רבי יהודה הנשיא מתעצבן ומוחה בו:

אמר לו אבדן: מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קודש?

אמר ליה: אני ישמעאל בן רבי יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי.

אמר ליה: וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי?

אמר ליה: וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה?

אמר ליה: וכי משה אתה?

אמר ליה: וכי רבך אלהים הוא?^[4]

לפנינו תיאור מדויק של בית המדרש בכניסתו של הנשיא (לפחות בעיני החכם התלמודי): חכמים יושבים שורות-שורות והחכם יושב בראשם על הקתדרה; הקרובים לנשיא מתקדמים לשורה הקדמית למצוא את מקומם. יחסו השחצני של אבדן הגבאי כלפי ר' ישמעאל מייצג בית מדרש אליטיסטי ופוגעני: "וכי ראוי אתה ללמוד תורה מרבי"? ר' ישמעאל משיב על פי כללי הנימוס: "וכי משה ראוי ללמוד מפי הגבורה"? – הפער בין הלומד ובין המלמד אינו עילה לאסור כניסה לבית המדרש. רק כשאבדן ממשיך להחציף כלפי ר' ישמעאל: "וכי משה אתה"? משיב ר' ישמעאל באותה לשון: "וכי רבך אלוהים"? זו אמירה ישירה ומדויקת. התפאורה סביב רבי הפכה אותו לאלוהים, אך ר' ישמעאל יודע דברים רבים שרבי עדיין לא למד.

תמונה דומה אנו מוצאים בסיפור פטירתו של רב הונא, גדול אמוראי הדור השני בישיבת סורא וממלא מקומו של רב במשך ארבעים שנה. ממקומות שונים בספרות התלמודית אנו יודעים על מחלוקת שנתגלעה בין רב הונא ובין רב חסדא, מתלמידיו הגדולים של רב, שחי באותה תקופה. על רקע הסכסוך בין השניים אפשר להבין את תיאור הלוויה של רב הונא, שרב חסדא מגיע אליה כשהוא כבר "גדול הדור":

"כאשר נפטר רב הונא, סברו לשים ספר תורה על מטתו. אמר להם רב חסדא: דבר שבחייו לא היה סבור כן, עכשיו נקום ונעשה לו? […]

לא היתה המיטה יוצאת מן הדלת. חשבו לשלשל אותה דרך הגג. אמר להם רב חסדא: הרי למדתי ממנו – חכם כבודו דרך הפתח. רצו לשנות ממיטה למיטה. אמר להם רב חסדא: כך למדתי ממנו – חכם כבודו במיטה ראשונה… שברו את הדלת והוציאוהו.

פתח עליו ר' אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה לו.

הקשה רב נחמן בר חסדא, ויש אומרים רב חנן בר חסדא: 'היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים'! (יחזקאל א). טפח לו אביו בסנדלו, אמר לו: לא אמרתי לך שלא תטריד את הציבור? מה שהיה – היה כבר".^[5]

הפוליטיקה צועקת מסיפור זה: הנחת ספר התורה על מיטת המת מבקשת להעיד על הקשר בין החכם לתורה, ומייחסת לחכם קדושה יתירה. רב חסדא מוחה: כל אדם, גדול ככל שיהא, איננו ספר תורה; הוא יכול להיות נערץ, אך לא מקודש. בהמשך שומר רב חסדא על נוהלי הוצאת המיטה, ומקפיד שיוציאו אותו כהוצאת חכם, דרך הפתח ולא דרך גגות, במיטה ראשונה ולא במיטה אחרת (דבר שנלמד מארון ה'!).

גם בניו של רב חסדא נמצאים איתו בלוויה, וכידוע, הילדים אומרים בקול רם מה שהם שומעים בבית. כשהם שומעים את ר' אבא המספיד אומר שרק ישיבתו של הונא בבבל היא שמנעה ממנו את השראת השכינה, הם מגיבים (בציניות?) ומזכירים את יחזקאל שדווקא כן זכה לנבואה, למרות היותו בבבל. ובמילים אחרות: רב הונא אינו אלוהים ואינו נביא; הוא חכם – לא פחות ולא יותר. אביהם מרסן אותם ומשתיקם בבעיטת סנדל – יש דברים שאומרים בבית ויש דברים שלא מעוררים בפרהסיה; "לא תטרוד עלמא" – תנו לאבלים להתאבל על הגדול שבהם על פי דרכם.

ישנם עוד סיפורים רבים על מערכות היחסים בין הורים ומורים ובין ילדים ותלמידים, ובמקרים רבים הם נושאים מסר גלוי או סמוי בדבר חשיבות העצמתו של הבן והתלמיד, ואי הכפפתו לדמות האב או הרב. למשל, בכמה סיפורים סביב דמותו של רב יהודה בר יחזקאל, ראש ישיבת פומבדיתא, ויחסיו עם אביו, רבותיו וחבריו. רב יהודה מתואר כמי שאינו חושש לבקר את אביו ואת רבו כשהוא חושב שהם טועים במשנתם או במעשיהם, ולנדות את אחד מחבריו החכמים שסרח. מוכר גם סיפור החורבן של בית המדרש בטבריה, בעקבות הסכסוך הקשה שפרץ בין רבי יוחנן לגיסו ותלמידו ריש לקיש. הסיפור מדגים בצורה המדויקת ביותר את בית המדרש האידאלי בעיניו של רבי יוחנן, שבו הרב אומר את דברו, התלמיד מקשה את קושיותיו, ולבסוף הרב עונה לכל הקושיות. זוהי אידיליה של מרות וסמכות שמכירה בכוחו של התלמיד רק כמרחיב ומרווח את השמועה של המורה. ביום שהתלמיד מעז לחלוק על רבו הוא חוטף מהלומה מתחת לחגורה: "לסטים בלסטיותו יודע" – הרב מוכן לשאלות, אך לא לדעות אחרות. המסר הברור שעולה מן הסיפור הזה הוא שאם רב ידכא את התפתחות החשיבה העצמית של התלמיד, סופו להחריב את בית המדרש של עצמו. זוהי המסורת של בית המדרש הבבלי במיטבה.

לסיכום, אפשר להגיד כי המסורת התלמודית מחזקת באופן תקיף וברור את עמדתו של ר' אלעזר בן עזריה, הדורש מכל אחד לפתח את כוח השיפוט והלימוד שלו ולהתעצם בעיצוב ובמימוש של צלם האלוקים שבקרבו.

תרבות המחלוקת של ראשונים ואחרונים

את המסורת המעודדת חשיבה עצמאית ומאפשרת פיתוח של כוח השיפוט והלימוד גם במחיר מחלוקת על "גדולים", אפשר כמובן למצוא בדברי הראשונים והאחרונים לאורך הדורות; נסתפק כאן בדוגמאות בודדות.

הרמב"ן מתאר בהקדמתו לספר המצוות של הרמב"ם את היראה שהוא חש מול מי שקדם לו, אך הוא אינו נרתע מהמחלוקת במקום שהבנתו בתורה מחייבת אותו. את פסקת הסיום הוא כותב בחרוזים: "והנני עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד / לקיים דבריהם ולהעמיד / לעשות אותם לצוארי רביד ועל ידי צמיד / לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד… אשפוט למראה עיני ובהלכה ברורה / לא אשא פנים בתורה / כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים / לא ימנע טוב להולכים בתמים".

בין חכמי דורנו כדאי לקרוא את דברי ההקדמה של הרב עובדיה יוסף לשו"ת "יביע אומר" שבו הוא מסכם את חובת החשיבה העצמית והמחלוקת כחלק אינטגרלי מלימוד התורה:

"עוד רגע אחד אדבר על דבר המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי האחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע נגד איזה אחרון צווחי ככרוכיא בדברים הדברים. וכל היודע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו למימי התנאים והאמוראים ועד אחרוני הפוסקים…

ורבינו ישעיה מטראני בשו"ת הרי"ד (סי' סב) כ': […] שכל דבר שאינו נראה בעיני אפילו אי אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה, ואיני נמנע לומר מה שנראה לי לפי מיעוט שכלי, ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. ואני דן בעצמי משל הפילוסופים, ששאלו פעם לגדול שבהם, כי הלא אנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו, ואנו סותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת אתנו, ואיך יכון דבר זה? השיבם ואמר להם, מי צופה למרחוק יותר הננס או הענק? הוי אומר – הענק, שעיניו צופות במקום גבוה יותר מן הננס. ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק? הוי אומר – הננס, שעכשיו עיניו גבוהות יותר מן הענק. וכן אנחנו ננסים הרוכבים על צוארי הענקים, מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקים עליהם ומכח חכמתם חכמנו, ולא שאנו גדולים מהם.

וגם הלום ראיתי להגר"ח מוולוזי'ן בספר רוח חיים (פרק קמא דאבות, משנה ד), שכתב וזה לשונו: ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול…".

אי אפשר לקרוא את הדברים הללו ולא לכאוב את תרבות ההשתקה וההכפפה של חכמי ישראל היום, שאינם מעיזים להשמיע קולם בשום נושא נגד "פוסקי הדור". גם הרב עובדיה עצמו לא פצה פה מול האלימות הליטאית בסוגית הגיור, לא הגן על הרעיון המגונה של העתקת חדר המיון באשקלון, ולא השמיע את קולו בשום תחום הלכתי חשוב שבו הרחוב החרדי פועל בהנהגת "דעת התורה" של הרב אלישיב וסביבתו.

ההשתקה של חכמי ישראל היא אלימות רוחנית, שהולידה רדידות ותלות שמשפיעות על חיינו הדתיים בכל פינה ופינה. האלימות ברחוב החרדי כלפי מי שאינו מציית ל"גדולי הדור" הגיעה לשיאה בפרשת ביטולי הגיור של דיינים רשמיים בבית הדין הגדול. בפסק הדין השערורייתי של הרב שרמן הוגדרו הרב דרוקמן ובית דינו כ"בית דין של רשעים" רק מפני שהוא אינו כופף את ראשו מול עמדתם של ה"גדולים" שדעתם "דעת תורה". הגענו לתהום כעורה של הנהגה חרדית, ואין לנו אלא למרוד בה: זו אינה התורה שלנו, זו אינה ההשקפה שלנו, ואלו אינם הגדולים שלנו.

ילדינו צריכים לשמוע אותנו מתקוממים מול האלימות וההשתקה. אנו צריכים לצעוק בקול גדול: לא כך דרכה של תורה! אנו מאמינים בה' ובתורתו ומסרבים להכניע ראש מול האפיפיורות הרעה הזו. עלינו לחזק איש את רעהו באמונה בה' ובתורתו, ולחזק את האמון שלנו ביושר ובטוב של כל ילדינו.