הקו האדום והקו המשותף / אבי נוביס דויטש

 

not memberg

 

 

 

 

 

הקו האדום והקו המשותף

התנועה המסורתית והאורתודוקסיה המודרנית – הצעה לשיתוף פעולה

אבי נוביס דויטש

 

 

 

הרב אבי נוביס דויטש הוא רב בתנועה המסורתית.

שימש שש שנים רב קהילה בירושלים, וכעת שוהה בברקלי.

עוסק בחינוך יהודי ומשמש מרצה אורח מטעם התנועה המסורתית.

 

 

הרב אבי נוביס גדל במחוזות האורתודוקסיה המודרנית, אך החליט לקבל הסמכה בתור רב בתנועה המסורתית. לטענתו, לצד המחלוקות בין שני הזרמים ישנם קווים משותפים רבים ביניהם. התמקדות במשותף ולא במפריד עשויה להניב שיתוף פעולה שיקדם את דמותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל

 

 

לפני אחת-עשרה שנה לערך חציתי את הקווים. נולדתי יהודי אורתודוקסי וכך גם גדלתי, עד אשר בשנת 2000 "עברתי צד" והתחלתי בלימודי רבנות בתנועה הקונסרבטיבית (המכונה בישראל התנועה המסורתית). בתור מי שגדל להורים בעלי רוחב יריעה אינטלקטואלי, חברים בתנועת נאמני תורה ועבודה אשר התפללו במניין עתיר חוקרים מתחום מדעי היהדות, המעבר לא היה שינוי דרסטי בתפיסת עולמי. אף שנות התיכון העיוני המדעי שלמדתי בו בירושלים, ושבע שנות לימודיי בישיבת הקיבוץ הדתי – שהיו מן המשמעותיות בחיי – לא הנחילו לי עמדות השונות באופן קיצוני מאלו שאני מחזיק בהן היום בתור רב מסורתי. ובכל זאת, מדובר בחציית קווים ובמעבר שזוכה תדיר לשאלה: אז איך המשפחה מקבלת את זה? מה חושבים ההורים?

עד גיל עשרים בערך גם לי היה ברור שקונסרבטיבים ורפורמים הם "מוקצים מחמת מיאוס". בדיעבד, אין לי מושג מי הנחיל לי את התפיסה הזו ומניין היא נבעה. איני זוכר את הוריי או את מוריי טוענים כך מעולם, אבל הייתה זו מן המפורסמות. זה היה קו אדום שאותו לא עוברים, וכמו רבים, קווים אדומים סיקרנו אותי במיוחד: מה הם חושבים שם, בצד ה"מוקצה"? לסקרנות זו נוספה אי-נוחות מתמשכת ממקומן של נשים בעולם הדתי, והזדמנות שנקרתה בדרכי להעמיק בפילוסופיה של הזרמים הליברליים ביהדות. ככל שעיינתי בסוגיה התחוור לי שמקומי "שם", אצל הקונסרבטיבים שומרי ההלכה. נוכחתי לדעת שלמרות הפערים, השפה שלי מן הישיבה ומן הבית מוצאת הד ברור בתנועה המסורתית.

במאמר זה אני מבקש לקרוא לשיתוף פעולה הדוק יותר בין הקבוצות – האורתודוקסיה הליברלית והתנועה המסורתית – מתוך הבנה ברורה כי יש נקודות של אי-הסכמה בינינו, אך יש גם לא מעט מן המשותף והרבה מה ללמוד זה מזה. את הפערים והדמיון בין שתי הקבוצות אבקש לבחון דרך שש סוגיות שאותן אני רואה כערכים מנחים של התנועה המסורתית. אלו הם עקרונות שהתנועה דוגלת בהם, גם אם לא תמיד היא עומדת בהם הלכה למעשה: מודרנה, מסורת, שוויון ופלורליזם, קהילתיות, נגישות ומחויבות לדמוקרטיה.

בכוונה אינני מונה כאן את העקרונות התאלוגיים וההלכתיים. על אף שגיוון תאולוגי ומחויבות לשמירת הלכה הן נקודות דמיון בין התנועה המסורתית ובין האורתודוקסיה הליברלית, אינני מבקש לעסוק כאן בעקרונות התנועות האלו לכשעצמם, אלא באלו הקשורים לבשורתן למרחב הציבורי של מדינת ישראל בת ימינו ולשיח החברתי בתוכה.

בסוף המאמר אציע כי העיקרון האחרון, המחויבות לשלטון דמוקרטי ולכלל הקבוצות המרכיבות את מדינת ישראל, הוא כרגע העיקרון המבחין במידה רבה בין שתי הקבוצות הללו ובין חלקים נרחבים של תנועות דתיות אחרות במדינת ישראל, והוא שמחייב אותן לשיתוף פעולה נרחב יותר.

מאמר זה נכתב לקראת תקופת "שלושת השבועות", המוקדשים במסורת היהודית לתיקון, בייחוד של שנאת חינם. תחושתי היא שהמחלוקת בין הזרמים הדתיים השונים היא מחלוקת לשם שמיים, ולכן היא ראויה להתמודדות מתוך היכרות, הקשבה ולמידה הדדית, בניסיון לגבש עוד יותר את העמדות הערכיות של כל צד. לצערי, לא כך אני חש כשאני קורא טוקבקים על כתבות אינטרנטיות העוסקות בזרמים השונים ביהדות, או כשאני צופה במחאה כלפי נשות הכותל – לא פעם אלו מלאים ביטויים של שנאה מוחלטת. אני מקווה כי הדברים הבאים ישמשו בסיס לדיאלוג של הקשבה ולמידה הדדית, ולהבנה כי על כל הזרמים לאחוז בעמדה המחויבת לכלל עם ישראל.

 

מודרנה

אין יהודי בן ימינו שאינו מתמודד עם המודרנה בתור תופעה כלכלית, תרבותית ואידאולוגית.[1] עבור האדם הדתי, המודרנה נושאת בחובה אתגרים וקשיים ערכיים, אך גם חושפת עולם ערכים משמעותי. המודרנה יצרה תרבות פנאי עמוסת אמצעים אלקטרוניים ומסכים מתחלפים, והיא מכוונת לקצב למידה ולשינוי מהיר להפליא. האדם המודרני חשוף תמיד לתחושת החסר ולשיווק אגרסיבי, המשפיעים על ההגדרה של מה שחשוב ומה לא חשוב ומציעים למדוד דברים מנקודת המבט האינדיבידואלית על חשבון האחריות לכלל. כל אלו יוצרים עימות עם אורח החיים הצנוע והקהילתי שאליו מכוונת היהדות הדתית.

בתור תפיסה ערכית, המודרנה הובילה מעבר מעולם ממוקד-אלוקים לעולם ממוקד-אדם ומשיח חובות לשיח זכויות. היא ביססה את רעיון השוויון בין בני האדם, שסימן את האדם בתור יצור אוטונומי שחירויותיו חשובות, הגדיר את הדיכוי אחת הסכנות הגדולות שהאדם חשוף להן, ואת השאיפה העליונה – להגיע לעולם בלא מדכאים ומדוכאים. על אף שחשיבה כזו תואמת אספקטים של היהדות הדתית (יהיו שיטענו שהיא אף שואבת ממעיינותיה), קשה שלא להכיר באתגרים הגדולים שהמודרנה מציבה ליהדות הדתית, בייחוד בשלושת התחומים הבאים: העוצמה של ערך האוטונומיה של הפרט, המודל הביקורתי של מדעי היהדות – שמערער בין השאר על התפיסה הפשוטה של תורה מן השמיים, ותפיסת השוויון, המחייבת חשיבה מוחדשת על מעמד האישה ואף על בחירת עם ישראל. דומני שלגבי שלוש השאלות האלו קיימת נכונות רבה בקרב האורתודוקסיה הליברלית להתמודדות מחודשת ולמאמץ להציג מודלים דתיים מעודכנים, ממש כמו בקרב רבני התנועה מסורתית. בדיוק כפי שרבני התנועה המסורתית חלוקים ביניהם לגבי הפתרונות, כך גם בקרב המנהיגות הרעיונית של האורתודוקסיה הליברלית. סוגיות אלו הן שמכתיבות את הכינוי "אורתודוקסיה מודרנית" ומעמתות אותה עם מודלים שמרניים יותר, שגם הם כמובן שייכים למודרנה, אולם עמדתם כלפיה אמביוולנטית הרבה יותר. לדוגמה, הרב האורתודוקסי-המודרני יתמודד בהיסוס מסוים ומתוך קושי עם האיסור על הומוסקסואליות, ולא ינסה להפוך אותו לתפיסה אתית ערכית, אלא יצמצמו לאיסור הלכתי גרידא. התשובות הקונסרבטיביות בנידון יוצאות מאותה נקודה בדיוק, והמחלוקת בין הפסיקה הקונסרבטיבית לזו של האורתודוקסיה המודרנית בנושא זה, היא בעיקרה מחלוקת על היקף המגבלות של פסיקת ההלכה.[2] גם ביקורת המקרא אינה נחשבת היום לכפירה שאין להעלות על הדעת בקרב הרבנים בשתי הקבוצות; אפשר למצוא אורתודוקסים-מודרניים שיקבלו אותה, ומנגד – קונסרבטיבים שידחו אותה, אך מעטים בשתי הקבוצות יאסרו לגמרי על עיון בכתביה.[3]

 

מסורת

התנועה המסורתית רואה בשמירת המסורת ערך מהותי, כאשר זו מתכתבת עם המודרנה. "האב המייסד" של התנועה בגרמניה, הרב זכריה פרנקל, פרש מהאספות הרפורמיות בגלל התביעה להתפלל בגרמנית, אף שאין מדובר באיסור הלכתי.[4] דבקות זו במסורת היא גם הסיבה שבגינה מרבית הקהילות הקונסרבטיביות בארצות הברית מקיימות היום תפילות בעברית. זוהי גם נקודת התורפה של התנועה, שכן קיים פער בין רצונה להעמיד את המסורת בתור ערך מרכזי ובין היקף הידע התורני של החברים בה. הדחיפה להרחבת הידע התורני אינה חזקה דיה בתנועה המסורתית, ולצערי סכנה זו רובצת גם לפתחה של האורתודוקסיה המודרנית, אשר גם בשורותיה קדימותו של לימוד התורה לעומת מטרות אחרות אינה מובהקת כל כך.[5]

 

שוויון ופלורליזם

דומני שגם כאן מדובר בערכי יסוד של שתי הקבוצות שאנו דנים בהן. אין להסיק מכך שכל חבריהן הם פלורליסטיים ושכל ההנהגות בהן הן שוויוניות, אך נטייתן היא לכיוון זה. כך ביחסן של שתי הקבוצות למי שאינו יהודי, לרעיון בחירת עם ישראל, למעמד האישה ולמעמדו של האדם החילוני. בסוגיה האחרונה התנועה המסורתית והאורתודוקסיה הליברלית מתקשות לעמוד מאחורי מונחים כמו "תינוק שנשבה" לצד תקווה שהחילוני יחזור בתשובה בקרוב. לשם המחשה של נקודה זו, היום פועלים בירושלים רב מסורתי לצד חברת מועצה דתייה-מודרנית כדי להפעיל פעילות תרבותית ("פרויקט ברל'ה") לחילונים בירושלים, על אף שזו כרוכה בחילול שבת, והדבר נעשה בגיבויו של רב אורתודוקסי שאינו נתפס כסמן שמאלי באורתודוקסיה המודרנית. אכן, נדמה לי שאחד האתגרים הגדולים שעומד לפתחם של רבני שתי הקבוצות הוא יצירת שפה דתית חדשה כלפי החילוני; שפה שמחויבת למסורת הדתית אך גם לפלורליזם כן וממשי.

קהילתיות

מושג הקהילתיות מפותח בעולם המסורתי, בעיקר בזכות הגרעין החשוב של יוצאי צפון אמריקה ואמריקה הלטינית בין חבריה. במדינות אמריקה התפתחה ההבנה שקהילה אינה רק בית כנסת, כי אם מוקד החיים החברתיים. אמנם ההבנה שלפיה קהילה יכולה לשמש גם משפחה ומעין גב של עזרה הדדית מעבר למקום תפילה, פחות בולטת בקרב הקהילות האורתודוקסיות-המודרניות בארץ, אך היבטיה מחלחלים בהדרגה גם לבתי הכנסת שלהן. הקהילתיות נוכחת כמובן גם בקבוצות אורתודוקסיות שמרניות יותר, כך שבניגוד לנקודות הקודמות, היא אינה ערך המשותף רק לתנועה המסורתית ולאורתודוקסיה הליברלית. עם זאת, ניכר כי בקבוצות אלו מדובר בקהילתיות מודעת לעצמה שיש בה ריאקציה לחוליי המודרנה, מתוך היכרות אינטימית עמה. על פי הסוציולוג אלברטו מלוצ'י, הקהילתיות של קבוצות דתיות היא סוג של תגובה לבדידות שבן המעמד הבינוני חווה בעידן המידע ("Age of information").[6] ואכן, נראה כי הן הקהילות המסורתיות, הן קהילות האורתודוקסיה המודרנית מאופיינות בדומיננטיות של אנשי המעמד הבינוני בקרבן.

נגישות

במובן הצר של המילה, שתי הקבוצות פועלות להיות נגישות למוגבלי תנועה, ורבים ממבני הקבע של שני הזרמים נגישים לנכים. אך כוונתי כאן גם למובנים נרחבים יותר של נגישויות: נגישות לנשים, למשפחות עם ילדים, נגישות למי שאינו שומר הלכה, למי שאינו בקיא בתכני המסורת, ועוד. נקודה זו היא בעיניי מוקד הפער הגדול בין שתי הקבוצות שאנו דנים בהן: בניגוד לרוב קהילות התנועה המסורתית, שבהן שומרי הלכה ושאינם שומרי הלכה, בקיאים ובעלי ידע מועט, וכמובן, נשים וגברים, מתפללים זה לצד זה – באורתודוקסיה המודרנית המצב שונה. הפער אינו רק טכני, ואפילו אינו תוצאה של אקטים של הנגשה, כמו שיווק של התפילות כלפי חוץ, הקראת מספרי העמודים והוספת הסברים לתפילה; הסיבה היא אחרת: האורתודוקס המודרני רואה את קבוצת השיוך שלו כדתית ומעדיף לשהות במחיצתה.[7] בניגוד אליו, היהודי השייך לתנועה המסורתית (בייחוד זה שגר מחוץ לירושלים) אינו תופס עצמו בתור דתי מבחינה סוציולוגית, גם אם הלכה למעשה הוא שומר כשרות, שבת וחג. לכן "קבוצת השווים" שלו מגוונת מבחינת שמירת ההלכה של חבריה[, ובתוכה כלולים אנשים מקשת רחבה מבחינת "אדיקות" מבחינת קיום המצוות.

חשיבות הדמוקרטיה ומעמד המדינה

מבחינה היסטורית, ובעיקר בימינו, גם התנועה המסורתית וגם האורתודוקסיה המודרנית רואות במדינה היהודית הגשמה לאומית. עם זאת, הן מהוססות בשאלה האם מדובר בגאולה אלוהית של ממש, או רק במימוש אנושי של חזון אלוהי. התנועה הקונסרבטיבית בחו"ל אף בחרה לשנות במעט את נוסח התפילה לשלום המדינה, ולהתפלל "שתהא ראשית צמיחת גאולתנו" במקום הקביעה "ראשית צמיחת גאולתנו". נוסח זה משקף את המחויבות המסורתית לפעול להפיכת ישראל למקום טוב יותר וראוי יותר, מקום שאפשר לבחון אותו דווקא לאור המצוות ולאור עמידתה של המדינה בקיומן. עמדות דומות מצויות בחוגי האורתודוקסיה המודרנית, אם כי אין על כך הסכמה מלאה בקרב כלל חבריה. נקודות ההסכמה בנושא זה הן המחויבות לדמוקרטיה, לשלטון הרוב ולזכויות המיעוט, הכרה בכך שגם מי שעמדותיו שונות ייהנה מן הקופה הציבורית (בניגוד להחלטתם של חברי מועצת ירושלים מן המפלגות החרדיות ומהבית היהודי שלא להעביר כספים ל"בית הפתוח" של הקהילה ההומו-לסבית), הכרה בסמכות החד-משמעית של ערכאות המשפט ואכיפת החוק (בניגוד לרבנים מן הציונות הדתית, שנמנעים מלהתייצב לחקירת משטרה וזוכים לגיבוי של פוליטיקאים ורבנים), קבלת מעמד המיעוט הערבי בארץ, והבנה כי אי-השכרת בתים לערבים הוא אקט גזעני פסול. נקודות ההסכמה האלו מבחינות את האורתודוקסיה המודרנית מרבים בקרב הציבור הדתי-לאומי, החרד"לי והחרדי, שאינם מקבלים את ההכרחיות של נוכחות הערכים הדמוקרטיים במרחב הציבורי.

אולי יותר מכול, התנועה המסורתית והאורתודוקסיה הליברלית מחויבות למדינה שתשרת את כל אזרחיה ולא רק קבוצות אינטרס מסוימות. אגב, הוויתור על יצירת קבוצת אינטרס כדי לדאוג רק לה, הוא שמאפשר פגיעה קבועה במעמדם של הרבנים המסורתיים בישראל (אין להם מעמד חוקי לענייני נישואין והם אינם יכולים להתמנות לתפקידים רבניים בשכר כמו רבני מועצות אזוריות, רבני שכונות, ורבנים צבאיים), וגם ירידה במעמדם החוקי של הרבנים האורתודוקסים-המודרניים (רבנים אלו כמעט אינם מתמנים לרבני שכונה או עיר, ומעמדם של רבים מהם לענייני נישואין, בעייתי או לא קיים).

נדמה לי אפוא שכאן נמצא גם הצידוק לשיתוף הפעולה; לא, חלילה, ליצירת קבוצת אינטרס צרה, אלא ליצירת שיח משותף על דמותה של מדינת ישראל. שיח זה אינו צריך להתקיים בין שתי קבוצות אלו בלבד, אבל כנראה הן אלו שיצטרכו לפעול להיווצרותו, ולאחר מכן עליהן לשאוף לשתף בו את כל מי שאופייה היהודי-הדמוקרטי של המדינה יקר לו, והוא מחויב לפעול למען כלל אזרחי המדינה. רק ברית חוצת זרמים עשויה להוביל ליצירת חזון רעיוני-ערכי משותף למדינת ישראל שהיהדות היא חלק ממנו. לא במקרה נתפרסמו לאחרונה כמה מאמרים שתרים אחר חזון שכזה,[8] ולטעמי הדבר נובע מהתחושה של משבר ערכי ומשבר זהות: ישראל הפכה לחברה מרובת זהויות, המתקשה למצוא את המשותף להן.

ישראל של 2011 דורשת תחייה רעיונית, ואני כמהַ לראות את התנועה שגדלתי בה ואת זו שאני משתייך אליה היום משתתפות בה זו לצד זו. בתור מי שמכיר את השתיים "מבפנים", אני יודע עד כמה הקו האדום המפריד בין האורתודוקסיה המודרנית ובין היהדות הליברלית הוא קו מדומיין שנובע בעיקר מדעות קדומות, סגירות מחשבתית והרגלים. את אלו הייתי שמח לפרק, ובמקומם להציב את הקו המשותף. אין ספק שזהו קו מורכב, אבל בכך טמונים יופיו ואמיתותו: מחויבות לערכי המודרנה לצד ערכי המסורת, אחיזה בערכי שוויון ודמוקרטיה לצד ערכי קהילתיות וערבות, אמונה דתית לצד חשיבה ביקורתית. אשמח לשותפים למהלך שכזה, המציב את העקרונות האלו בתור בסיס שיוביל את ישראל למקום טוב, סובלני ונגיש יותר.