להתבגר מן הרבנות
אריאל פיקאר
ד"ר אריאל פיקאר הוא המנהל החינוכי של תוכנית "בארי"
ועמית מחקר במכון שלום הרטמן.
הגיע הזמן להתבגר מתפיסת ה"רב" כבעל סמכות בתחומי ידע רבים ושונים וכמי שהשיג שלמות דתית ומוסרית. אנשים ונשים מודרניים המחליטים באופן עצמאי בכל התחומים החשובים להם אינם יכולים להשאיר את התחום הדתי-מוסרי בסמכותו הבלעדית של הרב; עליהם לקחת את האחריות לחייהם
זמן קצר לאחר שסיימתי כהונה של שבע שנים כרב הקיבוץ שלוחות, חדלתי להשתמש בתוארי הרבני. הסיבה העיקרית לכך הייתה שחשבתי כי התואר "רב" מתאר תפקיד ולא מעמד, ולכן משפרשתי מתפקידי הרבני איני ראוי עוד לשאת תואר זה; על הרב צריך לשאת באחריות לקהילתו, על כל המשתמע מכך, ואני לא נושא באחריות זו. נוסף לכך, חשתי שכאדם פרטי התואר "רב" מגביל אותי, והעדפתי להשמיע את דעותיי בעניינים דתיים, אידאולוגיים ופוליטיים בתור עמדותיי הפרטיות ולא בתור אמירה רבנית. חשתי שהתואר "רב" מקנה לאמירות שלי בתחומי היהדות איזושהי נופך סמכותי – "הנה, אפילו הרב… אמר כך וכך". לא רציתי להתחייב לכך שהדברים שאני אומר אכן תואמים את תפיסת ההלכה האורתודוקסית, והעדפתי להגיד אותם כאדם פרטי.
במהלך השנים הלכה והתגבשה בקרבי תודעה חריפה יותר, שחורגת מתחושותיי האישיות. היכרות מעמיקה (מגוף ראשון, כאמור) עם העולם הרבני ועם קהילות דתיות מודרניות הביאה אותי למחשבה כי הגיע הזמן להוציא את התואר "רב" אל מחוץ ללקסיקון התארים הדתיים ולהמירו בתואר עתיק לא פחות – "תלמידת חכמים".
מבחינה לשונית המילה "רב" משמעה אדון: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", אומרת המשנה במסכת אבות. "רבנות" פירושה שררה, ולכן אמרו חכמים: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". בעל הסמכות הדתית נקרא רב מפני שגם הוא סוג של אדון, מאסטר. נדמה לי שזהו בדיוק המרכיב, בשלל תפקידיו של הרב בימינו, שאותו צריך להסיר – מרכיב הסמכות. כפי שהוא נתפס עד היום, הרב הוא השארית האחרונה של תפיסה חברתית הייררכית קדם-מודרנית וקדם-דמוקרטית.
בעולם הקדם-מודרני נתפסו בעלי הסמכות כשונים באופן מהותי מנתיניהם: המלך הוא בעל כוחות-על, ולכן סמכותו בלתי מוגבלת; המנהיג הדתי הוא בעל השראה הנובעת מן האל, ולכן סמכותו אינה מוגבלת. נכון הוא שהיהדות הרבנית לא ראתה את ההסמכה הרבנית כהקדשה אלוהית, בניגוד לנצרות הקתולית, שבה הסמכתו של כומר היא סקרמנט – הקדשה; נכון גם שמאז ביטול הסמיכה (כנראה במאה הרביעית לספירה) איבדה הסמכות הרבנית מכוחה מבחינה פורמלית; אך למרות זאת הסמכות הרבנית הוסיפה לשמש מוסד חברתי חשוב בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ובעיני רבים מבני הקהילה הרב נתפס כבעל הסמכות בתחומים רבים ומגוונים.
אך יותר מכך, סמכות הרב נתפסת כחורגת מעבר להיותו חכם בעל ידע תורני. בקרב רבים הרב נחשב למי שסמכותו נובעת מכוח עליון, ולכן פסיקותיו והנחיותיו אינן רק עצות טובות אלא הן פסק הלכה. בקהילות רבות בזרם החרדי ואף בזרם הציוני-דתי – בעיקר זה המכונה חרד"לי – נחשבים הרבנים לבעלי סמכות כמו-מיסטית (ואולי אף מיסטית ממש). הם קובעי המדיניות בנושאים אידאולוגיים, פוליטיים וחינוכיים. הם "אוסרים" או "מתירים" בשאלות הלכתיות. הם מורי התורה והמומחים לחינוך ילדים ובני נוער, והם גם יועצים בתחומי הנפש ליחידים ולזוגות. מדובר בהיקף נרחב מאוד של סמכויות ותחומי עיסוק, אך כאמור, לא ההיקף הוא מוקד הבעיה, אלא אופייה של הסמכות המוקנית לרבנים.
בכל תחומי החיים האחרים בעולם המודרני תפיסה הייררכית מסוג זה אינה קיימת עוד. רובנו איננו חושבים שהידע של מנהל המחלקה בבית החולים הוא ידע נשגב – אנו תמיד מחפשים חוות דעת שנייה. איש מאיתנו (כך אני מקווה) אינו חושב עוד שהגנרל או שר הביטחון הם בעלי סמכות מוחלטת בענייני צבא ובטחון. השיטה הדמוקרטית מציבה אנשים בעמדות מפתח של מנהיגות, אך היא מציבה אותם שם כבני אדם ולא כבעלי כוח עליון. לכן הם נדרשים תמיד לתת דין וחשבון ועליהם לעמוד בפני ביקורת ציבורית מתמדת, ובסוף קדנציה הם יוחלפו גם אם היו טובים ומוצלחים. זאת ועוד, המודרניות יצרה דמוקרטיזציה ונגישות של הידע. הידע בכל תחומי החיים נעשה מקצועי יותר, אך גם שקוף יותר ונתון לביקורת. המומחיות מתפזרת והעוצמה הכרוכה בה מתבזרת. כל אלו מחלישים את כוחם של בעלי הסמכות, וטוב שכך! זהו מאפיין של המודרניות, שמציבה במרכז את האוטונומיה והחירות האנושית. איש אינו מחזיק עוד כבתקופת הרנסנס בידע בכל תחומי החיים. איש אינו גם פסיכולוג, גם מדינאי, גם מומחה במגוון אדיר של תחומים הלכתיים ותורניים וגם המורה של הילדים שלך לערכים ולמוסר ופוסק ההלכה – מלבד…. "הרב".
**
נדמה לי שעלינו להגיע למסקנה כי אין זה נכון שכוח ועוצמה כה רבים יתרכזו בידי אדם אחד ולאורך זמן. הסמכותיות הרבנית הקיימת היום עלולה לאפשר שחיתות מסוגים שונים (כמו בכל שררה מוגזמת אחרת). אך מעבר לכך, היא בעייתית מבחינה רוחנית מפני שהיא מסירה את האחריות מאנשי השורה. למה לחשוב בעצמי כשאפשר לשלוח מסרון או מייל לרב ולקבל תשובה לשאלות: "היכן היה אלוהים בשואה", "האם זה בסדר שתהיה לי חברה", "מה דעת הרב על אובמה"?
מאידך, כל ציבור, כל קהילה, ובכלל זה קהילה דתית, זקוקה להנהגה – הן מבחינה מעשית, הן מבחינה רוחנית. לכן יש תפקידי הנהגה שאותם צריכים לאייש. קהילה זקוקה למורים, כלומר למלומדים בעלי השכלה רחבה היכולים ללמד תורה; קהילה זקוקה למנהיגות בתחום הפוליטי, הכלכלי והחברתי; קהילה זקוקה למורי דרך בקביעת נורמות של הלכה והתנהגות, וכן בעניינים רוחניים כמו תפילה, טקסים וכדומה. נדמה לי שהמפתח לפתרון הוא ביצירת קבוצות הנהגה, כלומר, הנהגה משותפת שחברים בה בעלי תפקידים שונים שאין ביניהם הייררכיה אף שיש להם מנגנוני הכרעה. קבוצה זו צריכה להיבחר על ידי הציבור, לעמוד לביקורת הציבור ולהתחלף בתקופות קצובות. אין עוד מקום לדמות הרב, שמרכזת כל כך הרבה כוח במשך זמן בלתי מוגבל.
כאמור, הגישה הרווחת היום רואה את הרב כמי ש"מתיר" או "אוסר", כאילו יש בכוחו לקבוע מעמד במציאות ממש – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". בתפיסה החדשה אנו מדברים על ייעוץ, הכוונה, הבעת עמדה ולא קביעת מציאות. נכון, בעניינים הקשורים לציבור צריך להכריע, לקבוע ולעצב את המציאות, אך אין לזה כל מקום כאשר מדובר על האדם הפרטי. אדם צריך לקחת אחריות לחייו, איש אינו יכול לקבוע עבורו. הוא יכול ואולי אף צריך להתייעץ, לשמוע חוות דעת של אנשים חכמים ומנוסים. זה כדאי, זה חכם, אך בסופו של דבר האחריות היא שלו.
כאמור, במקום התואר "רב", המשמר את מרכיב האדנות ומאפשר את הגישה המתבטלת בפני רבנים, אני מעדיף את התואר "תלמיד חכמים" או "תלמידת חכמים" (בלשון רבים, זהו כנראה הנוסח המדויק יותר במקורות חז"ל, ולא כפי שמקובל – "תלמיד חכם"). תואר זה מעיד כי הנושא אותו הוא אדם לומד, תלמיד של חכמים רבים; לעולם לא מי שכבר הגיע לחוכמה ולשלמות. "תלמיד חכמים" הוא תואר מקביל לתואר אקדמי. הוא מבטא ידע מוכח, ולא כוחות מטפיזיים או שלמות דתית או מוסרית.
**
החברה הדתית-המודרנית צריכה להתבגר: אנשים ונשים הנוהגים לקבל החלטות חשובות ביותר בחיים הפרטיים שלהם ובחיי הקהילה והחברה אינם יכולים להשאיר את התחום הדתי וההלכתי בסמכותם הבלעדית של רבנים, חכמים ומוסריים ככל שיהיו. לא מעט מתלמידי החכמים נתברכו בכריזמה דתית מופלאה, אך עלינו לזכור – כריזמה יכולה לעוור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים. לרבנים תפקיד חשוב בעידוד ההתבגרות הזו של החברה: עליהם לדעת מתי לדבר ומתי לחשות; יש להם לדעת כי לפעמים התשובה הנכונה ביותר לשאלה היא השתיקה. יכולת השתיקה היא אחד האתגרים המוצבים כיום בפני רבנים, בעקבות הקלות הבלתי נסבלת בפנייה של אנשים אליהם. ישנם נושאים שבהם אדם צריך לקחת את מלוא האחריות האישית על עצמו, ולעתים על הרב להשיב לשואל או לשואלת: "חשוב בעצמך!" "התמודד!" "תלמד!".
עמנואל קאנט תיאר בצורה קולעת את הנאורות כהתבגרות: "נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בו. חוסר בגרות הוא אי-יכולתו של אדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת […] 'אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך' היא אפוא סיסמת הנאורות".[1]
[1] עמנואל קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?", בתוך: הנאורות – פרוייקט שלא נשלם?, תל אביב תשנ"ז, עמ' 45.
