כתונת הפסים שנשחתה
דמותו של ה"תָלוש" המזרחי
הרצל ובלפור חקק
המשוררים הרצל ובלפור חקק נולדו בעיראק ב-1948 סמוך להקמת המדינה, ועלו לארץ עם משפחתם בהיותם בני שנתיים. השניים פרסמו קובצי שירים, ספרי ילדים, לקסיקון לשון ומחקר ספרותי. הרצל שימש יו"ר אגודת הסופרים העברים (2005-2003), ובלפור משמש יו"ר האגודה מאז שנת 2005.
האינטלקטואל המזרחי החדש, שנקרע בין התום, הפשטות והשלווה של המזרח ובין התרבות המערבית התעשייתית, המשכילה והאקדמית, הוא המקבילה העכשווית לדמות ה"תלוש" האשכנזית המפורסמת. בלפור והרצל חקק משרטטים את הדמות הזו בעזרת שיריהם, וטוענים כי רק "בבית הספר הישׂראלי החדש, שבו יבערו יחד האש המזרחית וההלוגן המערבי, יש סיכוי למנורת מאור חדשה"
גלות
בלפור חקק
מתוך "ואז בקץ היוחסין", 1987
סָבִי הָיוּ לוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שְׁקוּפִים
וְרָקְמָה לוֹ אִמּו בְּדַשׁ הַכֻּתֹּנֶת
הַתְּכֻלָה פַּסֵּי זָהָב יָפִים
וְחָקְקָה לוֹ אֶת שְׁמו בְּעֹנֶג
בְּאוֹתִיוֹת שֶל כֶּסֶף, אוֹר מְזֻקָּק.
סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.
וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר
מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.
עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת
וְלֹא הָיְתָה
לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.
ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ
וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו
וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף
וְנִשְׁחַט הַזָּהָב.
וּבַשְׁוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו
בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב
לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.
סַבָּא שֶׁלִּי מֶלֶךְ עָצוּב.
נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת.
וְכַאֲשֶׁר גָּלָה אֶל אֶרֶץ
נִשְׁחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְׁחָת הוֹדוֹ.
רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישׁוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת
טַלִּית שֶׁקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָׁה
חֲקוּקָה תְּכֵלֶת אוֹֹתִיּוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה.
וּלְאֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת
פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק.
סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.
האדם והמזרח
האדם הקדום ראה עצמו עומד מול המזרח, כי משם השמש עלתה. הוא קרא למזרח "קֶדם", "קֵדמה" ו"קָדים". בימי קדם, כאשר ציירו מפות הן היו ממוזרחות. מי שלא מאמין, יכול עדיין לראות מפות כאלה בבית הספר ללימודי ארץ הקודש שייסד הבישוף גובאט בהר ציון; מוזר לראות שם את ארץ ישראל במפה ממוזרחת נוטה על צִדה, כאילו היא שוכבת לישון. כשמישהו איבד כיוון, אמרו עליו שהוא איבד את המזרח, או בלועזית "איבד אוריינטציה". היום, כשהאדם המודרני גילה את הצפון והמפות כולן מוצפנות, אנו אומרים על מי שאיבד את דרכו שהוא "איבד את הצפון".
המבט אל המזרח מייצג תקופה של תום, פשטות ושלווה. העיניים היו צופיות אל האור של שחרית, האור הבתולי. המבט היה מלא רוחב, מלא חסד. אמא הייתה נוהגת לצטט בכל סיטואציה פתגם או מימרה שקיבלה כתורה שבעל פה. היא אמרה: "השמש תמיד נמצאת בצד שלנו", וכך למדנו שאפשר להרוויח מן השמש כל בוקר, כמתנת חסד של העולם. היא הייתה אומרת: "מי שיראה אותי בעין אחת, אראה אותו בשתי עיניים". כך חווינו את המזרח כשאיפה להיטיב.
הורינו העניקו לנו בתמימותם את המבט אל המזרח. כבנים נאמנים לעצמם, גם עינינו שלנו אל האור הזורח. בספרו של בלפור "מצב החומר, מצב הרוח" הוא כותב על אותו אור מקֶדם (בשירו "כינור דוד"):
"מִקֶּדֶם לָעִיר בָּאָה בִּי רוּחַ
הַשִּׁירָה, מִבַּיִת לַדְּבִיר מִקֹּדֶשׁ הַקָּדָשִׁים
וְהָיִיתִי נוֹבֵעַ מִתּוֹךְ הַבְּעֵרָה.
ואת השיר חותמת הזריחה:
וְכָךְ הָרוּחַ הַמְּתוּקָה זְרָמֶיהָ שׁוֹלַחַת
עַד שֶׁיַּעֲלֶה בְּעִיר דָּוִד עַמּוּד הַשַּׁחַר".
המזרח, המודרנה ומדינת ישראל
אך שלוותו של האדם הקדום הייתה שלווה שלפני הסערה; תמימותו הייתה תמימות שלפני ההשחתה של החיים המודרניים. כאשר באה הסערה של העידן התעשייתי הטכנולוגי ושל עידן המידע, אבדו התום, הפשטות והשלווה.
גם אנחנו הגענו בילדותנו אל התרבות הישראלית, אל היכל השירה העברית, עם מזוודות התום של המזרח. אך בתוך כור ההיתוך של שנות החמישים למדנו שההגמוניה מתקשה לקבל את המזוודה שלנו למסוע המזוודות הנעות על ציר הזהות של הנרטיב הלאומי הציוני. מכונני הנרטיב ניתבו את החלוקה ל"מרכז" ו"שוליים" לא רק במובנים גאוגרפיים אלא גם בתרבות, בפסיקה הדתית, במוזיקה ובכל שאר התחומים.
בתהליך ההתבגרות שידר אלינו בית הספר שתרבותו עדיפה על תרבות הבית שלנו; שאם רצוננו לשרוד, עלינו לקבל את ההגמוניה שלו בחיינו ולהשאיר את הורינו מאחור. המערכת שידרה לנו כל הזמן: הוריכם יישארו דור מדבר, לכם יש סיכוי להגיע לארץ המובטחת. לא פלא שכאשר בכיתה י' התבקשנו לבחור בין לימודי ערבית ללימודי צרפתית, בחרנו בצרפתית, על אף שבבית דיברו הורינו בערבית ושמעו תמיד מוזיקה ערבית. הורינו לימדונו לאהוב את התרבות הערבית, על השירה שבה ועל המוזיקה המרגשת שלה, אך היה ברור לנו שיש להסתיר את התיבה הזו מאחורי וילון.
היטב כָּאַב לנו שבבית הספר העלימו מאיתנו חלק גדול מִקורות יהודי המזרח ואת מיטב היצירה שנוצרה ביהדות ספרד והמזרח. כשאנו זוכרים מה למדנו בבית הספר ואיזה כור קרינה אמיתי הסתירו מעינינו, קשה לנו להבין: מדוע הציגו לנו היסטוריה סלקטיבית, ספרות חסרה? רק לאחר לימודי הבגרות, באחת החופשות מן הצבא, ישבנו יחד והסתכלנו בספרי ההיסטוריה שלמדנו לבגרות. נדהמנו לגלות שההיסטוריה בעת החדשה כללה רק את יהודי אירופה. (באופן עקבי נשמעת הטענה שיוצרי הזהות של "היהודי החדש" מחקו גם את זהותם שלהם בשם ערך "שלילת הגולה". אך ברור שישנו שוני בין אדם המוחק חלקים מזהותו מרצונו שלו ובין אדם המחליט למחוק את זהותו של האחר ואת סמליו על פי בחירתו שלו, בלי הסכמת האחר).
על תחושת הקרע מתרבות האֵם כתב הרצל את שירו "ואין לי פותר" (מתוך "הזמן הגנוז", 2003):
גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא בֵּית סֵפֶר
לֹא אִירָא
עִמִּי כֻּתֹּנֶת שֶׁרָקְמָה לִי אִמִּי בְּזִמְרָתָהּ
כֻּתֹּנֶת בִּצְבָעִים חַיִּים, כֻּתֹּנֶת שֶׁל שִׁירָה
בַּדֶּרֶךְ חִפַּשְׂתִּי לִי אֲוִיר טוֹב
נְכֹאת צֳרִי וָלֹט
וְעֵת יָשַׁבְתִּי מוּל מוֹרָה מְהַמְהֶמֶת בִּשְׂפָתַיִם
נִסְגְּרָה הַדֶּלֶת, רַק קִירוֹת , וְגִיר, וְשֶׁקֶט בַּקּוֹלוֹת
וּבְמֶתֶק שְׂפָתֶיהָ הוֹרַדְתִּי אֶל הַקֹּר
שָׁם בַּמִּשְׂרָד הִלְבִּישׁוּנִי חֻלְצָה וְאָמְרוּ לִכְבוֹדִי
וְחִכִּיתִי לְקוֹלָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל אִמָּא
כִּי תָּמִיד אָמַרְתִּי, כִּי אַתְּ עִמָּדִי
תִּלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה, דּוֹמָה לְכֻלָּם
דּוֹמָה לַקִּירוֹת, דּוֹמָה לַתִּקְרָה , לָאוּלָם,
וְחַשְׁתִּי כִּי שְׁנָתִי נָדְדָה , כִּי עָשׂוּנִי אַחֵר
וּבָאתִי לְאִמִּי: חֲלוֹם חָלַמְתִּי
וְאֵין לִי פּוֹתֵר
כֻּתָּנְתִּי בְּאָהֳלִי, חֻלְצָה בְּצֵאתִי
הוֹלֵךְ וְשָׁב, לַשָּׁוְא
שְׁוָא נָע, שְׁוָא נָד
בֵּין כֻּתֹּנֶת רְקוּמָה , שְׂפַת אֵם
לְבֵין חֻלְצַת בֵּית סֵפֶר , רַק בַּד
תְּפָרִים , כְּסוּת לְבָדָד
גַּם כִּי אֶחְיֶה בְּכֻתֹּנֶת שׁוֹנָה
תָּמִיד בְּרִקְמוֹתַי אוֹתוֹ אָרִיג, אוֹתָן מַנְגִּינוֹת
רַגְלַי הוֹלְכוֹת בֵּין בָּתִּים וְקִירוֹת
וְשָׁם בַּנְּשָׁמָה אֱלֹהִים יָשֵׁן מֵצִיץ לִי
בֵּין הַחַלּוֹנוֹת
אנו כותבים שירה מגיל נעורים, וברור לנו שהמסר של השיר הוא קודם כול השיר עצמו. ובכל זאת: היותנו תבנית נוף אבותינו הטמיעה בשירים שכתבנו את המזרח האבוד, את המזרח שאיבדנו.
הורינו, סעידה ועזרא, פרשו עלינו רשת של אור, נוגה מן המזרח, אך ידעו שיש לחפש תשובות לעולם המערבי שניצב מולם כעובדה מוגמרת. הם ידעו שהחיים עם רוחות אחרות מחייבות אותם ללמוד לשאול גם שאלות אחרות, ולחפש יחד איתנו תשובות שונות במקצת מאלה שהיו מקובלות על דור האבות. רוח המזרח שהרטיטה לבבם, כיוונה אותם לאותו קוד עתיק – לחיים של משמעות ושל הרמוניה.
אנו חשים כי בתוך העולם המערבי, הטכנולוגי, השׂכלְתן עד אימה, עדיין מנשבת רוח מזרחית, רוח מתוקה, משב אוויר קסום שמסמן הרמוניה. המזרח יודע את ערכו, מוכן לבריאה עצמית מחדש, מוכן לקבל, מוכן להעניק, אך יודע שבחיים יחד יש סיכוי לניצחון הדדי, לא של צד אחד בלבד. השיח בין מזרח למערב חייב להיות בסימן של שיתוף פעולה והדדיות ולא של מִשׂחק סכום אֶפס.
אכן, בכל מאמרינו הרעיוניים ייצגנו תמיד את התפיסה המאַחדת, וגם עתה אין כוונתנו לבטל או לגמד את תרבות המערב; גם לא את התרבות הישראלית. ברצוננו להוביל לתרבות אמיתית של פסיפס, ולא ללוח שַיִש מונוליתי, שמרכז הגמוני לא מזוהה קובע את צבעו.
ה"תָלוש" המזרחי
אך יש לדעת כי לא קל לאחות את הקרעים. כיום נוטים לדבר על דו-שורש (הראשון שניסח זאת כך היה המשורר איתמר יעוז-קסט). על הנייר, מושג זה מושך את הלב; אפשר לתאר בניסוחים ססגוניים ומבריקים את העושר שדו-שורשיות מעניקה לְזֶהוּת האדם הקרוע בין העולמות. אך מי שחי את הדו-שורש, את פיצול הזהויות, חי לא פעם עם חורים שחורים ואפלים שהוא מגלה בעברו, וקשה לו להתמודד איתם ולתעד אותם, כיוון שהארכיון נמחק או אולי עלה באש.
החברה החדשה לימדה את התלוש לבוז למורשת אבותיו. כה לימדוהו: "אֶל מוסר אָב אַל תשמע בְּני/ ואל תורַת אֵם אַל אוזן תַּט/ כי מוסר אב קַו לקַו…/ ותורת אֵם לאַט לאַט" (דוד שמעוני). וגם לימדוהו: "עולם ישָן עד היסוד נחריבה/ מִגב כפוף נפרוק העול/ את עולמנו אז נקימה/ לא כלום אתמול, מחר – הכול!" (האינטרנציונל). וכשהוא מניח את הכתובים האלה, מתנגן ברדיו שירו של היהודי בוב דילן: "הֵאספו אנשים מִכל המקומות/ והודוּ שהמַים עולים בתהומות/ / כי אתם תֵירטבו עוד עַד לעצָמות./ אִם זמנכם לכם יקר/ אז מוטב שעכשיו כבר תתחילו לשְׂחות/ כי העת הישָנה חלפה כבר…" (תרגום: גדעון רוזנטל, שדמות מ"ד).
כולנו זוכרים את הסיפור של י"ד ברקוביץ "התָלוש". למדנו אותו בתיכון בשיעורי הספרות, והזדהינו אז עם כאבו של ד"ר ויניק. כולנו זוכרים את השורות האלמותיות שכתבה לאה גולדברג: "רק ציפורי מַסע יודעות/ כשהן תלויות בין ארץ ושמים/ אֶת זה הכְּאב של שתֵי המוֹלָדוֹת". והנה, בישראל של היום נוצרה אליטה מזרחית, שאנו חלק ממנה, ומתברר שהאינטלקטואל המזרחי החדש הוא בן דמותו של "התלוש". הוא ה"תלוש" החדש. "תלוש" זה נתפס מחד גיסא כחלוץ ההולך לפני המחנה, ועליו לפרוץ מחסומים ולנוע קדימה אל התרבות החדשה, המערבית; אך מאידך גיסא, התרבות הקולטת משדרת אליו: "בעצם אתה לא שייך לקהילת המוצא שלך ואינך מייצג אותה, כי ניתקתָ מעברךָ. אתה אינך חלק מן המצוקה והנחשלוּת". עמדה זו עולה בקנה אחד עם הדרך שבה נתפסת האליטה המזרחית גם בעיני השכבה החברתית שהיא אמורה לייצג: האינטלקטואלים נתפסים כקבוצה שהתרחקה ממוצאה, אליטה שאין לה קשר ממשי עם שכבות המצוקה.
החיים בתוך המורכבות הזאת אינם קלים: התלוש החדש מביט מדי פעם לאחור בנסיעה, אך כדי להתקדם הוא חייב לנסוע קדימה. התלוש החדש חי בהווה, הוא מתעצב בתוך חברה שחותרת למיצוי שכלתני בכל תחום ולהתנהלות בתוך קודים המתנערים ממיסטיקה. מה יעשה התלוש החדש בבואו לבית אמו, כשבצאתו מביתה היא מפזרת לו מלח על בגדיו או מבקשת ממנו לדרוך על עין של דג? האם באמת אפשר ליצור את הסינתזה הנדרשת בין תרבות הבית לתרבות החדשה? לפעמים הדבר מוטל בספק; לא ברור אם ניתן לשתות את היין שרָקַח סבא שלך מעץ הגפן בחצרו בכלים החדשים שרכשת בקריה האקדמית. היין הישן ודאי השתבח עם הזמן, אך לא פעם מנקר הספק שהוא אינו מתאים לשתייה עם תרבות הספק של דקארט.
התלוש החדש אף מגלה למגינת לבו שהוא ספקן יותר, ואין בו שׂמחת החיים שהורישו לו הוריו. בדרך אל ההתמזגות בחברה הקולטת הוא איבד את תום הלב ששָׂמו לו הוריו בתרמיל הגב לפני צאתו לדרך.
בבית הספר למד התלוש החדש את ההמנון הלאומי, והמורה לאזרחות כתב על הלוח: "להיות עַם חופשי". התלוש גילה שהוא יודע מה פירוש "להיות עם חופשי", אך אינו יודע מה פירוש "להיות עם". במאבק על ההגמוניה בין האליטות השונות לא ברורה הדרך למימוש המטרה הזו. הוא שואל את עצמו: איך לממש את המטרה החשובה מכול, עם התלכדות העם מגלויותיו השונות? איך לשמור בדו-שיח הזה על כבוד הדדי וסובלנות הדדית ולצמצם את המתח בין האליטות בדרך ליצירת תרבות משותפת ולא מרכז הגמוני אחד ויחיד?
אור בקצה המנהרה
המצב אינו פשוט. התרבות הישראלית המתעצבת בתהליך הדרגתי נתונה במקבילית כוחות של שאיפות סותרות, של הגיונות סותרים, בליל של תרבויות. ועל כך אמר סבנו מורד חקק: "עלינו מבּבל אל בּבל". אך מנגד, אימנו סעידה תמיד חינכה אותנו שיש טעם מיוחד לתערובת של התה בחלב – "צַ'אי בִּחְליבּ", כך נהגה לכנות את הילדים שנולדו לנו; ילדים מעורבים ממשפחה מזרחית ומשפחה אשכנזית. מַעדָן אחר.
בילדותנו היה לנו פנס פח, ככל ילדי השכונה. בכל פעם שצריכים היינו לעבור במחוזות החושך נעזרנו באותו פנס ילדות. ייתכן שפנס פח כזה יכול לסמן את נתיב האור אל נרטיב מאַחֵד, אל שׂיח זהות שאין בו מקום לחיתוך שורשים; שׂיח שיש בו מקום לכל התרבויות, לכל המילים, לכל התיקונים, לכל הכוונות.
השׂפה העברית, למשל, היא שרשרת אנכית שיוצרת תרבות; היא עוגן של זהות משותפת. זו תרבות שיכולה לחבר את הדורות – אך גם את השבטים, שעדיין שומרים על זהותם. דו-שיח הוא הכרחי לעיצוב זהותנו המתחדשת כאן, שכן הרוח המזרחית לא תישבר מול העולם האחר, גם אם הוא יתנשא מולה. הרוח המזרחית תישאר. זו הרוח שנישֵׂאת על כנפי הדמיון ומתחברת באהבה לקשר בין בני אנוש – גם לגחמות של הרוח המערבית. חוכמתה תעמוד לה למצוא שביל זהב.
נראה שעם הזמן הולכת ונוצרת רוח חדשה. זו הרוח שתגבר על הכול, שתוביל לאיחוד זרמים, לחיים חדשים של אמונה ומחשבה, הרמוניה ומִחשוב, נשמת חליל ואנרגיה של חלליות. תהליך זה של בניית זהות תוך כדי דו-שיח ומאבק יש בו סיכויים רבים, יש בו אנרגיות רבות ויש בו תקווה לפֶרֶץ גדול של יצירה.
בבית הספר הישראלי החדש, שבו יבערו יחד האש המזרחית וההלוגן המערבי, יש סיכוי למנורת מאור חדשה. נוכל לקרוא לאורה את מגילת היוחסין שהחלה בעבר, שנרקמת בהווה, שנכתבת בתווים ובטעמים, בריחות ובמטעמים. תרבות מִמַעדן אחר. הפעם, מגילת היוחסין החדשה של הזהות הישראלית לא תמחק את הזהות הישנה.
