דתיים בסביבה פוסטמודרנית*– הרב שג"ר
ערכים ופוסט מודרניזם
"בעיתונים היומיים מתפרסמת
ידיעה על רציחתה ביריות של איחלאס כנעאן בבית משפחתה ברובע הדרוזי של כפר רמה
בגליל. הרוצח הוא אחיה, חייל צה"ל בשירות סדיר, צעיר מקרבנו ב15- שנה […] נרמז שמשפחתה לא רוותה נחת מפעילותה
הציבורית, מאורח חייה בארצות הברית ועוד פחות מכך מלבושה ומהתבטאויותיה בעת ששהתה
בארץ. […]"
"הצעתי לפרסם מאמר בעמווד הדעות ב'הארץ' שיעסוק בהקשר התרבותי המאפשר, לעיתים אף מחייב, שגבר ירצח בת משפחה
קרובה לו. ההצעה מתקבלת בשמחה. המאמר עוסק במה שאני מכנה 'הדילמה הליברלית'. מצד
אחד רצח נשים עומד בסתירה לערכי קדושת חיי
אדם, מצד שני התערבות בעולמה הנורמטיבי של קבוצה אחרת וניסיון להשליט את הערכים
הדומיננטיים של המתערב על תרבותם, עומד בסתירה לנטייה הליברלית להניח בכבוד למי
שאינו פוגע בך. ראיית האחר כאקזוטי, כתרבותי, אך כבן תרבות אחרת החליף מזמן את
המבט של הלבן המתורבת אל האחר האלטרנטיבי –
המבט הפטרנליסטי – הטעון תיקון.
הקטעים לעיל מצוטטים מתוך מאמר שפרסם בחוברת "תיאוריה
וביקורת"[1] דני רבינובי ץ' מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. רבינוביץ ניסה להציג נקודת מבט שמתוכה אפשר להבין את הרצח המדובר שנעשה על רקע "כבוד המשפחה" והופתע מן התגובות הסוערות של פמיניסטיות ואחרים נגד עצם העובדה
שהוא מוכן לתאר את ההקשר התרבותי שמתוכו נעשה אותו רצח.
מאמרי הנגד יוצאים ראשית הכל נגד נכונותי, ובמידה מסוימת נגד נכונותה של האנתרופולוגיה המסורתית להציע הסברים
קוהרנטיים ופונקציונליים לתופעות מזוויעות. לטענותיהן של כמה מן המבקרות עולה
ההנחה הסמויה שיש קשר בין חקר ההסבר התרבותי לבין מתן לגיטימציה לפשע
ולמבצעו."[2]
הדיון משקף את הדילמה של עולם פוסט-מודרני, עולם שלא יכול לדבר על ערכים מוחלטים משום שמבחינתו אין ערכים כאלה. אין אמת ולבטח אין את 'האמת'. בעולם זה האמת היא מוצר תרבותי – 'פוליטיקה של אמת'. כפי שהגדיר זאת ניטשה: 'הערכים
ושינוייהם עומדים ביחס ישיר לגודל עוצמתם של כותבי הערכים'.
כיצד יש לנהוג בעולם כזה? האם הכנסת, לדוגמא, צריכה לכפות על הדרוזים חוקים
שימנעו מהם רצח כזה, גאולת דם או מנהגים אחרים לא מוסריים בעינינו?
עולם הערכים המוסרי שלנו מחייב אותנו לשרש בחוזק יד ולמנוע תופעות מזוויעות שכאלה מלהתרחש, אך המודעות האנתרופולוגית
וה??? שלנו מלמדת שלא די שמנקודת המבט הדרוזית הרוצח גונן על חברתו ועל ערכיה
המסורתיים, אלא שמבחינתו הוא עשה דבר צודק.
האם אני, כבעל ערכים, יכול להתעלם מנקודת המבט השניה? מנקודת המבט הביקורתית – זו שמתנגדת להשלטת ערכי האדם הלבן האירופאי על עולם שנראה בעיניו, ללא הצדקה, כפרימיטיבי?
דווקא כבעל ערכים, האם אני יכול להתעלם מנקודת המבט השניה, מעמדה ביקורתית השוללת השְלַטת ערכי ה'אדם הלבן האירופאי' על
עולם שנראה בעיניו המתנשאות כפרימיטיבי?
סיפור זה משקף יותר מכל את העובדה שהשאלה המרכזית בדיוננו הופכת לשאלת הגבול:
ישנם ערכים שגם הרלטיביסט המופלג ביותר, המודע לכך שכל ערך הוא יחסי ונתון הקשר, ינעץ את רגליו בקרקע, ימרוד ויצהיר – עד
כאן. אלמלא כן נגיע למעין פרדוקסים, כפי שרבינוביץ עצמו תיאר במאמרו:
'בערים באנגליה בהן יש קהילות גדולות של מהגרים ממוצא אפריקאי, ובעיקר במקומות בהם נהוג להשחית אברי מין בתינוקות ובילדות, עומדות העיריות בפני דילמה לא קלה. האזרחים (במקרה זה מוסלמים) המייצגים כוח
אלקטוראלי בלתי מבוטל, דרשו לכלול את הפרקטיקה ברשימת הניתוחים שיכוסה על ידי
ביטוח הבריאות הלאומי'…
לא רק שהעירייה צריכה להרשות להם, היא אף צריכה לממן זאת.
…'כך יחסכו כסף רב וימנעו מבנותיהן את הסיכון הכרוך בביצוע ההשחתה בלי פיקוח רפואי ובלי תנאים היגניים מינימליים, והחשוב
ביותר- יקבלו הזדמנות לשמר את תרבותם בגלוי ובגאון. לפחות בעיר אחת החליטה המועצה
להכניס את הניתוח לרשימת הטיפולים הממומנים בידי כספי ציבור'. בדומה, ניתן לשאול מהי עמדתנו ביחס לשריפת האלמנה ההודית. מנקודת מבטנו זהו ללא ספק מעשה אנטי מוסרי מאין כמוהו, אבל ההודי מאמין שהוא עושה טובה גדולה לאותה
אלמנה. לפוסט מודרניסט הנבוך מבט כפול, הוא אולי יתקומם נגד התופעה, אבל הוא יכול
גם לראות את הראיה של האחר ההודי. הדעה כאילו הצו המוסרי הינו צו כללי נטול הקשר
תרבותי הינה טענה מופרכת.
'צדק רך' – דת רכה
משפט מעבר
מהו אם כן צדק בעולם יחסי? דוד גורביץ[3] טבע לכך מושג מוצלח 'צדק רך'. שוב איננו מצפים לצדק הגדול והמוחלט, הוא כאמור איננו נמצא, ציפיותינו מונמכות לצדק מקומי רך. הוא מופק באמצעות השיח וההסכמה שבין בני אדם.
ישנם מספר דגמים לצדק רך, אך כולם מתאפיינים בויתור על היומרה לקביעות מוחלטות. עם זאת, כפי שגורביץ מעיר, גם
לצדק הרך גבולות משלו, ובתשתיתו מונחות קביעות לא רלטיביסטיות, דוגמת האמונה
ברציונאליות אנושית שבלעדיה שיח פורה והסכמה בלתי אפשריים. ערכי צדק כאלו מתנסחים במונחים אחרים מאלו של הצדק המסורתי. כך לדוגמא טוען רורטי – פילוסוף אמריקאי בן ימינו- שבדברינו על אמיתות עלינו לזנוח את המטאפורה של הגילוי ולהעדיף במקומה מטאפורה של יצירה וכינון עצמיים. מטאפורת הגילוי גורמת לכך שאדם חש שגילה את האמת', ומכאן שאין מקום לאמיתות אחרות. לעומתה מטאפורת ההמצאה והבריאה העצמית מעודדת תפיסה שכל ערך נוצר מתוך ועל ידי החברה שלו, ואם כך אינו סותר ערכים של
חברות אחרות. דווקא מתוך ויתור כזה אפשר יהיה להגיע להרמוניה בתוך החברה ומחוצה לה. כדי להשיג שלום, כך טוען השמאל החילוני, יש לוותר על תחושת ביתיות. רק טיפוס קוסמופוליטי שחש בבית בכל מקום בעולם, יוכל להביא שלום. הדתיים אינם מסוגלים
לכונן שלום: מושגי ה'מולדת', 'הבית שלי', דוחקים בהכרח את האחר וגורמים למלחמה בלתי פתירה. לכן, טוען השמאל, כדי להשיג את השלום יש לוותר – גם בכאב – על תחושת הביתיות, להפסיק להשתמש במונחי ה'מולדת', כדי למנוע שפיכות דם נמשכת והולכת[4].
נטען נגד הדתיים – לאומיים שהם אינם מסוגלים להגיע לשלום, כיון שהאמונה במולדת ובאדמה קדושה מובילים לקונפליקט נצחי.
הקשר שהשמאל קושר בין מלחמת התרבות ו'המהפכה האזרחית' לשאלת השלום- לא ניתן לביטול
במחי יד.
שאלה מענינת, האם על משקל 'צדק רך' יכולה לבוא 'דת רכה', או שמא אמונה ודתיות מחויבות בטבען לאמיתות נחרצות
ומוחצות. האם אפשרי פתרון ציוני דתי שאיננו מוכן לותר למידור החרדי? האם וכיצד ניתן לכונן אמיתות בעולם שכבר אינו מאמין בהן, שטוען שעצם המושג 'אמת' כבר אינו קיים, שהשפה כלל אינה מייצגת מציאות, אלא 'משחקי לשון'?
הטענה שברצוני לטעון, שהבעיה בלתי פתירה, 'כשלון בתכנות' של ההויה האנושית. אך הבנת הכשלון והשמתו כנקודת מוצא פותחת אופציה דתית מלהיבה בהרבה מהמקובלת. ר' נחמן מברסלב צריך כותרת אחרת באחת מתורותיו המפורסמות[5] מלמד ר' נחמן
שישנה סתירה בעצם ההויה האנושית. הוא מכנה אותה כ'קושיות שאין להן תשובה'.
את התורה הוא פותח בטענה ש'השי"ת מחמת רחמנותו ברא את העולם כי רצה לגלות רחמנותו'.
טענה קשה, כפי שאמר המשורר עמיחי אלמלא הא-ל היה מלא רחמים, היו יותר רחמים בעולם'. אם הקב"ה היה בורא עולם
טוב יותר לא היה צריך לרחם עליו ועלינו!? אך לדעתי, ר' נחמן אינו טוען שהקב"ה ברא את העולם כדי שיהיה לו על מי לרחם, אלא שהבריאה עצמה, הצליל היסודי שלה, מה שהיא מגלה, הינם רחמים. לא מדובר ברחמים על מצב קונקרטי, הרחמים נעוצים בסתירה
היסודית הנמצא בהויה בכללותה, ובזו האנושית בפרט. את הקרע הזה מפרש ר' נחמן, במושג
הצמצום- הלקוח מן הקבלה. הצמצום לדעתו הינו פרדוקס: כדי שיהיה עולם הקב"ה צריך להסתלק מן העולם. מאידך- מציאות שאין בה א-להים מנוגדת לאינסופיות הא-לוהית, שהרי תפיסת אחדות הא-ל אינה באה רק לשלול את השיתוף, אלא גם
לטעון שאין שום יישות אחרת מלבדו, ש'מלוא כל הארץ כבודו'. לכן ממשיך ר' נחמן:
"וזה הצמצום של החלל הפנוי אי אפשר להבין ולהסיק כי אם לעתיד לבוא. כי צריך לומר בו שני הפכים. כי החלל הפנוי הוא על
ידי הצמצום שכביכול צמצם אלוקותו משם ואין שם אלוקות כביכול, אם לא כן אינו פנוי והכל אינסוף ואין מקום לבריאת העולם כלל, אבל באמת לאמיתו, בודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלוקות, כי בודאי אין שום דבר בלעדי חיותו, ועל כן אי אפשר להשיג כלל
בחינת חלל הפנוי עד לעתיד לבוא". המציאות בכלל וההויה האנושית בפרט הינה אבסורדית, אך אבסורד תהומי זה הוא
הוא הרחמים הרבים שביסוד הבריאה. קושיות שאין עליהן תשובה כיצד מתקשרים דברים אלו לסיפור הפוסט-מודרני? הסתירה הפ"מ הינה מהקושיות שעליהן אמר ר' נחמן שאין עליהן תשובה. נחזור לדוגמא המוסרית שהבאנו קודם- האם יש לנו זכות להתערב ולכפות את ערכינו המוסריים על הדרוזים המתעללים בנערה? כאמור האפשרות להסתכלות רפלקטיבית הנותנת לכל דבר את ההקשר שלו ואת המקום שלו, קיימת תמיד ולא ניתן לחמוק ממנה. אך הריני אדם מסויים בעל אמת משלי, סופי, המאמין באמת זו, לא יכול וגם לא רוצה להתכחש
לה. בפרדוקס זה גלום מושג הצמצום. האמת שלי אמנם קיימת כהתגלות של הקב"ה. הקב"ה נמצא בכל דבר 'לית אתר פנוי מיניה'
אמרו החסידים. תרגומו, אין דבר פנוי מאלוקים, כולל קיומי וערכי, וככאלה הם ודאיים.
תמיד אוכל להקשות: אבל לאדם אחר יש ערכים אחרים? אך אל לה לאפשרות זו לפורר את העובדה שיש כאן ודאות שאיני מותר עליה. אמת שאהיה מוכן להתמסר אליה, למות למענה ואפילו- לרצוח למענה (האחרון הוא החמור והקשה).
כיצד יתקיימו השניים יחדיו?
ר' נחמן מציע את השתיקה. הוא מצטט את המדרש בו שואל משה על גורלו של ר' עקיבא 'זו תורה וזו שכרה'? ונענה- 'שתוק, כך עלה במחשבה'. במילים שלנו: הפתרון לא נמצא במישור העיוני, הוא תגובה, או ליתר דיוק המנעות, המנעות שאיננה התחמקות, אלא בטוי מקורי של סיטואציה אנושית המכירה את עצמה ומסרבת להתכחש לאחד ממרכיביה.
העובדה שאיננו יכולים לגבות את ערכינו ולעולם נוכל להטיל בהם ספק- לא תפריע לנו להמשיך ולהאמין. גדולתו של ר"נ שהוא
ידע להפוך את הקושיה לדביקות. כך לדוגמא במקרה העוול שהזכרנו: כל אחד מאיתנו לו היה נקלע למצב הזה, לא היה
יושב בצד ונותן לאותו דרוזי לרצוח את אחותו. הוא היה נוקט בכל האמצעים- כולל רצח- כדי למנוע את רציחת אותה הנערה. למה? אין לכך תשובה. ר' נחמן מלמד שאנו יכולים להגיב בשלושה דרכים: כן, לא, או- אני בכלל לא שואל את השאלה, ישנן שאלות שאי אפשר להשיב עליהן, אך אין גם צורך בכך, זוהי האמונה, פרדוקסלית ככל שתהיה- ור' נחמן היטיב לבטא את הפרדוקסים- האמונה תישאר
בעלת עוצמה רבה. אפשר להרחיב תגובה כזו לא רק ביחס לשאלת הערכים המוסריים, אלא בכלל לקיום האנושי. כל אדם שואל את עצמו אם חייו הם בעלי ערך- גם אם הוא מיטיב למישהו: הלא בבוא היום הוא ימות, והאדם לו הוא סייע גם ימות- ולא יישאר כלום, ויחד
עם זאת אנו מאמינים שיש ערך נצחי למעשים אלו. בדומה לפ"מ יודע ר"נ שהשאלות האחרונות המטפיסיות הינן מעבר ליכולתה של השפה, אך בניגוד לפ"מ המסיק מכך שהן חסרות משמעות, 'נונסנס' כפי שמפטיר ויטגנשטיין בתנועת ביטול ואולי אפילו
יאוש, ידע זה פותח לפני ר"נ את אפשרות האמונה. יודע הוא כפי שהיטיבו לדעת
הרבה לפניו שאמירה מוחלטת חורגת ממשחקי הלשון האפשריים של השפה, אך השתיקה הינה
אפשרות אנושית לא פחות מהשפה[6].
פלורליזם חיובי
ההבדל בין פלורליזם מאמין לזה הפ"מ הוא לדעתי בין ההבדל בין רלטיביזם חסר השראה לבין רלטיביזם פתוח להשראה.
בין הטענה שהמשחק הפוסט-מודרני הוא משחק ריק, לבין עמדה שמייחסת לו משמעות. הוא איננו מהסס מלהשתמש במטאפורת ה'גילוי', אך גם אם הוא יודע שישנן 'התגלויות' שונות וסותרות, הסתירות אינן משתקות אותו. הוא אפילו יהיה מוכן להודות ב'אמת' ככינון
אנושי, אך זה הינו בריאה ממשית ולא משחק צבעוני ריק. האם אני מוכן להיפתח ליכולתהיצירה הזו ולראות בה השראה א-לוהית מלאה באמונה, גם אם אני מודע לאפשרויות אחרות?
אורלי קסטל בלום כינתה אפשרויות אלו כ'סרטן אפשרויות'.
האם אני מוכן להיפתח ליכולת היצירה הזו ולראות בה השראה א-לוהית מלאה באמונה, גם אם אני מודע לאפשרויות אחרות?
אורלי קסטל בלום אומרת שהיא "מודעת לסרטן האפשרויות". אנו נשאל: האם מודעות זו תחסום אותי, או תאפשר לי להיות נאמן ליצירה שלי? ניתן להגיע מכאן לפלורליזם מאמין חיובי. ההיתקלות בסוגים שונים של מאמינים ולא מאמינים לא תחליש את האמונה שלי אלא תחזק אותה. בדרכם של החסידים אוכל לזהות את האלוקי בכל דבר. השאלות התיאולוגיות של איזו אמונה עדיפה הינן חסרות משמעות
בעולם פוסט-מודרני, זאת בלי לפגום בדביקותינו במסורת אבותינו. מה שנותר הינו עצם קיומה של אמונה והשראה, ואילו עשויות לחזק את האחוה האנושית. להטלת הספק תפקיד מאזן פרודוקטיבי: היא לא תחנוק את האפשרות להאמין ולחיות את עצמנו, אך תדע ליצור
גבולות. המודעות לסתירות תאזן אותנו ותהפוך אותנו לרגישים ומוסריים וענוים. המוסלמי ישאר מוסלמי ובאמונתו יחיה, אך אם יסגל לעצמו גם את המבט המערבי, הרפלקטיבי והרציונאלי, יוכן לראות אותי כיהודי, והדבר נכון גם ביחס ליהודי, אזי
נוכל אולי ליצור אחווה. לא תהיה האלימות של 'האדם הנאור' שמנסה לכפות את ערכיו על המציאות, ולא זו של המאמין הרוצה להשליט את אמונתו על כל העולם כולו. האדם המאמין ייאלץ לסגל לעצמו מבט רציונאלי ספקני, מבלי לפגום באמונתו, והצד
השני ייאלץ להסתגל אל האדם המאמין לא כאל טיפוס פרימיטיבי אלא כבעל אופציה אמיתית
לקיומנו בעולם.
חרדיות פוסט מודרנית
מעניין הדבר שהטיעונים הפוסט-מודרניים הפכו להיות כלי נשק דווקא בידי העולם הדתי בכלל, והחרדי בפרט, בויכוח הסוער שהתנהל סביב פסיקות הבג"ץ והמאבק נגד נשיא ביהמ"ש העליון אהרון ברק. מי שעקב אחרי הויכוח הזה בעיתונות החרדית
('יתד נאמן' למשל) – גילה להפתעתו שאת תחמושתם שאבו הכותבים דווקא מן השמאל
הפוסט-מודרני.
מה הם טענו נגד ברק? הנך בא בשם ה'ערכים האירופאיים', ה'נאורות', ובשמם אתה כופה עלינו את הערכים שלך. העולם החרדי
השתמש בטיעון הרלטיביסטי כדי לנגח את בית המשפט העליון ולהאשימו ביהירות מתנשאת.
למעשה, לדעתי (וזאת איננה דעה מקורית) ש"ס הינה תנועה פוסט מודרנית.
חברי הכנסת של ש"ס (ובעקבותיהם גם מפלגות החרדים האשכנזיות) טוענים: 'אנחנו בעד הדמוקרטיה'. בתחילה חשבתי שזו הערמה,
נסיון להונות את הציבור, אולם לאחר זמן שוכנעתי שהם מקבלים עליהם את עולה של
הדמוקרטיה. הסיבה לכך הינה שמדובר כאן בדמוקרטיה פוסט-מודרנית.
הדמוקרטיה כידוע איננה עשויה מעור אחד. ישנה דמוקרטיה ליברלית – זו של האבות המייסדים האמריקאים, שבבסיסה האמונה ב'צלם
הא-להים' שבאדם, ובזכויותיו הטבעיות: לחירות, לשיויון, לקניין ועוד. הללו היו אנשים בעלי אמונה דתית עמוקה, והשקפתם הדמוקרטית רוויה ברוח התנ"ך.
סוג אחר של דמוקרטיה היא זו של המאה
ה19-, הדמוקרטיה הלאומית. רצון הכלל הוא זה שצריך לקבוע ולהנחות את התנהגות הציבור (דתיים יאמרו: זהו רצון הא-ל). הכלל איננו אוסף רצונות פרטיים, אלא השתקפות 'רוח האומה'. יצירה אורגאנית, חיה. 'קול המון כקול ש-די'.
דמוקרטיות אלה אינן קלות לעיכול מבחינה דתית. אדם דתי יתקשה במיוחד בקבלת הדמוקרטיה הליברלית – כיון שבאופן טבעי הוא רוצה
לכפות את דעותיו על הציבור, ולא ימנע עצמו בשל 'זכויותיו הדמוקרטיות' של האחר.
הוגים דתיים כמו הראי"ה קוק והרב ישראלי ז"ל בעקבותיו תמכו בדמוקרטיה כשהם רואים לנגד עיניהם את הדמוקרטיה הלאומית: הרב ישראלי הסתמך על מספר הלכות ברמב"ם וטען שסמכות המלך נובעת מן הציבור, וכיון שכך אפשר לגשת ישירות
לציבור, ובימינו – לממשלה הנבחרת על ידי רוב הציבור. הרב קוק תירגם ערכים לאומיים למונחים של 'כלל ישראל';
הדמוקרטיה היא הביטוי של כלל ישראל. גם בנו הרב צבי יהודה ז"ל, אמר בימי המאבק על השטחים שברגע שעם ישראל איננו אתנו שוב איננו רשאים לצאת ולהלחם על השטחים.
לדמוקרטיה הפוסט מודרנית אין יומרות מעין אלה, לא ליברליות ואף לא לאומיות. היא תופסת את עצמה כ'כללי משחק'. אין לה
תשתית ערכית מוחלטת – לדעתה אין ערך מוחלט שניתן לכפות על הזולת, ישנן פרוצדורות
מוסכמות שבאמצעותן מתנהל השיח הציבורי. זהו ההקשר הדמוקרטי.אנשי ש"ס מדברים בשם הדמוקרטיה הזו. נראה שבעולם פוסט מודרני ליהודי החרדי קל יותר לחיות. הוא אינו מאויים ע"י אידיאולוגיה טוטאלית "בן
גוריוניסטית", ע"י "דת העבודה" או כל דת אחרת. הוא לא נאלץ להפנים ערכים שזרים לו כדי למצוא את מקומו בחברה. בעולם של מוזרים ישנן כל מיני מוזרויות: אפשר לחבוש כובע עם צ'ופצ'יק אדום ואפשר לחבוש שטריימל. לא רק שהחרדי
אינו מעורר בכך ביקורת ותשומת לב, להפך: זהו חלק ממשחק הגוונים שהפלורליזם הפוסט-מודרני מאפשר ומבקש. משום כך אנשי ש"ס המזרחיים (מזרחיות המודגשת גם היא בעולם פוסט-מודרני המבליט את השוליים) נמצאים במצב נוח הרבה יותר. כשבניזרי
אומר שהוא תומך בדמוקרטיה הוא לא טוען להסכמה עם הערכים הדמוקרטיים – עמדתו החרדית-דתית לא מאפשרת הסכמה כזאת. במקום זאת בניזרי מזדהה עם הטכניקה הדמוקרטית שבשל הטענה שאין ערכים מוחלטים, מאפשרת חופש לכל אחד לחיות לפי עולמו שלו. בשם חופש זה תוקפים ש"ס והעולם החרדי את בית המשפט העליון.
הציונות הדתית שתשתיותיה מונחות באידאולוגיות הגדולות של המאה ה19-:
לאומיות, סוציאליזם וכו', נמצאת בבעיה בסביבה פוסט-מודרנית. יותר קל לו לחילוני לחיות בשלום עם החרדי מאשר עם הציוני הדתי, למרות שמבחינה חיצונית הם קרובים יותר. אצל האחרון ישנה הפרדה, פרגמטית למצער, בין התורה לחיים, בין בית המדרש וקהילת
"אנשי שלומנו" לעולם החיצוני. לא כן הציוני הדתי השואף להשליט את ערכיו על המדינה. האידיאליזם מתקבל בחשדנות בעידן שבו מוכרז על 'קץ האידיאולוגיה'.
*
המאמר הוא עיבוד של הרצאה בנושא במסגרת 'חמדת' ליד בית הספר 'פלך'.
גגיליון 7. במאמרו מתאר רבינוביץ את
השתלשלות עיסוקו בנושא ואת עמדתו ביחס לתגובות השונות שקיבל.
אותו כ'המרד השפוף'. אני מוצא שלעיתים
רבות דווקא העולם הדתי מחוסר ענווה ביחס לעצמו).
[5]
לקוטי מוהר"ן קמא תורה ס"ד.
[6]
ראשונים ואחרונים היטיבו להכיר את סופיותה ויחסיותה של כל אמירה אנושית. אך כדי
להגן על אמיתותה של האמונה נאלצו לכונן היררכיה בין האמיתות השונות. ראו למשל את
מושג ה'אמת מצד' בדברי המהר"ל ב'דרוש על התורה'. המבחן שכונן היררכיה זו לא
היה בדרך כלל תוכני, כלומר קירבה לתוכן מסוים של אמת, אלא צורני אונטלוגי, דמיונו
ל'אחדות' האלוקית. (ניתן להשוות זאת לצעד דומה שנקט סרטר ב'האכסיסטנציאליזם הוא
הומניזם' כדי להגן על עצמו מפני טענות לפיהן האכסיסטנציאליזם איננו מוסרי. גם אצלו
נוצרת היררכיה שמבחנה פורמלי)
דוגמא נוספת הינה התמודדותו של ר' ישראל סלנטר עם יכולתו של האדם להגיע לאמת. בעיתו הינה הבעיה
הפסיכולוגית, הוא איננו מאמין באפשרות האדם לטהר את שיקוליו מ'נגיעות' כל שהן,
ולהגיע לאמת הצרופה. (היום הבעיה מוצגת כחברתית תרבותית ולא כאישית פסיכולוגית)
"כי לאחר כל טהרת מחשבתו הוא איננו בטוח אם לא יד כוחות נפשו באמצע"
(כתבי ר' ישראל סלנטר בהוצאת פכטר עמ' 141) פתרונו של הגרי"ס שהמאמץ לאמת הינה המטרה האנושית ו"זהו
לאמיתו של דין מה שהוא גדר האמת אצל הדיין" (שם) פתרון רומנטי.
נראה שהאמונה של היום פטורה מהצורך לכונן היררכיות, וגם לכך נוכל למצוא סימוכין במקורות, אלא שהדבר חורג ממסגרת הערה הזאת.
