נשים ומנהיגות רוחנית / חנה קהת

נשים ומנהיגות רוחנית

 

חנה קהת

 

ד"ר חנה קהת היא חברת הנהלה בארגון "קולך",

מרצה וחוקרת במדעי היהדות, המגדר והחינוך.

מייסדת "קולך" והיו"ר הראשונה של הארגון.

 

שינוי מעמדה של האישה בעידן המודרני לא זכה להכרה הלכתית הולמת מצד הרבנות האורתודוקסית, שנותרה חד-מינית ומנותקת מן המציאות הסובבת אותה. כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים הניצבים בעת הזו לפני גברים ונשים בקהילות דתיות האמונות על מסורות פטריארכליות, יש להצמיח מנהיגות רבנית ורוחנית נשית

 

זהות קרועה

המגזר הציוני דתי נתון בתקופה האחרונה בעין הסערה. קמה בתוכו מנהיגות רבנית דומיננטית המובילה מגמה של הקצנה דתית ופוליטית לכיוון של חרדיות אולטרא-אורתודוקסית. מגמה זאת מנוגדת לערכי היסוד של החברה הזו, השואפת לאינטגרציה אמיתית בין היהדות לחיים המודרניים. אחד הגורמים המרכזיים לאופייה החרדי של המנהיגות הדתית כיום הוא הכשרתם של הרבנים, אשר סובלת מכמה בעיות יסודיות:

1. ההכשרה כוללת אך ורק היבטים הלכתיים של כל סיטואציה, בלא ידע בתחומי דעת אחרים. ראיית עולמם של הרבנים מצומצמת למושגי ההלכה, ויכולתם לבחון את המציאות לפי רוחב היריעה של הנתונים המורכבים בהוויה המודרנית מוגבלת.
2. ההכשרה הרבנית מנוכרת לערכים ליברליים והומניסטיים, כמו זכויות אדם, חירות אישית, שוויון, דמוקרטיה וצדק חברתי. נוסף לכך, נוצר כיום פער בלתי נסבל בין ההתפתחות המדהימה במעמדן של נשים בחברה הכללית והדתית ובין מה שמתרחש בממסד הדתי ובמוסדות החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי, שבהם הבנות הדתיות מתחנכות ומתבגרות.
3. בעידן מודרני של שוויון, כאשר נשים הולכות והופכות לחברות מן המניין בכל מערכות החיים – הרבנות האורתודוקסית חד-מינית לחלוטין. למרות ההתפתחות הדרמטית במעמד האישה בדורות האחרונים – גם בתוך החברה האורתודוקסית – הישיבות ומכוני ההכשרה לרבנות הקיימים כיום עדיין מיועדים לגברים בלבד, בלא הכרה במהפכה הפמיניסטית ובלא חתירה לשוויון מגדרי. בכך הופכת הרבנות למנותקת מן המציאות הסובבת.

בשנים האחרונות נשים דתיות פורצות דרך שינו באופן מהותי את מקומן בקהילה והפכו לשותפות שוות ערך לגברים ברבים ממישורי החיים, מתוך נאמנות לדרך ההלכה. הן לומדות ומלמדות תורה והגות יהודית, מכהנות בתור ראשי מדרשות ללימודי תורה, משמשות טוענות רבניות בבתי הדין הרבניים כיועצות הלכה, משגיחות כשרות, מומחיות במשפט עברי, ועוד. הן מובילות שינויים חברתיים בחקיקה, בכתיבת חידושי הלכה, במקומן של נשים בבתי הכנסת ובהעצמת נשים, ומוכיחות שלא זו בלבד שאין סתירה בין הערכים הליברליים וההומניסטיים, כמו שוויון מגדרי לבין ההלכה היהודית, אלא שערכים אלו הנם חלק מהותי מהרוח היהודית והם מחויבי המציאות. כתוצאה מכך העולם היהודי מתברך כיום בייצוג נשי דתי בתוך היהדות האורתודוקסית ובתוספת משמעותית של מנהיגות דתית-נשית.

אולם כאמור, המהפכה הפמיניסטית הדתית עדיין אינה באה לידי ביטוי בתוך המוסדות וההנהגה של החברה הדתית, הקובעים את פניה של היהדות ואת אורח חייה של החברה היהודית, הלכה למעשה. למרות ידענותן, ניסיונן, מעורבותן ורצונן של הנשים, המוסדות הדתיים עדיין סגורים בפניהן והן אינן יכולות לשרת את הציבור כסמכות דתית רבנית בכלל, ובבתי הדין בפרט. נשים צעירות דתיות חוות תסכולים אישיים בשל הפער בין הדימוי העצמי, השוויוני, ובין אורח חיי הקהילה והמשפחה המסורתיים, המציבים אותן במקום משני. הן נתונות בסיטואציה ייחודית מבחינה מגדרית: מחד גיסא הן זוכות לחינוך ולהשכלה המשתווים לחינוך הכללי, ובניגוד לחינוך החרדי (שם ישנה זהות מגדרית של בורות מרצון),[1] ויש להן ידע אורייני והשכלה ונחשבות בחברה הכללית כבעלות מעמד גבוה יחסית.[2] מאידך גיסא, מקומן בחברה הדתית עדיין נחות – הן מודרות מן ההנהגה הדתית והפוליטית ונדרשות להתמודד עם מסורת פטריארכאלית מובהקת. הקונפליקט מתעצם בעיקר בקרב נשים מעל גיל 35,[3] והשפעותיו ניכרות הן במעגל המשפחתי, הן במעגל האישי. הוא יכול להוביל לצמיחה והתפתחות, או למרירות ותסכול. ידיעת העתיד הצפוי לתלמידות בחינוך הממלכתי-דתי, אמורה הייתה להביא להכנה נכונה של המתבגרת הדתית להתמודדות עם אתגר זה בעתיד: כיצד היא תתייצב מול שאלת הזהות הנשית? כיצד היא תיצור את הסינתזה, אם בכלל, בין הפמיניזם לדת? כיצד היא תגבש תפיסת "אני" אינטגרטיבית ושלמה? כיצד היא תמשיך לצמוח ולהתפתח בתוך הקהילה המסורתית, שבמהותה היא פטריארכלית, ולעתים גם שוביניסטית?!

הצמחת מנהיגות רוחנית נשית היא חיונית כדי להתמודד עם האתגרים הללו.

 

דרושה מנהיגות נשית

זהותן המגדרית של מתבגרות דתיות כיום היא בעיקרה אנדרוצנטרית: מוסדות החינוך התיכוניים והעל-תיכוניים מנוהלים ברובם על ידי גברים, דמויות המופת הן גבריות[4] והתפיסה הדתית במוסדות אלו היא גברית באופן מובהק. הזהות הדתית מזוהה עם סמליה הגבריים: ישיבה, בית כנסת, תפילין, כיפה, ציצית וברית מילה; הנשים נספחות כמסייעות. יתרה מזאת, פוסקי ההלכה עבור נשים הם רבנים גברים, ואין כל קול נשי בשיח ההלכתי הדומיננטי. הנשים משמשות אובייקט לדיון זה, ואינן בעלות תפיסה עצמית כסובייקט; הזהות הנשית של צעירות דתיות מובנית כזהות שולית; האישה נתפסת כ"אחר".

פיתוח מודל מנהיגותי חדש, שבו נשים רבות מכהנות לצד גברים רבנים, הוא חיוני להתמודדות עם התהליך שבו נשים מפנימות דימויים וזהויות דתיות אנדרוצנטריות. תהליך זה בא לידי ביטוי בשלוש נקודות:

1. היעדר מרכיב של זהות נשית אצל בוגרות הציונות הדתית:[5] הזהות הנשית אינה נדונה במסגרות חינוכית דתיות של בנות, על אף שהנושא עומד היום במרכז ההתעניינות הציבורית.[6] בהתבגרותן מגלות נשים צעירות כי הזהות הנשית שלהן דוכאה: שאלות של פמיניזם, כמו קריירה מול משפחה, הגשמה עצמית דתית אחר הנישואים, מעמדן של נשים בציבור הדתי, מנהיגות רוחנית של נשים, מהות הנשיות האישית וכיוצא באלה, לא התעוררו בהן מעולם. הביטוי הבלעדי לנשיות במערכות החינוך של הבנות הוא בהיבט המיני. הנחת היסוד היא שאישה היא אובייקט מיני ועליה להתכסות מפני הצניעות,[7] ומכאן הזהות בין שיח דתי נשי לשיח הצניעות, לצד ההכנה המאסיבית לתפקיד המסורתי של "עזר כנגדו", כרעיה ואם.[8] הזהות הדתית הזו גוררת חוויות של קיפוח, ונשים דתיות שמתוודעות לתהליך מחיקת זהותן הנשית מבטאות תסכול וכעס.

2. חוסר במודל אידאלי דתי – נשי – מודרני: חסרות כיום נשים שיכולות לשמש דוגמה אישית נשית מועצמת עבור המתבגרות הדתיות: הרב, ראש המכללה וראש האולפנא הם על פי רוב גברים; המחנכות בדרך כלל כנועות למנהל או לרב הדומיננטי. אין נשים רבות המייצגות הגשמה עצמית נשית שאינה תלויה בגבר או בילדים; נשים שאינן "כלי", אלא מורות דרך ומנהיגות בעצמן. בהיעדר אישה רבה גדולה, אין כיום דוגמה נשית שאמורה לשמש דמות אידאלית, והמודל הקיים משדר למתבגרת מסר שלילי: "את לא יכולה לשאוף להיות כמוני כי את אישה".

בשל המצב הזה נשים צעירות חוות משבר בהזדהות עם הדור הקודם, המסמל עבורן שקיעה ("אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי או כמו הרבנית"). במחקר שערכתי בין סטודנטיות דתיות גיליתי כי בקרב מתבגרות דתיות שאינן לומדות תורה לשמה ישנה הערצה לאלו שבוחרות ללמוד במדרשה.[9] הן רואות בהן נשים שהצליחו להגשים את מאווייהן. אנו זקוקים אפוא נואשות למודל מנהיגותי חדש של מנהיגות רוחניות נשית כדי ליצור עבור מתבגרות דתיות חזון שוויוני שמאפשר את הגשמת זהותן הדתית במלואה.

3. מצוקת הלימוד הפטריארכלי: בשיח המסורתי נשים הן חלק מהשוליים, וכמו ילדים ועבדים, הן מתפקדות כמושא ולא כנושא. הן מלוות בסטריאוטיפים, במיתוסים ובדימויים פוגעניים. אישה שזהותה הנשית יקרה לה, נדרשת לעבור התמודדות לא קלה כדי להתגבר על תחושת העלבון ולהתחבר לשיח התורני באופן דיאלוגי, על אף שנעדרה ממנו בדורות הקודמים. ברור מאליו שהצטרפותן של נשים לשיח זה יוצרת בו שינויים ותובנות מרחיקות לכת. הרפלקסיה על המסורת והטקסטים דורשת את דיבוב קולן של הנשים ה"מדוברות" והמושתקות, בבחינת: "נקרא לנערה ונשאל את פיה". רק בדורנו זכינו שנשים נשאלות על כל מה שנאמר על אודותיהן. לדיבוב כזה ישנן השלכות על המאמצים לתיקון החברתי הנדרש בכל הקשור לדיכוי נשים, שכן קריאה גברית של הטקסטים לוקה לעתים במיזוגניות ומשמרת הלכה מפלה ומדירה, ואילו לימוד של נשים המודעות לזהותן מייצר את הביקורת הנדרשת, ובעקבותיה את הסיכוי לתיקון החברתי והמוסרי הן בהלכה, הן בפרשנות.

בנותינו ראויות לנשים שמסוגלות לעמוד באתגר הזה ובהתמודדות שכזו, ולא רק לאפולוגטיקה פטרנליסטית, בדרגותיה השונות, אשר לעתים הפסדה יוצא בשכרה.

 

השאלה ההלכתית

האם מותר לנשים לשמש בהנהגה דתית מבחינה הלכתית? האם נשים יכולות לשמש רב(ני)ות – תפקיד הכולל פסיקת הלכה, מתן שיעורי תורה, הנהגת קהילה, ייעוץ והדרכה וניהול טקסים כגון קידושין וקבורה? האם הן יכולות להיות ראשי ישיבות ודיינות? האומנם ההלכה מתנגדת לאפשרות זו, כאשר בימינו נשים יכולות לשמש בישראל בכל פונקציות ההנהגה האחרות: שופטות, שרות, חברות כנסת, מרצות באוניברסיטה, ראשי ערים וכיוצא באלה? ברצוני לסקור באופן כללי את עמדת ההלכה ביחס לכהונת אישה בתפקידי ההנהגה הדתית.[10]

לגבי לימוד תורה, כבר בספרות התנאית והאמוראית אנו מוצאים את ברוריה, אשתו של ר' מאיר, כמלמדת תלמידים[11] וכפוסקת הלכה: "קלוסטרא – ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין, וברוריא אומרת שומטה מן הפסח זה ותולה בחברו בשבת. כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה אמר: יפה אמרה ברוריא".[12]

אכן, בעלי התוספות קבעו שאישה יכולה להורות הלכה וללמד תורה, בעקבות דמותה של דבורה הנביאה: "ודבורה היתה (…) מלמדת להם הדינים (…)".^[13] כך גם הטור, שמתאר אותה כמי ש"הייתה מלמדת שופטי ישראל".[14] בעל ספר החינוך כותב גם הוא כי "אשה חכמה יכולה להורות הוראה".[15]

דמותה של דבורה והנביאות האחרות משמשות גם דוגמאות להנהגה רוחנית נשית: "תנו רבנן: שבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו… שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר".[16]

בתחום התפקידים הטקסיים שרבנים ממלאים, כמו עריכת חופה וקידושין וסידור גיטין, אין מניעה להשתלבותן של נשים. עריכת הקידושין הנה פיקוח על הקידושין והנישואין כדי שייעשו על פי ההלכה ותו לא, בדומה לתפקידו של משגיח הכשרות.[17] ברכת הקידושין היא כברכת המצוות, ולפי שיטת הרמב"ם מסדר הקידושין מברכה כשלוחו של המקדש,[18] ואישה כשרה לשליחות קידושין (כדברי הרמב"ם – "הכל כשרין לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינן בני דעת והגוי לפי שאינו בן ברית").[19] גם לפי הגישה שברכת הקידושין היא ברכת שבח[20] לא נראה שאישה פסולה לברכה.

סידור גיטין דורש חכם הבקי היטב בהלכות גט, אך לדעת רוב האחרונים הוא אינו דורש בית דין,[21] ולפיכך נראה שהוא יכול להיעשות על ידי אישה בקיאה, להוציא מקרים שבהם נדרשת כפיית גט המחייבת הפעלת סמכות ושררה על ידי בית דין.[22]

אכן, בנוגע לדיינות, ישנה מחלוקת ראשונים האם האישה כשרה לדון או לא. מחלוקת זו קשורה למקורות סותרים במשנה ובתלמוד. הרשב"א והריטב"א סוברים שאישה כשרה לדון, ואילו בעלי התוספות סוברים שהיא אינה כשרה לדון, ולהלכה פסק השולחן ערוך כי אישה פסולה לדון.

עם זאת, גם בעלי התוספות נאלצו להתמודד עם דמותה המקראית של דבורה, שכן היא שפטה את ישראל, ואחד מתירוציהם הוא: "שמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה"[23] – כלומר, קבלת העם את דבורה היא שאפשרה את כהונתה. בהקשר אחר כתב גם הרמ"א כי "כל ציבור יכולים לקבל עליהם בית דין שאינו ראוי מן התורה"[24] – משמע שהציבור יכול לקבל על עצמו אף אישה.

לפיכך, בכל הנוגע לדיני ממונות, שבהם בתי הדין הדתיים דנים מתוקף סמכות השלטון האזרחי ולאחר הסכמה פורמלית של המתדיינים להתדיין לפניהם (כמעמד של "בוררות"), נראה שאם ישנם מתדיינים המעוניינים להתדיין אצל נשים – אין מניעה הלכתית מכך.

אשר לענייני אישות וגירושין, כבר הוזכר לעיל שלדעת רוב הפוסקים אין צורך הלכתי בדיינים דווקא. לכן נראה כי אם הציבור מקבל זאת על עצמו, אישה יכולה להלכה לשמש בתפקידים אלו. יוצאים מן הכלל הם כפיית גט וחליצה הדורשים מעמד של בית דין ודיינים, ולכן לכך לא תהיה אישה כשרה.

***

בחינוך לרבנות נדרש כיום קול חדש; קול אמיץ ושוויוני, שיתבסס על הידע התורני ועל תוכניות ההכשרה לדיינות ולרבנות. קול ייחודי זה יהווה ערך מוסף לקול הקלאסי הישן, כדברי המדרש המופלא על דבורה הנביאה: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה – הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו".