שיח בין-דתי בעידן פוסטמודרני
מרים פלדמן קיי
מרים פלדמן קיי מנהלת את "פורום שלוש הדתות" בישראל,
ודוקטורנטית בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה.
את המאמר תרגם מאנגלית חיים מאיר נריה.
דחיית מושג האמת האובייקטיבית על ידי הפוסטמודרניזם מאיימת לא מעט על התפיסות הדתיות המסורתיות. אך לצד זאת, היא גם סוללת אפשרות לשיח בין-דתי חדש. בניגוד לליברליזם המודרני, שיח זה אינו מבוסס על ניסיון להגיע להסכמה משותפת, אלא על הדגשת הייחודיות והשונות של כל דת ושל כל קהילה דתית
הקדמה
מעולם לא למדתי תורה עם נוצרים ומוסלמים, למרות שהם חברים טובים מאד שלי […] היה זה תהליך מאיר עיניים, מאתגר. כרגע אני בתהליך חשיבה מחודש על האופן בו אני מסתכל על ה'אחרים' בישראל, ועל הדרך בה אני נפגש עמם בבית-החולים בו אני עושה את הכשרתי כרופא. בסופו של דבר, זו הייתה חוויה חדשה לגמרי, מהנה ומפתיעה; אם היו שואלים אותי הייתי ממליץ שכל סטודנט לרפואה יעשה זאת.
אורי, בן 28, רחובות
במאמר זה מטרתי היא לדון באחת הבשורות שהביא עמו הפוסטמודרניזם, ולנסות להראות כיצד אימוץ מושכל שלה פותח פתח חדש לשיח בין-דתי שלא התאפשר בעבר. כוונתי היא למגמות הפרטיקולריסטיות המערערות על הניסיון המודרני לטעון טענות אמת שתקפות לכל בני האדם, ובמקום זאת מתמקדות בסיפור הפרטי של כל יחיד וכל קהילה. את טענתי אדגים באמצעות הצגת גישה חדשה לדיאלוג בין אנשים דתיים: Scriptural Reasoning (SR), שבתרגום חופשי לעברית אפשר לכנותה "מדרש כתובים". SR היא שיטה של מפגש לימודי, שבו אנשים מקהילות דתיות ואמוניות שונות – נוצרים, יהודים, ומוסלמים – לומדים יחד קטעים מכתבי הקודש. לאמיתו של דבר, ב-SR כלולים גם תאוריה מתודולוגית, כתב עת, פרויקט אקדמי בינלאומי משותף של אוניברסיטאות, תוכנית לימודים לבתי ספר יסודיים ותיכוניים, תוכנית הכשרה ואימון, ועוד. אך לצורך הבהרת הגישה יוצאת הדופן של SR עלינו לבחון תחילה את ההנחות שלנו בדבר שיח בין-דתי.
דיאלוג בין דתיים לחילונים הוא אמנם פופולרי ביותר בישראל, אך האנשים שעוסקים בשיח בין-דתי נחשבים לרוב חריגים, "שמאלנים" או "יפי נפש". השיח הבין-דתי נתפס כפטפוטים של ליברלים הנפגשים עם ליברלים אחרים, אשר מסכימים איתם מראש ברוב הסוגיות. לצערי, ההנחות הללו ביחס לעולם השיח הבין-דתי אינן חסרות בסיס. ישנו אלמנט אוניברסלי המזין את הדיאלוג הליברלי ועומד ברקע של משתתפיו, ובדיאלוג כזה פעמים רבות ישנה הסכמה על כמה עקרונות – לעתים עקרונות חילוניים הומאניים משותפים – עוד טרם שהמשתתפים התיישבו לשולחן.
יצירת דיאלוג כזה הרבה פחות מאתגרת מעבודה עם אנשים מאמינים, אורתודוקסים, הרואים עצמם מחויבים בכנות לדת. בדיוק במענה לבעיה זו יוסדה שיטת SR, המכוננת שיח בין-דתי מסוג אחר: שיח שמביא בחשבון את העמדות הדתיות הברורות של המאמינים השונים המשתתפים בו. יתרה מכך, לפי אנשי SR, דווקא הקהילות המחויבות לאורח חיים דתי הן חלק הכרחי ומהותי בכל דיון בין-דתי עכשווי בישראל; דווקא אנשים אלו הם שצריכים להיפגש פנים מול פנים עם מאמינים בני דתות אחרות. הנחת היסוד שברקע עבודתי במסגרת מפגשי SR היא שחייבים לאפשר לאנשים דתיים להחזיק באמונותיהם ובמחויבותם הדתית העמוקה, גם כאשר הם באים במגע עם אחרים. במילים אחרות, אם נשוב לתדמית הרווחת של השיח הבין-דתי: כדי לקיים דו-שיח בין הגוונים הדתיים השונים הקיימים בארץ, אין כל צורך להיכנע לליברליזם.
פרטיקולריזם תרבותי
"ככל שהדבר נוגע ל-SR, אין סיבה להתנצל כאשר אנחנו מייצגים את נקודת מבטנו הייחודית. אדרבה, יש לנו את כל הסיבות להודות בה בפה מלא. בשונה מצורות אחרות של שיח בין-דתי, המשתתפים של SR מדברים בביטחון ובהתלהבות מנקודת המבט הייחודית שלהם, כאשר הם מוצאים במסורת המיוחדת שלהם, בכתבי הקודש שלהם ובשכנוע הפנימי שלהם את הכוח שמדריך אותם כלפי חברתו של האחר".[1]
כאמור, ברצוני להתמקד ברעיון אחד של הפוסטמודרניזם, שהנו רלוונטי ביותר למחשבה העכשווית: הפרטיקולריזם, או הייחודיות התרבותית, המבקשת להתמקד בייחודיות של כל יחיד או קהילה. טענתי כי ההתרחקות הפוסטמודרנית מהנאיביות החותרת לייצג את נקודת המוצא הכללית האוניברסלית, ובמקומה – הדגשת נקודת המוצא האינדיבידואלית, יכולות להניע סוג מסוים של שיח בין-דתי, השונה מהדרך הליברלית לעשיית שלום.
כאמור, הטענה בדבר ייחודיות תרבותית התפתחה כניגוד לביטחון המודרני בכך שישנו קיום אנושי אחד נתון, ושנקודת המבט האוניברסלית על הקיום האנושי היא שתיתן לנו את המפתח להבנת המציאות ה'ריאלית'. ייחודיות תרבותית גורסת שרעיונותיו של היחיד או של הכלל אינם יכולים להסביר את העולם, כי אם את נקודת מבטם האישית או הקהילתית. הדרך להבנה טובה יותר של העולם נעשית מורכבת יותר; היא מתאפשרת רק באמצעות הכרה בפסיפס ההקשרים התרבותיים של כל אדם, בנרטיב היקר לו, בערכים שהוא חי על פיהם, ובדאגות הקהילתיות שלו.
תפיסת עולם זו מניחה בפני הקהילה הדתית אתגרים לצד הזדמנויות חדשות. מן הצד המבטיח – אולי באופן מפתיע – הפרטיקולריזם פותח בפני הדת אפשרות של נינוחות ושלווה מסוימות. שכן מעתה, כיוון שהדת שלי נוגעת אך ורק לי ולקהילתי, אינני צריך להצדיק את אמונתי בצורה אפולוגטית בפני האנשים שאינם משתייכים לקהילה הדתית. בניגוד לימי הביניים, שבהם היה העם היהודי צריך להצדיק את עצמו בוויכוחים תאולוגים מול דתות אחרות, ובניגוד ליהדות המודרנית, שמטרתה הייתה התמזגות עם הסביבה או נורמליזציה של הדת – הפוסטמודרניזם פוטר את היהודים מהצורך להצדיק ולהתאים את עצמם; מעתה, אם מישהו חפץ להבין אותנו, היהודים, הוא יצטרך לתת אמון ביחידאיות שלנו כקהילה דתית.
גם המערכת ההלכתית עשויה לצאת מחוזקת מתפיסות של ייחודיות תרבותית, לפחות ברמה הפרקטית. שכן בניגוד לעבר, שבו המעשה ההלכתי חייב היה להיות מעוגן באימות חיצוני של הנחות יסוד תאולוגיות והיסטוריות, מעתה הוא יכול לקבל את משמעותו מעצם עשייתו בתוך הקהילה. המעשה מצדיק את עצמו, ואינו תלוי במערכות חיצוניות לו, וממילא – הוא פחות פגיע.
אך מובן שלצד אלו, תפיסת הפרטיקולריזם הפוסטמודרנית מביאה עמה קשיים רבים עבור הקהילה הדתית. ההשלכה המדאיגה ביותר קשורה ליחס לאל האובייקטיבי האוניברסלי, שבמערכת מושגים פוסטמודרנית מפסיק למעשה לתפקד ככזה ומסתלק ממקומו המרכזי במערכת האמונות שלנו. מטפיזיקה מתפוררת שכזו כבר איננה יכולה לאשש או להפריך את האמת של טענות דתיות: כיצד יכול אדם להאמין באמת היחידאית של "עם ישראל", אם המושג "אמת" הופך למונח תלוי הקשר תרבותי? האמת הופכת אפוא למקרית ותלויה בסביבה בשפה ובתרבות המקיפות אותה. אם אנחנו מאמצים את הפרטיקולריזם התרבותי, כיצד לא יתרסקו האמונות שלנו לתוך רלטיביזם עקר וחסר השראה?
כיום כבר מתהווה תאולוגיה פוסטמודרנית יהודית המנסה להתמודד עם אתגרים אלו (היא תוארה באופן מועיל על ידי גילי זיוון, ברוך כהנא ורבים נוספים). כמה הוגים ניסו להתמודד עם אתגרים אלו בעזרת הצעה של "מטפיזיקה מינימליסטית" (מנחם לורברבוים), "מטפיזיקה אינטר-סובייקטיבית" (תמר רוס), או "פלורליזם חיובי" (הרב שג"ר). המשותף להצעות אלו הוא שהן מחפשות איזון עדין בין רלטיביזם מוחלט ובין שימור מסוים של מושג האמת, וחלקן מכירות בצדדים החיוביים שהפרטיקולריזם נושא עמו לגבי חיי היחיד וחיי הקהילה הדתיים.
ניסיונות ותרגילים תאולוגיים מתוחכמים לפתור את הדיסוננס הזה החלו להתפתח לאחרונה, ולא רק בקרב יהודים אורתודוקסים. אין זה המקום לתאר כיצד מתפתחות התמודדויות דומות בקרב תאולוגים והוגים נוצרים ומוסלמים (זאת אני עושה בהרחבה בעבודת דוקטורט שאני כותבת בתחום התאולוגיה הפוסטמודרנית). אציין בקצרה כי מוסלמים ונוצרים עושים מאמצים להתמודד עם אתגרי הפוסט-מדרניזם ולאמץ חלק ממאפייניו; בין השאר, באמצעות עיגון הקיום הדתי שלא במסגרת התפיסות המטפיזיות הישנות. מאמצים אלו ממחישים את הניסיון להתמודד עם הקשיים הפילוסופיים והתרבותיים של הזמן – לרוב, תוך כדי הצמדת המונח "פוסט" לניסיונות אלו: "פוסט-מטפיזי", "פוסט-ליבראלי" ו"פוסט-פוסטמודרניזם". ה"פוסטים" הללו מעידים על תחושה חזקה של רצון למשהו חדש, המתגבר וצועד מעבר לתחושות השובע של רוח התקופה.
כאן אנו מגיעים לשיח הבין-דתי המתקיים תחת הנחות המוצא והתפיסות שתוארו לעיל. לדעתי, הנכונות בת זמננו לקבל עולמות פרטיקולריים שונים, סוללת את הדרך לסוגות של דיאלוג בין-דתי שאינן ליברליות מדיי עבור היהודי האורתודוקסי. בניגוד לדיאלוג המודרני, המבקש להגיע להסכמה ולמכנה משותף בין המשתתפים, ובכך דווקא מקשה על המאמין האדוק לקחת בו חלק – השיח הבין-דתי הפוסטמודרני מצוי בתוך גבולות הסובלנות של המאמין, והוא אף נכון להשתתף בהם יותר מאשר בעבר.
כאמור, SR הנו סוגה של שיח בין-דתי כזה, המציע תשובה מעשית לבעיית האמת והיחסיות שאנחנו חווים, בעזרת מתודולוגיה פחות מכנית ודוגמטית. האנשים המשתתפים בתוכניות של SR – רשת גדלה והולכת של מלומדים יהודים, נוצרים ומוסלמים, סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים – מחפשים פתרונות לשאלות מטפיזיות בצורה מיוחדת: הם מפנים את המבט הדתי שלהם ללימוד בין-דתי של טקסט – פעילות שעבורם היא כמעט בעלת משמעות תאולוגית.
SR: שיח בין-דתי חדש
"אנחנו לא נוכל לקרוא אחד עם השני אם איננו מתכוננים ללמוד על המסורת שלנו ועל זו של האחרים […] מכיוון שלא משנה באיזה אמת אוחזת המסורת שלי, מה שאני יודע בכל רגע נתון הוא עדיין לא מספיק; מכיוון שאנשים אחרים מעוצבים בדרכים מקבילות על ידי המסורות שלהם, אני עצמי חסר מה שרק אחרים יכולים לתת לי".[2]
SR היא פרקטיקה המביאה נוצרים, יהודים ומוסלמים ללמוד יחד מהכתובים תוך כדי פיתוח מתודולוגיה המחזקת את הייחודיות של כל משתתף ושל כל מסורת. את השיטה פיתחה בשנות התשעים קבוצה של יהודים מצפון אמריקה שעסקו בתאוריות טקסטואליות, והזמינו חוקרים נוצרים ומוסלמים מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה להצטרף אליהם ללימוד משותף של הכתובים.
מאז ימיה הראשונים עברה SR כמה התפתחויות משמעותיות, והדבר נכון במיוחד לעשור האחרון. ראשית, כיום השיטה מופעלת גם מחוץ לעולם האקדמי – אצל אנשי מקצוע דתיים במרכזי הערים, וכן במסגרת תוכנית חינוכית בבתי ספר באנגליה, שהיה לי הכבוד לעזור בפיתוחה. שנית, כיום אנשי SR סבורים שהם מפתחים למעשה גישה תאולוגית חדשה המציעה תפיסת עולם דתית שלמה ומגוונת. תפיסת עולם זו גורסת כי שיח בין אמונות דתיות עמוקות עשוי לתרום גם במישור החברתי והאזרחי, שכן בכוחם של חילופי התאולוגיות "לאוורר" את התפיסות הדתיות הנוקשות, ובכך להפחית גילויים של פונדמנטליזם ואלימות. שינוי נוסף התרחש בשנת 2008, כאשר אוניברסיטת קיימברידג' ו"פורום שלש הדתות" לקחו על עצמם את האתגר להעלות את התוכנית לישראל. יחד עם תומכים ישראלים ובעזרת ידע נוסף על שיח בין-דתי שהצטבר בארץ, תורגמו החומרים של SR לעברית ולערבית והותאמו לסיטואציה הישראלית.
כיום, סמינרים של SR מאורגנים ומופעלים עבור צעירים ישראלים וערבים גם בסביבתם המקצועית וגם באוניברסיטאות – בייחוד בבתי הספר לרפואה, בעבודה עם סטודנטים לרפואה ועם אחיות. ישנה גם קבוצת קריאה של טקסטים המתכנסת בירושלים ומכינה יהודים לקראת השתתפות במפגשי SR.
העיקרון המנחה את מפגשי SR הוא שהמפגש המשותף של קהילות שונות צריך להעשיר את הידע ואת הזהות הדתית של כל אחת מהקהילות ושל כל אחד מהמשתתפים, תוך כדי מגע עם קהילות ועם מאמינים אחרים. כאמור, המפגש מתנהל סביב לימוד טקסטים. קובץ מקורות למפגשי הלימוד עשוי להכיל כחמישה עשר דפים של מקורות עם פירוש, לרוב בעברית, באנגלית, ביוונית ובערבית. המשתתפים לומדים את המקורות ומשוחחים עליהם מנקודת מבטם שלהם, ובצורה זו מוחלשת הנטייה להומוגניות מזויפת. בסיטואציה הישראלית הדגש על ייחודיות המבט של כל משתתף איננו מובן מאליו; דגש זה הוא המייחד את SR והוא בעל חשיבות עצומה לשיח הבין-דתי בישראל. אם אכן אנחנו מאמצים את הטענות הפוסטמודרניות בדבר חשיבותה של הייחודיות התרבותית, או אז SR מייצגת מקרה מבחן מעולה לפעילות המביאה לידי ביטוי את הייחודיות הזו בתאוריה ובמעשה.
כמובן, במסגרת מפגשי SR עולים גם הקשיים שהפרטיקולריזם התרבותי טומן בחובו עבור הקהילה הדתית, שלא תמיד מצליחה לעכל אותו ואת השדה המחשבתי שאליו הוא קשור. בהקשר זה ברצוני לטעון כי אמנם, כדי שמפגשי SR יצליחו לפרוח בקרב קהילות דתיות בישראל, אלמנט כלשהו של תפיסת הייחודיות התרבותית חייב לבוא בהם לידי ביטוי; אך אדם המאמץ אלמנטים כאלו, אינו חייב לאמץ יחד איתם את כל תפיסת העולם הפוסטמודרנית.
כאמור, SR הנה פרקטיקה תאולוגית והדגש שלה הוא על מילוליות ומילים – על לימוד משותף של הכתובים. אך נדמה כי בעולם החי בצלה של השואה אין אנו יכולים עוד לעסוק בתאוריות ובלימוד בלבד; עלינו לחשוב מה יכולות להיות ההשלכות המעשיות של הלימוד, ולכלול במטרות המוצהרות של הלימוד המשותף גם היבטים פרגמטיים. ואכן, באמצעות מפגשי SR הובילו תיאוריות שנוסדו ב"מגדל השן" האקדמי ללימוד משותף שיש לו זיקה חזקה לעולם המעשה: במפגשים כאלו משתתפים פעמים רבות סטודנטים, רופאים לעתיד, אנשי מקצוע בני דתות שנות העתידים לעבוד זה עם זה, וצעירים מנהיגי הדור הבא, והם מדברים ומקשיבים לאחרים מרקעים דתיים שונים, מבלי לוותר על זהותם ועל אמונותיהם.
***
"זהו תהליך שיוצר שינוי, אם אפשר לומר זאת כך – תהליך שמביא להארה בעבור אותם יהודים, נוצרים מוסלמיים, וזה בלבד השיג לא קטן. ההשפעה של ההשתתפות ב-SR על המסורת האברהמית היא גדולה ביותר…
אבל ההשפעה תהיה מוגבלת לאותם שמשתתפים ישירות ב-SR – אלא אם כן נצליח למצוא את הדרך שתישא אותנו הלאה ולא תגביל אותנו מלהמשיך לעשות את מה שאנו כבר עושים היום".[3]
באופן שאינו קשור לסוגיית השיח הבין-דתי הציע בעבר הרב שג"ר כי אין לראות בנטייה הפרטיקולריסטית הפוסטמודרנית התקפה על האמיתות הדתיות, שכן זו יכולה דווקא להציע אלטרנטיבות חדשות ואפשרויות מרעננות לזמננו. לדעתי, אחת האפשרויות החדשות הללו היא הצדקה לשיח בין-דתי שאינה מונעת מנקודת מבט ליברלית אלא דתית. במצבנו הנוכחי, כאן בישראל, עלינו לנצל את ההזדמנות שמציעה המחשבה בת זמננו, ולפתוח את הלב ואת הראש לשיח בין-דתי שונה וייחודי.
מה קורה בפגישות SR?
SR הנה פרקטיקה קהילתית של קריאת כתבי הקודש של שלוש הדתות המונותיאיסטיות. מפגשי SR פועלים מתוך התובנה כי אברהם אבינו (ולפניו אדם הראשון) מהווה מקור והשראה לשלוש הדתות, אך הם אינם כוללים חיפוש אחר מכנה משותף "אברהמי" אוניברסלי לדתות השונות, אלא מבקשים לכונן שיח רציני ועמוק בין שלוש מסורות דתיות שונות תוך כדי שימור ההבדלים הרבים ביניהן.
בפגישות, אשר מתרחשות באוניברסיטאות, במקומות עבודה ובבתי ספר, משתתפים בדרך כלל כחמישה עשר לומדים בעלי אוריינטציה דתית המשתייכים ליהדות, לאסלאם ולנצרות. במוקד הפגישה עומד תמיד לימוד המקורות (בדרך כלל, מן התנ"ך, הברית החדשה והקוראן, אך לעתים גם עם פרשנים שונים). הקריאה הראשונית של הטקסטים נעשית בקול רם. המשתתפים השייכים למסורת שבה נכתב הטקסט, קוראים אותו ומפרשים אותו בפני בני הדתות האחרות. בשלב השני מוזמנים שאר המשתתפים לקרוא את הטקסט יחד, לשאול שאלות ולהציע תשובות על הטקסט. אחד הדברים השכיחים המתרחשים בשלב זה הוא שתוך כדי התהליך שבו בני הדתות האחרות מתוודעים אל הטקסט הלא-מוכר ומעלים שאלות ותובנות לגביו – הטקסט נפתח בשלל משמעויות בלתי צפויות עבור אלו המשתייכים למסורת שבה הוא נכתב.
משתתפי SR רבים גילו כי לימוד משותף של שלוש המסורות המונותאיסטיות יוצר אווירה מיוחדת שבה מתרחש לימוד מחקרי ודתי גם יחד. שכן הלימוד במפגשים חותר מעבר ל"פיצוח" האקדמי של הטקסטים, ואינו נשאר ברמה המחקרית (ההיסטורית או הפילולוגית) בלבד, ומאידך – הוא אינו "נופל" לפרשנות יתר של הטקסט, המשחקת עמו ומשליכה עליו את מחשבותיו של הקורא או הפרשן; הכבוד לטקסט ולמקומו המקורי נשמר, ובשלב הראשון המטרה היא להבין את המשמעות הטמונה בו כשלעצמו. במובן זה, פעמים רבות SR משמשת מעין גשר בין חוקרים המתעניינים במשמעותו ה"מקורית" של הטקסט, ובין תאולוגים, המבקשים לגזור ממנו עמדה אתית או דתית עכשווית.
תפיסת הלימוד במפגשי SR מגייסת את מושג המחלוקת היהודית (לצד דרכי הקריאה המיסטית בקוראן והתובנות הנוצריות בדבר ריבוי המשמעותיות הטמונות בכתבי הקודש) כדי ליצור אווירת לימוד המוכנה מראש למחלוקות ולאי-הסכמה. ההנחה בדבר המשמעות הרב-רובדית הטמונה בכתובים מאפשרת דיון פרשני עמוק וחי, החושף רבדים שונים וחדשים בטקסטים הנלמדים.
(מעובד מתוך: Ben Quash and Steven Kepnes, "A Handbook For Scriptural Reasoning (SR)",
http://www.scripturalreasoning.org/pdfs/SR%20Handbook%20-%20Kepnes.pdf)
[1] B. Quash, "Heavenly Semantics: Some Literary-Critical Approaches To Scriptural Reasoning", David Ford and Chad Pecknold (eds.), The Promise Of Scriptural Reasoning, Oxford, 2006, p.60
[2] Robert Gibbs, "Reading with Others: Levinas' Ethics and Scriptural Reasoning", Modern Theology 22 (2006)
[3] D. Hardy, "The Promise of Scriptural Reasoning", Modern Theology 22 (2006)
