"עם כל
המחירים וההתלבטויות – זו זכות עצומה"
שיחה עם הרב יובל שרלו על
רבנות ורבנים
משה מאיר
ד"ר
משה מאיר הוא מחנך בתיכון "הרטמן" בירושלים, מנחה קבוצות בית מדרש,
מרכז סדנה
לכתיבת הגות יהודית במכון ון ליר, מרצה למחשבת ישראל וחבר מערכת דעות.
הוציא שלושה
ספרי שירה וספר פרוזה – "אבי אבי" בהוצאת טובי.
ספרו "שניים
יחדיו: פילוסופיה דתית-חילונית חדשה" עתיד לראות אור בחודשים הקרובים.
בעקבות פרשת הרב אלון נפגש משה מאיר עם הרב יובל שרלו לשיחה על תופעת הרבנים והרבנות בעולם הציוני דתי ועל
השלכותיה. האם הופעת הרבנים בציבור זה היא חיובית או שלילית? ומהם מחיריה?
שיחה על עולמו הפנימי של הרב, על המתח שבין רב לנביא ועל עצמאות מחשבתית בעידן הרבנים
השיחה הזאת עוסקת בנושא המעסיק אותי כבר שנים
רבות – הרבנים ומקומם בחברה הציונית דתית. לא היה צריך אירוע מְזַמן עבור השיחה,
שכן התופעה דורשת התבוננות מתוך עצם קיומה, והיא ברורה לעין: תוך שלושה עשורים
עלתה והופיעה על במת הציונות הדתית קבוצה חדשה שלא הייתה קיימת קודם לכן בציבור זה
– הרבנים. הקבוצה צברה כוח רב בעיצוב חייה של הקהילה הציונית דתית, והפכה למייצגת
התאולוגית והאידאולוגית שלה ולמובילה הפוליטית, תוך שהיא דוחקת הצדה כל קבוצה או
יחידים אחרים. עתה הגיע הזמן לשיפוט – האם זוהי תופעה חיובית או שלילית? מה מחיריה?
האם היא חרגה מגבולות נאותים? שאלות אלה צריכים כל בני הקהילה לשאול את עצמם.
הרקע המיידי לשיחה הוא פרשת הרב מוטי אלון, שחשפה ביתר עוז את השאלות הללו. בעקבותיה
פגשתי את הרב שרלו לשיחה אישית וכללית על הרבנים והרבנות מנקודת מבטו של רב – נקודת
מבטו שלו. הרב שרלו, בן 54, משמש כראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, אך תפקידיו וקולו
מתרחבים הרבה מעבר לכך. דעותיו הציבוריות, פסקיו ומאמריו מבטאים את אחד הקולות
הצלולים של הציונות הדתית המתונה, ולא אחת הם הביאו אותו לעימות מול רבנים בולטים.
חלק גדול מהספרים הרבים שכתב נוגעים בסוגיות יסוד המעסיקות את הציבור הדתי-לאומי
בעת הזו, סוגיות שיעלו גם בשיחתנו (למשל הספר "בין משכן לעגל" העוסק
במתח בין התחדשות דתית לרפורמה או הספר "יראה ללבב" על מהותה של
הנבואה). לאחרונה עמד הרב שרלו בעין הסערה כשהתפוצצה פרשת הרב מוטי אלון, שכן נוסף
על תפקידיו האחרים הוא חבר בפורום "תקנה".
אני מרגיש שדמותו של הרב מוטי אלון היא מנסרה
טובה כדי להביט דרכה על השאלה שעומדת במוקד השיחה שלנו. הכרתי את מוטי אלון לפני
כשלושים שנה, כשהוא היה חניך ומדריך בסניף בני עקיבא בירושלים, שני שבטים מעליי.
באותה עת לא היו כמעט רבנים בציונות הדתית, ומורינו היו ר"מים חרדים, מלבד
בודדים. הרב מוטי אלון מסמן בחייו ובדמותו הציבורית את לידתה של
הרבנות הציונית – עלייתה של קבוצת הרבנים הן מבחינת ההיקף המספרי, הן מבחינת
ההשתלטות על חיי הרוח הדתיים. הפרשה שהתפוצצה סביבו מחייבת עצירה ובחינה: האם
מדובר בתופעה חיובית או בתופעה שלילית?
דעתי העקרונית היא שמדובר בתופעה חיובית – עליית
הרבנים היא ביטוי להתעצמות דתית בחברה הציונית דתית, ובעיניי התעצמות דתית היא
תופעה חיובית. אם חפצה הציונות הדתית להיות מודל ליהדות מלאה, היא חייבת בין השאר
להעצים את הזהות הדתית שלה. יתרה מזאת, בתקופה שקדמה לעליית הרבנים היה ואקום, היה
היעדר של ידע, היעדר של הנהגה פוליטית ורוחנית. היה כאן צורך אמיתי, והרבנים נכנסו
ונתנו לו מענה. זה בהחלט דבר טוב.
יחד עם זאת, השינוי החיובי שהתחולל גורר עמו
רעות חולות שעלינו להתמודד עמן: ראשית, מושג הרב עצמו נשחק והתפרק בעקבות ההתפשטות
העצומה של הרבנות. אך חמור מזאת, אנו עדים לבעיות של שרלטנות, של כוחניות ושל
ניצול הכוח לרעה על ידי רבנים. העובדה שנוצרה תלות בין הציבור ובין רבנים ואומצו
דפוסים חרדיים שיש בהם הרבה מן המניפולטיביות, מחייבת בחינה מתמדת כדי שהמעמד
המחודש של הרבנים יביא בכנפיו ברכה ולא קללה.
לדבריך עליית הרבנים היא ביטוי להתעצמות דתית,
וממילא היא גם חיובית, אך בעיניי יש בה גם ביטוי להיחלשות אנושית ודתית. אתן לך
דוגמה: עליית הרבנים גרמה להיווצרות של האדם המתייעץ תדיר – ככל שאדם דתי יותר, כך
הוא שואל יותר את הרב. בעיניי זאת פגיעה באדם הדתי השלם.
אני מסכים איתך בעניין אפיון הבעיה הנוגעת
לדמות האדם והמחשבה הדתית שלו בדורנו, אך הדבר לא מביא אותי למסקנה שתופעת הרבנות
אינה חיובית. הרעה העלולה לצמוח מהתלות ברבנים איננה הכרחית ואיננה אימננטית
לקיומו של רב; היא תלויה באופן פעולתו של הרב – האם הוא נוהג כאוטוריטה כובשת ששולטת
על זהותו הדתית של השואל, או שהוא משמש כמצפן המותיר את ההכרעה בידי האדם.
לדוגמה, כאשר מגיע זוג צעיר עם שאלה הנוגעת
לדחיית הלידה הראשונה – האם הרב מקבל את ההכרעה במקום בני הזוג, או שהוא נוהג בדרך
אחרת, כפי שאני חושב שצריך לעשות: פורש את הידע ההלכתי, את השיקולים, את ההכרעות
של פוסקי ההלכה, ואומר: "עד כאן הנתונים, מכאן ואילך ההכרעה צריכה ליפול בחדר
המיטות שלכם". הרב צריך לדעת את גבולותיו ולא לחצות אותם, ובמקביל, השואל
צריך להיות שואל ביקורתי: להקשות ולשאול, להציע אפשרויות אחרות. כך נוצר מבנה שמחד
גיסא מביא את השואל לפסגות גבוהות יותר מאלה שהוא היה יכול לחלץ מעצמו, ומאידך
גיסא אינו משתלט על זהותו הדתית.
נוסף לכך, אני חושב שצד מסוים של הבעיה נובע
מכך שאנחנו, הרבנים הציוניים הדתיים, לא היינו מוכנים לעלייה המהירה בפניות אלינו
מן הציבור. לפתע מגיעות אלינו בעיות מסוגים חדשים שלא הכרנו, כמו למשל בעיות
פסיכולוגיות. אנחנו לא הוכשרנו להיות פסיכולוגים ואיננו יודעים להתמודד עם הבעיות
האלה, אך הפניות הללו תמשכנה להגיע מסיבות שונות ומגוונות. כאן שוב נדרשת מהרב
היכולת לשים גבול לכוחו ולומר: "זה לא בתחום הפעולה שלי. כאן עליך ללכת לפסיכולוג".
אני מבקש למקד את הבעיה בשדה הציוני דתי. בעיניי,
הפיכת הרב לאיש הרוח האולטימטיבי בקהילה הציונית דתית מסיגה את הקבוצה הזאת לאחור
מבחינת זהותה. שכן ציוני דתי הוא אדם שהפנים ערכים חילוניים, ועל כן שיקוף של
עולמו באליטה הרוחנית אמור להכיל לצד הרב את האמן, את הסופר ואת איש המדע. הצמצום
של הרוח לדמות הרב בלבד, לא זו בלבד שהוא פוגם בזהות הציונית דתית, הוא גם גורם
לשינויה. כשזו הדמות הניצבת "בראש הפירמידה", אנשים בעלי כישרונות ובעלי
ארוס דתי יפנו עצמם ללימוד התורה ולא לאמנות, למדע, או ללימודים אקדמיים.
לדעתי אתה מגזים הן בהצגת העובדות הנוגעות למצב
הנוכחי, הן בניתוח המשמעות הנגזרת מהן. במישור העובדתי, דברים מתרחשים ומתחדשים
בתחום הזה: יותר ויותר רבנים הם בעלי השכלה אקדמית, ורב הלומד לימודים אקדמיים לא
נותר אותו רב – הוא מפנים את רוח הביקורת, את החשיבה ההיסטורית ואת הפתיחות; נשים
כותבות בכתבי עת – לא רק ב"אקדמות" אלא אף בכתבי עת דוגמת "תחומין";
נשים חברות בפורום "תקנה", וכך גם בעלי תפקידים כפסיכולוגים, שתחומם אינו
רבני. כך שהביטוי לרוח הציונית דתית השונה מהרוח החרדית קיים ואף מתפתח.
נוסף לכך, באופן עקרוני אני מבקש לומר שהעולם
הציוני דתי אינו כזה רק בשל העובדה שהוא הפנים ערכים חילוניים "מבחוץ"
(אם כי אסור להכחיש את התרומה שהחילוניות תורמת למחשבה הדתית ולזהות הרוחנית), אלא
גם מתוך מקורותיו הדתיים: מן התנ"ך, מהעולם המוסרי והערכי של חז"ל.
האם אינך מרגיש שאתה כרב מונע מעצמך מרחבים של
פעולה אנושית? לאחר פגישתנו אני אלך להשתתף בקבוצת תיאטרון פלייבק שאני חבר בה.
האם היית יכול להרשות לעצמך להיות שחקן תיאטרון? האם בהיותך רב אינך גוזר על עצמך
צמצום של הזהות, ובכך פוגע גם בעצמך וגם בקהילה שחייך משמשים דגם עבורה? אני תוהה
למשל אם רב יכול להרשות לעצמו ללכת לטיפול פסיכולוגי, או שהזהות שהוא יצר לעצמו אינה
מאפשרת זאת.
גם במישור הזה יש דברים שמתרחשים – מה שקורה
לדוגמה ב"בית המדרש להתחדשות" [בית מדרש לאנשי חינוך ורבנים המשלב רוח
חסידית לצד כלים פסיכולוגיים ותיאטרליים – מ"מ] מאפשר לרבנים להיות במרחבים
שפעם הם לא היו בהם. רבנים עוברים סדנאות שונות ומכירים שפות אחרות מלבד השפה הדתית.
גם אצלי חוויות כאלה חודרות לתוך עבודתי הרבנית ומשנות אותה, את הדרך שבה אני
משוחח עם תלמידיי בישיבה.
יחד עם זאת, אתה צודק. יש מחיר לרבנות. אני חווה
את הצמצום של דמות הרב גם באופן אישי – מאז שנהייתי רב הפסקתי לנגן בפסנתר, אני לא
יכול להרשות לעצמי לקרוא ספר כמו שאתה קורא [על השולחן מונח הספר "האיש ללא תכונות"
של רוברט מוסיל – מ"מ]. יש דברים שאני לא יכול להרשות לעצמי, שהם אבודים
עבורי. אני לא אוכל להרשות לעצמי להיות שחקן תיאטרון גם אם ארצה בכך. אולי הבן שלי
יוכל לעשות אותם, גם אם הוא יהיה רב. השינוי מתחולל, אבל לא את כל פירותיו אפשר
יהיה לאכול בדור שלי.
עמדתי העקרונית בחיים היא שאין בחירות שעושים אותן
בלי לשלם מחיר; אין תחום אחד בחיים שאנו בוחרים בו ולא מלווה אותנו הצל של הדברים
שבחרתנו לא לעשות. אלו החיים, וצריך לחיות איתם.
הרשה לי לשתף אותך בקושי נוסף שיש לי עם עולם
הרבנים – אני מרגיש שהאדם הולך לאיבוד בתוך תפקידו הרשמי כרב. אתה יושב ומדבר עם
רב, ומרגיש כי הוא מחויב לעמדות מסוימות, ונמנע ממנו להרגיש ולחשוב כאדם חופשי.
ניקח לדוגמה שיחה על הסוגיה ההומו-לסבית. מרבית
האנשים בני הזמן שלנו רואים בכך שאלה של זהות – אין כאן לא חטא ולא תועבה או
סטייה, אין כאן תופעה ברת המרה. לעומתם, יש קבוצה קטנה הרואה בהומוסקסואליות סטייה
וחטא – בחירה שאפשר להמירה בבחירה אחרת. והנה, למרבית הפלא, בקבוצת הרבנים רובם
ככולם ינקטו את עמדת המיעוט הזו! נוצרת תחושה כי הרב אינו משוחרר לחשוב כאדם חופשי
ולנקוט עמדה; הוא מחויב לחשוב לפי העמדות העולות ממקורות היהדות. בעיניי זה עיוות
של רוח מקורות היהדות, שכן מה שאפיין את הנביאים ואת החכמים היה היכולת לנקוט עמדה
אנושית גם מול ריבונו של עולם.
אתה נוגע בנקודה חשובה שמעסיקה אותי עד מאוד,
אבל גם כאן אני חושב שאתה מתעלם מהמציאות. עצם העובדה שאנחנו מדברים על הנושא, עצם
העובדה שאני יכול להשתמש במושג "הומוסקסואליות" – איננה ברורה מאליה;
לפני עשר שנים רב לא יכול היה לנהל שיחה כזאת. מתחולל שינוי משמעותי בעמדת הרבנים,
גם אם ניסוחיהם בעניין מעורפלים ואינה חדים ובהירים כשלך. מובן שמדובר בשינוי
המתחולל בתוך גבולות ההלכה, וחס וחלילה אינו מתיר משכב זכר.
בסוגיה הזו ובסוגיות רבות אחרות אני מרגיש שאני
בין אלה ש"שוכבים על הגדר" ומחוללים את השינוי, שאחר כך נדמה כברור
מאליו. איש לא יזכור מי היה זה שדיבר על הנושא בפעם הראשונה, וספג ביקורת חריפה
וכואבת. אני משקיע הרבה בעבודה רוחנית פנימית כדי שלא יהיה אכפת לי מכך והכול
ייעשה "לשמה", לצורך הבאת השינוי.
ועם כל זאת, שאלתך טובה ונוקבת. בעולם החרדי
מקובל שאצל הרבנים יש פער בין ההצהרות ובין הפסיקה הפרטית – רב יכול להצהיר על
עמדה נוקשה, אך כשיבוא אליו היחיד לשאול, הוא ימצא לו היתר; אני עצמי פונה לרב
חרדי כשאני צריך היתר קיצוני. יש בדרך זו הרבה מאוד בעיות, וברבנות הציונית דתית
הפער קטן יותר ברוך ה'. עם זאת, לעתים ההצהרה הנוקשה באה לידי ביטוי גם בפסיקה
הפרטית. כלומר, העמדה ההצהרתית החמורה יותר מעצבת את עמדתו של הרב. אני משתדל לקצר
את הפער בין ההצהרה הציבורית ובין הפסיקה האישית בכיוון ההפוך – אני אומר בפומבי
כמעט כל מה שאני חושב. מובן שגם לי יש דברים שאני לא אומר מסיבות
"פוליטיות", אבל הם מעטים. אני רואה בזה חלק מעבודת ה' שלי; התרחקות
מ"דבר שקר תרחק" ומ"אחד בפה ואחד בלב", וניסיון להתכוון לאמת
בלבד ולעמידה מול הקב"ה. ניסיון ההתכוונות הזו לאמת נטולת פניות מוציא ממני
הרבה דברים טובים, ובונה בי עולמות.
אני מבקש לחדד את הבעייתיות הפנימית בתפקיד הרב
בעזרת תבנית המסה של אחד העם "כהן ונביא" והתאמתה ליחס שבין רב לנביא – לא
נביא במובן המקראי, אלא כדמות המורה ומסמנת יעדים שיש לחתור אליהם. יש לי הרגשה
שבחברה הציונית דתית יש בלבול בין התפקידים. שכרון הכוח של הרבנים מוביל ללקיחת
תפקיד ה"נביא", שאותו הם לא יכולים לבצע מעצם היותם רבנים.
אני מסכים. אחת השאלות שלא נשאלות בעולם הרבני
היא שאלת היעד: לאן אנחנו הולכים? קח למשל את הפסיקות של רבנים בתחום הצניעות –
לאן הם חותרים? למדרכות נפרדות לנשים וגברים? ליישובים נפרדים? עמדתי היא שרב צריך
להציב את היעדים שלקראתם התורה מצווה אותו לחתור, להעמיד חזון הנובע מדבר ה' ומתוך
עולם ההלכה. לעתים אני חש כי חלק מפסיקות הרבנים שלנו אינן מתאימות ליעדים; הן
רחוקות מהם, ולעתים הן עלולות להיות אכזריות.
מצד שני, צריך לזכור שהרב לא רק חותר לשנות
מצבים – הוא גם אחראי לשימור; ישנם דברים שאינני רוצה שישתנו. עולמו הדתי של האדם
צריך לשאת גם את קול העקדה, את הקול המכיר בכך שלעתים ההלכה אכן תובעת דברים קשים
המנוגדים למה שאנחנו רואים כטבע האדם ורצונו. אסור שהמרכיב הזה ייעלם מההלכה, שכן
הוא חלק בלתי נפרד מעולם שמירת תורה ומצוות. הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו"
מדגישה את העובדה שאנחנו עושים דברים מתוך התכוונותנו לציווי האלוקי, ולא לאור
השאלה האם אנחנו מזדהים איתו או לא.
לכל רב צריך להיות חזון ברמה הטקטית, אבל את
החזון האסטרטגי יכול רק הנביא להציב; רבנים מעצם הגדרתם אינם יכולים לסמן אותו:
היעדים שהנביא מציב הם יעדים שוברי פרדיגמות, משני תפיסה. הרב אינו יכול להיות
נביא בשל תפקידו כנושא הפרדיגמה – הוא לא יכול גם לייצג אותה וגם להציב חזון של
שבירתה. אך הבלבול בחברה הציונית דתית ושכרון הכוח של הרבנים גורם לכך שהם לוקחים
לעצמם גם את תפקיד הרב וגם את תפקיד הנביא, וכך נוצר חזון מסורס וחסר חשיבות.
אדגים בעזרת ערך השוויון בין גברים לנשים:
תפקיד הנביא הוא לסמן את האידאה – למרות השוני הנוכחי בין גברים לנשים, הם שווים
זה לזו ואין לאחד יתרון כלשהו על השנייה. זו היא שבירת פרדיגמה קיימת. תפקיד הרב
הוא – אם הוא מסכים לחזון הזה – לחתור לקראתו בחיי היומיום, בחיי בית הכנסת למשל.
המבנה שאתה מצייר הוא נכון, אך איני בטוח שאתה
צודק בתחום התכנים. אתה מניח את המבוקש וקובע שהחזון הוא שוויון. האם אתה בטוח שזה
מה שהקדוש ברוך הוא רוצה? אולי הוא רוצה להחיות את ההבדלים שבין גברים לנשים
שטושטשו בעולם המודרני? אלו הן ההתלבטויות התמידיות שאני חווה מתוך הצבת היעדים
ולאור שאלת החזון. אני מצפה בכיליון עיניים להתגלות שתכריע מהו החזון שיש לשאוף אליו,
אך בינתיים אני מנסה לכוון את דרכי מתוך ההתלבטות המתמדת, ואני בטוח הרבה פחות ממך
בתוכן היעדים שאנחנו חותרים אליהם.
אתה חוזר לנבואה כהתגלות של דבר ה', אבל אנחנו
נמצאים בעידן פוסט-חז"לי – אין נבואה שכזאת ולא תהיה. כמו בפילוסופיה
המודרנית, שבה אי אפשר יותר להוכיח עמדה אלא רק לפתות אדם לקבל אותה, כך בשפה
הדתית: לעולם לא יהיה לך ביטחון שזה רצון ה'. אתה חייב להכריע ולבחור האם אתה
מגדיר תמונה זו כדבר ה'.
פה נמצא הפער הגדול בינינו – אצלי אלוהים נמצא
במרכז, ואצלך האדם. אתה מאמץ את הקול המודרני של היחס לנבואה – לא כמקור של
אוטוריטה חיצונית, אלא כמנוע פנימי ורגישות רוחנית והכרעה בעומק הרוח של האדם,
ואילו אני מאמין בנבואה במובן הקלאסי של התגלות הקול האלוהי דרך רוח האדם. אני
מאוד מודע לעובדה שמה שאני קורא לו "דבר ה'" אינו מונח אובייקטיבי, שהרי
אנו כבני אדם מפרשים את דבר ה', ופרשנות זו מושפעת מאוד מזהותנו הספציפית. אבל אני
חושב שיש ממד אובייקטיבי רחב גם בתחום הזה, וכל פרשנות של היהדות חייבת לעמוד
במבחן האובייקטיביות. אמנם אין ראיות חותכות, אולם ניתן לומר על דברים רבים שהם אינם
עומדים במבחן האובייקטיביות של המקורות. לדוגמה, מי שיטען, כמוך, לחתירה לשוויון
מלא בין גברים לנשים, אינו עומד לדעתי במבחן המקורות וההתכוונות לדבר ה'.
כך או כך, נבואה כפי שאתה מגדיר אותה – הכרעת
האדם מהו רצון ה' – נתפסת אצלי כחילוניות, כעבודה זרה, ואני אתנגד לה בציפורניים
בכל כוחי. אם תציג חזון שכזה אני אקרא אותו בשקיקה ומתוך התעניינות עמוקה, אבל
אומר לעצמי: "הוא חילוני". דבריך יאתגרו אותי ואהיה מוכן להתבטל בפני חוכמתם
או מוסריותם, שעשויה לעלות על שלי – אולם זה לא יהפוך אצלי למקור סמכות, כי הוא
אינו יונק מן הקודש.
לדעתי אתה צריך להכיר בכך שהקול החילוני הזה
הוא בעצם גם קול דתי: קול הנביא המתעמת עם אלוהים בשאלות המוסר, קול החכם
החז"לי הפועל על פי עולם ערכיו שלו כדי לעצב מחדש את התורה. הקול הזה הוא
הקול המשלים של הקול שלך כרב.
יש צדק בדבריך, מפני שהמקורות מלאים בדוגמאות
שבהן ההתנגדות המוסרית של האדם הובילה לשינוי הקול האלוהי; בדוגמאות האלה לכאורה
אכן האדם נמצא במרכז. אבל עדיין אני מרגיש שהעמדות שאתה מביע הן חילוניות מדי
עבורי. איני משתמש בביטוי "חילוני" במובן של "נחות", או
"רשע" או דבר מה שאינו ראוי, אלא במובן של דרך שלדעתי מנוגדת למהות
האמיתית של המפגש עם הקב"ה. ההבחנה בין הנושאים היא קשה מאוד, ועל כך כתבתי
את חיבורי "בין משכן לעגל". זהו נושא המעסיק אותי כל הזמן.
אני חושב שהסוגיה הזו מתקשרת לדברים שפתחנו בהם
– הצורך של הרב להכיר את גבולותיו ולא למלא תפקידים השמורים לאחרים. יש לי הרגשה
שקל לך לקבל את גבולות הגזרה של הרבנות ביחס לתחומים "חילוניים" –
רפואה, פסיכולוגיה, פוליטיקה – אבל קשה יותר לקבל את גבולות הגזרה ביחס לתחומים "דתיים".
לא כל רב הוא הוגה דעות, פילוסוף או חסיד, לא כל רב מסוגל למבט של יעד וחזון, מבט "נבואי".
יש אנשים שאינם רבנים והם מסוגלים לתפקידים הללו, ואולי דווקא משום שאינם רבנים.
קל לדחות את הקול הזה כקול חילוני, אבל זאת
דתיות חילונית המונעת מאהבת אלוהים ומיראת אלוהים, גם אם הן שונות מאלה שלך. האם
הרבנים יכולים להכיר בכך שגם בתחום ה"דתי" הם אינם כול-יכולים, ויש
חשיבות להעצמת קולות אחרים משלהם?
אני מאוד מודע לבעיה שאתה מעלה, והפתרון לה
נמצא בשני מקומות:
המקום הראשון הוא תודעתו העמוקה של הרב. הרב
צריך ללמוד שיש גבולות ליכולתו, גם בעולם הרוחני, ולחיות בענווה פנימית. זה צריך
להיות חלק מאישיותו העמוקה. צריך גם לשנות את האתוס שלפיו העיקרון של "הפוך
בה והפוך בה דכולא בה", משמעו באופן אוטומטי כי הרב הוא זה שהכול בו, גם
בתחומי הרוח.
המקום השני הוא תודעת הציבור: ישנם מקורות
בחז"ל המחנכים לעמדה ביקורתית – לא במובן השלילי, אלא במובן של בחינה מתמדת –
גם כלפי אוטוריטות רוחניות. צריך להעצים גם את הקולות האלה, כדי שהציבור יבחר מה
הוא מקבל ומה לא. הפתרון אינו נמצא בהגבלה מוסדית על הרב, בשל העובדה שהיא לא
נכונה ובלתי אפשרית.
במקביל, אני חושב שאנחנו כן צריכים לקיים שיח
על האפשרות של אהבת אלוהים ויראת אלוהים חילוניים, של שפה דתית בהיעדר מחויבות
הלכתית. התופעות הללו מרתקות אותי ואני מאמין שיש בהן יסודות עמוקים של רעננות,
שיכולה להגיע גם לעולם הדתי על ידי אלו בו שקשובים גם לקולות מבחוץ, אולם יחד עם
זאת אני לא מאמין בעולם רוחני נטול מחויבות.
לקראת סיום אני מבקש לשאול שאלה רפלקטיבית – האם
אתה רואה חשיבות בשיח מהסוג שקיימנו כאן?
נראה לי שחשיבותה של השיחה הזאת היא עיסוקה
בתמונת העולם של הרב מהצד של הרב עצמו, מבפנים. כרבנים, חשוב לנסות ולברר מהי
המשמעות של להיות רב עבורנו, מה עובר עלינו כרבנים, איך אנחנו מחליטים החלטות,
וכדומה. אנחנו שומעים הרבה אמירות אידאולוגיות ביחס לרבנים בסגנון "הרבנים
צריכים להחליט…", אבל כאן דיברנו על העולם הפנימי מנקודת המבט של אחד
הרבנים, במקרה זה – אני.
אני מבקש לסיים בהודאה עמוקה לריבונו של עולם על
שזיכני להיות חלק מעולם הרבנות; עם כל המחירים וההתלבטויות – זו זכות עצומה שאיני
יודע על שום מה זכיתי בה, ואני מודה על כל יום שאני חלק מהעולם המופלא של הרבנות
בישראל.
