ויצאה חינם אין כסף?
יהודה ברנדס
הרב ד"ר יהודה ברנדס הוא ראש בית המדרש בבית מורשה.
לחשיבות העיסוק בכלכלה במערכות החינוך ובתוכניות הלימודים. הרב ברנדס תובע עיסוק מעמיק ומשמעותי בנושא הכסף והכלכלה לשם תיקון כשלים בתפיסות הקיימות בחברה הדתית
מעשה במועמד להוראה ולקח בצדו
כאשר הייתי מנהל בית ספר היה חזיון של קבע חוזר על עצמו כל אימת שראיינתי מועמד צעיר שזה עתה סיים את לימודי הישיבה והכשרתו הפדגוגית, לתפקיד מורה או מחנך. בדרך כלל הייתה מתנהלת שיחה ערנית ומשמעותית על ענייני חינוך, על דרכים בלימוד התורה, על הערכים והאידאולוגיות של בית הספר ושל המועמד להוראה, ועל ההתאמה ביניהם. משהייתה השיחה מסתיימת הייתי מודה למועמד והוא היה קם ללכת. בשלב זה נהגתי לקרוא לו חזרה ממקומו שליד הדלת, ולשואל אותו מדוע אין הוא מתעניין בתנאי ההעסקה ובשכר. בדרך כלל היה המועמד נבוך, כאילו תפסתיו בקלקלתו ואני עומד להמתיק עמו סוד בעניינים שהצניעות והבושה יפות להם – כלום נאה לדבר על עניינים שבממון בשיחה שכל כולה מוקדשת לדברים העומדים ברומו של עולם, תורה וחינוך?
בשלב זה הייתי מסביר למורה לעתיד כי השאלה שלי אינה נובעת מהתעניינותי הכנה בעתידו האישי והכלכלי, אלא אך ורק מאינטרסים שלי. בכך וידאתי שלא יחשוב שעודנו נמצאים בשדה השיח המוסרי ואני נוהג בצדקות יתרה בהתעניינותי בגורלו. וכך היה ההסבר: אתה, ידידי הצעיר, (אגב, הצעיר לא בהכרח היה הרבה יותר צעיר ממני בשנים. לא בעניין של גיל מדובר כאן, אלא בעמדה נפשית, בעיניי – בלתי בוגרת), חושב את הכסף לדבר שאין ראוי לדבר עליו, שהרי באידאליזם עסקינן. אולם אני, בתוקף תפקידי ומניסיוני, יודע מה צפוי בהמשך. בחודש אלול – ספטמבר בלע"ז – תעבוד במלוא ההתלהבות והמרץ, תקדיש את כל כוחותיך ומרצך לתלמידיך החדשים. לאחריו יגיע חודש החגים, תשרי, ועמו בשלב כלשהו גם הראשון באוקטובר, הוא התאריך הגורלי לסוגיה זו שאנו מדברים בה. ביום זה תקבל לראשונה את המשכורת לבנק (אינשאללה) ואת ה"תלוש" של המשכורת לתיבת הדואר. או אז תגלה לראשונה מהו שכרך. וכפי שאנחנו יודעים היטב, גבוה מדי הוא לא יהיה.
בשלב זה תתחיל לשאול את עצמך איך אתה חי ממשכורת כזאת, ואם בבעל משפחה מדובר – כיצד אתה מפרנס את משפחתך. ייתכן שתגלה במהרה שהשכר אינו מספיק לצרכיך, ולכן תצטרך להשלים הכנסה בדרך כלשהי – הגדלת המשרה, מתן שיעורים פרטיים, או עבודה מזדמנת אחרת. עם הזמן יגדל הנפח של הצרכים וגם ההיקף של העבודה הנוספת. השאיפות והחלומות, להשקיע את כל זמנך ומרצך בעבודת הקודש עם כיתתך, יפנו את מקומם למציאות הריאלית והכואבת של צורכי הפרנסה, והשחיקה תתחיל.
את ההמשך אין צורך לפרט. הוא ידוע לכל, והוא מזין את כל הכתבות, המאמרים והמחקרים המלומדים על מעמד המורה ועל איכות ההוראה בישראל.
אין בכוונתי לתרום במאמר הזה תרומה כלשהי לסוגיה הכאובה של שכר המורים ומעמד ההוראה בישראל. את סיפור הפתיחה סיפרתי כדי לפתח דיון על השאלה מדוע התבייש בן הישיבה, וכמוהו גם בוגרת האולפנה או המדרשה, מלדבר על צרכיו החומריים, ומה ההשלכה שיש לעמדה הזאת על עולמו ועל עולמנו בכלל.
דברים שהצניעות יפה להם
ההנחה שלי בעקבות הסיפור הקודם ועוד רבים אחרים כדוגמתו היא כי החשש מלדבר בצורה גלויה ומפורשת על השכר נובע מחינוך רב-שנים בחברה אידאולוגית המרבה לעסוק בערכים ואידאות, תוך שהיא מגנה, באופן גלוי או סמוי, את החומרנות. קווי הגבול בין חומר, חומריות וחומרנות אינם מבוררים די הצורך, וכולם נכללים יחדיו באותו תחום שאין ראוי לאדם ערכי, ירא שמיים ואידאליסט, לדבר עליו. הדבר דומה מאד ליחסה של החברה הדתית לנושאים שבינו לבינה. כיוון שבקצה החמוּר של הסולם עומדים הפריצות והדיבור המגונה, קיימת נטייה להכליל ולהימנע מלדבר ולעסוק בכל דבר שקשור לעניינים אלו; להחיל על הכול את מושג הצניעות, ולהותיר את הדיבור ואת העיסוק בנושאים אלו בדיכוטומיה שכזאת: או שמדברים עליהם הפרוצים בדרך של פריצות, או שהכשרים מדברים נגדם, בשם ערך הצניעות. מתוך כך, דיבור ישיר ובהיר בשפה של תורה וערכים על נושאי האישות, אינו אפשרי כמעט; בין שמדובר על האתגרים של גיל ההתבגרות, על הדילמות של הרווקים והרווקות, או על המשימות של בעלי המשפחה. בעת האחרונה מחלחלת ההכרה במחיר הקשה של הדברים, והחל עיסוק כמעט אובססיבי בכך: שיחות עם תלמידים, גם עם צעירים, כתיבת תוכניות לימוד ויצירת מסגרות מיוחדות לעיסוק בנושא. ועדיין תחום האישות אינו יכול להיות חלק מן השיח הבריא והטבעי בחברה בכלל, ובין הורים ומחנכים לילדיהם בפרט – בניגוד למתרחש בכתבי הקודש שלנו, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שם הכול גלוי ופתוח ו"מונח על השולחן", בבהירות וחריפות, אף כי מתוך עמדה של קדושה וטהרה.
כמו ענייני "אבן העזר" והצניעות, גם ענייני "חושן משפט" וממונות סובלים מהצנעת יתר. הרחבה יתרה של ערכי הרוח עד כדי זלזול בעולם החומר מותירה את העיסוק בענייני כסף וכלכלה בדיכוטומיה דומה: או שזה נחשב לעיסוק מגונה של "בעלי בתים" חומרניים, או שמדברים על כך בדרך של שלילה, בגנות בצע כסף ועשיית דברים שלא לשמם. דיבור ישיר, בהיר וערכי בשפה של תורה על נושאי פרנסה וכלכלה אינו חלק מהשיח המקובל במערכת החינוך ובעולם הדתי. ההימנעות מעיסוק אמוני וערכי בסוגיות אלו מותירה את תחום הדעת כולו נטוש, ולמרבה הצער, גם את ההיבטים הערכיים והתורניים שבו.
צדיקים ממונם חביב עליהם
"אמר רבי אלעזר, מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (בבלי חולין צא, ע"א ומקבילות). מובן שאין הכוונה לכך שצדיקים אינם עסוקים בלִסטות. הכוונה היא שהצדיק מדקדק בממונו כדי שלא יגיע לידו מאומה מן הגזל, דהיינו שלא יפגע בממונו של הזולת, היחיד או הרבים, בכל דרך שהיא. גזל של לסטים הוא דבר נדיר, ואין צורך להיות צדיק כדי להימנע ממנו. אולם גזל פרוטה על ידי פגיעה בממון הזולת שכיח כל כך, שצריך להיות צדיק כדי להתמודד עמו. לכן צריך להדגיש "שהצדיקים רחוקים מן הגזל" (רות רבה ה). כידוע, דין פרוטה כדין מאה, וגזל פרוטה אסור כשם שאכילת כזית חמץ בפסח וככותבת ביום הכפורים די בה כדי להיכשל בעוון החמור של האכילה האסורה. די בפרוטה כדי לקדש פנויה ולעשותה לאשת איש, על כל המשתמע מכך, ודי בלקיחת פרוטה שלא כדין כדי לזכות בתואר "גזלן". לא די בכוונות טובות; כדי להינצל מאיסור גזל נחוץ לימוד מסודר של דיני ממונות הלכה למעשה, ואימון בביצוע המעשי של הדברים, שאינו פשוט כלל ועיקר.
לאחרונה קראתי את תמיהתו של אחד מרבני הקיבוץ הדתי על סיעה של רבנים שעסקו בחיפוש צידוקים והיתרים לאי-תשלום מע"מ, או בלשון נקייה "בלי קבלות". הרב טען שבהקשרים האחרים, כמו לדוגמה ענייני כשרות וצניעות, חבריו הרבנים דווקא נוטים להתנגד לכל מבקשי ההיתרים וההקלות, ואילו בתחום הממונות הוא מופתע לגלות שנטייתם היא לחפש פרצות וקולות בחומת החוק וההלכה גם יחד.
ברבות מן השאלות של שמירת החוק ודיני הממונות סומכים משום מה על "מנהג המדינה" ועל "כך עושים כולם". נסו נא להציע לבן תורה להשתמש בשיקול הזה כשמדובר על ענייני כשרות או מלבושי נשים וכיסויי ראשן, ותבינו את ההבדל שבין יחסנו לאיסורי ממון ובין יחסנו לאיסורים מסוימים שבין אדם למקום.
ממונם של צדיקים חביב עליהם כגופם, כי הם משקיעים הרבה זמן ומחשבה ומאמץ מוסרי בניקיונו של הממון. מי שמשלם מסי אמת, מדקדק בכל זכויות העובדים או מדקדק במילוי תנאי העסקתו כלפי המעביד, מפריש מעשרות בצדקה, ונזהר שלא לקנות או לקבל שירותים ממי שאינם מקפידים על "תו תקן חברתי" – יודע להעריך כל אגורה בשכרו. אין מדובר בחסידים מסוגו של חנינא בן דוסא המסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, או בבעלי מופתים מסוגו של רבי שמעון בר יוחאי הניזונים מעץ חרובים שצמח על פי מערתם, אלא בבני אדם מן היישוב, שמקבלים ומשלמים שכר הוגן וקונים את צרכיהם ואת השירותים הניתנים להם בכסף מלא.
בין הנושאים הדורשים התמודדות, לימוד, ליבון והדרכה: תשלום מס אמת, דיווח אמת לרשויות, גדרי החיוב במעשר כספים וצדקה ושיעורם; הלכות המעביד: איסור הלנת שכר, חובת תשלום זכויות מלאות לעובדים, דאגה לרווחת העובדים; הלכות העובדים: הקפדה על חובותיו של העובד כלפי המעסיק, ובעל הבית, ובכלל זה – הימנעות מגזילת ממונו של הבעלים על ידי שימוש בציוד של המעביד שלא כדין, גזילת זמנו בשל איחורים והיעדרויות, אי-ניצול מספיק של זמן העבודה, ביצוע עבודה רשלנית ולא גמורה; הלכות ריבית, השבת אבדה בגוף ובממון; וגם שאלות שהן על גבול ההלכה, ההגות והמוסר: קביעת סדרי עדיפויות ערכיים להיקף הזמן שאדם מקדיש לעבודה על חשבון חובותיו האחרות – למשפחה, ללימוד ולקיום מצוות; הבחנה בין צרכים ומותרות ומידת הלגיטימציה להנאה ממותרות, ועוד ועוד.
הלכות מדינה ומדיניות
מצופה מחכמי התורה ומלומדיה שדבר ה' ומצוותיו יהיו נר לרגליהם בכל אורחות חייהם; לא רק באופן פרטי, אלא גם בהוראה ובהדרכה, בדוגמה האישית ובפעילותם הציבורית. במעגל הראשון של ההשפעה, שאי אפשר להימלט ממנו כלל, מצויה המשפחה – ניהול חיי הבית וחינוך הילדים. במעגלים מתרחבים: הבית המשותף והשכונה או היישוב, בית הכנסת והקהילה, ולמעלה מהם – הציבור כולו, העיר והמדינה. יש לתורה מה לומר בתחום הממונות בכל המעגלים הללו, מתכנון תקציב המשפחה ועד תכנון תקציב המדינה, מניהול תקין של חשבונות ועד הבית ובית הכנסת, ועד לחקיקה ואכיפה של המשפט והדין ברחבי המדינה כולה. אלו נושאים המשלבים הלכה ואגדה, מוסר ומידות. והנה שוב, בתחום של "אורח חיים" הכול לומדים קיצורי שלחן ערוך, משנה ברורה וקובצי הלכות ומנהגים, דרשות ואגדות, ליום-יום, לשבת ולמועד. בתחום של "יורה דעה" כל זוג צעיר מקבל הדרכה לקראת הנישואין בהלכות טהרת המשפחה. ספרי הלכה בסיסיים בהלכות כשרות מצויים בכל בית, וחדשות לבקרים מתפרסמים מדריכים לנוסע לטיול בחו"ל ולחייל בצה"ל, והם שכיחים וזמינים לכול. אולם אין בנמצא כמעט ספרי לימוד והנחיה בדבר החובות והזכויות הממוניות של אדם, אף על פי שכל אדם בחברה המודרנית מחויב כל העת לעסוק בעניינים שבממון. החזון-איש, בספרו "אמונה וביטחון", האריך לבאר שלא די באמירות מוסריות כלליות כדי להיות מוסרי. כשם שאדם אינו יכול לשמור שבת רק על סמך דרשות בדבר ערך השביתה בשבת, וכשם שאי אפשר לשמור את טהרת המשפחה רק על בסיס דרשות על ערך הטהרה, כך אי אפשר לקיים את המוסר שבין אדם לחברו בתחום הממונות אם אין יודעים את ההלכה. ההכרעה לנהוג לפנים משורת הדין בכל מקרה של ספק היא אולי פתרון יעיל לבני ישיבות, שאינם נוגעים כמעט בממון, כשם שצניעות גמורה היא פתרון המתאים למי שאינו נפגש עם בני המין השני. אולם כשם שאין די בחינוך לצניעות של פנויים ופנויות, ונדרשת היערכות שלמה לקראת הנישואין, כך אין די בחינוך להסתפקות במועט ולזהירות בממון הזולת כשנכנסים לשוק העבודה ולעולם המסחר והמלאכה.
אם לא יודעים, איך אפשר לעשות? איך אפשר לשמש דוגמה? איך אפשר להשתתף בשיח הציבורי ולהשפיע? האם אפשר להסכים לכך שרק בענייני שמירת שבת וכשרות יש לדתיים ולתורה מה לומר בפרהסיה של מדינת ישראל?
אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד
חוסר ההבנה וחוסר הידיעה, שלא לומר הבורות ממש בנושאי כלכלה, גורמות תקלות מביכות: לעתים ה"בייניש" ומקבילתו הנשית נפגעים ומפסידים גם נזקי ממון וגם עוגמת נפש מפני שלא ידעו את זכויותיהם. לעתים, למרבה הצער, המעסיקים מנצלים את התמימות הזאת ואינם משלמים את המגיע להם. לעתים, המעסיקים, מנהלי המוסדות ה"תורניים" וראשי העמותות למיניהן גורמים עוול ומזיקים לעובדיהם ולתלמידיהם בשם הערכים המוסריים והאידאולוגיות שבשמם הם מנהלים את עסקיהם.
פעמים רבות הצעירים האידאליסטים משמשים טרף קל לפוליטיקאים ולאופורטוניסטים. בשמן של אידאולוגיות מרוממות מגייסים מפגינים תמימים לחתימה על עצומות, להפגנות ולפעולות פוליטיות אחרות, ש"מצלצלות טוב" לאוזניים התמימות של אלה שאין בידם כלים לבחון את המשמעות האמיתית של העניין הנדון. אגב, זו אינה מחלה "דתית" דווקא; זו תופעה שחוצה מחנות והיא אופיינית לכל הנוער האידאליסטי. תהליך עגום של התפכחות עובר על המפגינים הללו כשהם מתבגרים, מתברגנים, מקימים משפחות ועוברים לצד האחר של המתרס. לא זו בלבד שהם נוטשים את האידאולוגיות, אלא הם גם מתחילים להתייחס אליהן כאל משובת נעורים. כיוון שבצעירותם נפתו לקיצוניות אחת לא מבוקרת, בבגרותם הם "משליכים את התינוק עם האמבטיה" ונוטשים לגמרי את השדה הערכי לטובת עולם חומרני גמור. זו הסכנה הגדולה בבור ירא חטא ובעם הארץ חסיד: אנרגיות היראה והחסידות שלהם מתועלות לנתיבים לא נכונים, ולכל הפחות לא מדויקים, והאכזבה מהטעויות שנעשו בתום לב מביאה לביטול תום הלב במקום למניעת הטעויות בהמשך.
הרוצה להיות חסיד
המלצתו של רב יהודה למי שרוצה להיות חסיד היא שיקיים "מילי דנזיקין" – דברי נזיקין (בבלי בבא קמא ל, ע"א). פירש המהרש"ל: "פירוש, שילמוד אדם דיני נזיקין, כדי להרחיק עצמו מהן, או כדי לידע איך לשלם" (ים של שלמה, פרק ג', סימן י"ד). "מילי דנזיקין" אינו דווקא התחום המצומצם של איסורי נזיקין שבמסכת בבא קמא, אלא מכלול הנושאים הכלולים בסדר נזיקין, כלומר כל עולם הממונות והמצוות שבין אדם לחברו הכרוכים בכך. כמעט כל שאלה ממונית הופכת לשאלת נזיקין. אם לקחת מה שאינו מגיע לך – הרי זה גזל; אם נטלו ממך ולא ידעת על כך, ולא מחלת – גם זה גזל. ואם מחלת – לפעמים זה אינו גזל, אבל זה עדיין חמס! "נזיקין" כולל גם נזקים שאינם ממוניים ישירים אלא גם נזקים לנפש האדם, דוגמת בושת או אונאת דברים. גם "היזק שאינו ניכר" או "גרמא", אף על פי שאי אפשר לגבותם, הם בגדר "פטור מדיני אדם וחייב בנזקי שמים". לפיכך ניתן להחיל את המושג "דברי נזיקין" כמעט על כל היחסים שבין אדם לחברו.
בימינו אפשר לזכות להתהדר בתואר "חסיד" באמצעים שונים – הצטרפות לקהילה הקרויה "חסידי רבי פלוני", או השתתפות באירועים של חוויות רגשיות, דתיות ומיסטיות. מעמדו של החסיד התלמודי שמדקדק בענייני ממונות, נתעמעם.
דבר זה אינו חידוש; רבים ממחברי ספרי החסידות ועבודת ה' החשובים בישראל בכל הדורות מחו על התופעה. לדוגמה, רבנו בחיי בהקדמתו לספר "חובות הלבבות", או הרמח"ל בפתיחתו לספר "מסילת ישרים". שניהם מיצרים על שכבר בזמנם נחשב העיסוק בלימודי החסידות לפחוּת ערך, ואילו לימוד הגמרא וההלכה בעיון נחשבים יוקרתיים יותר. הדבר המעניין הוא שהעיסוק בגמרא, גם אם הוא מתמקד במסכתות הלמדניות של סדר נזיקין, אינו מיתרגם לחסידות, מכיוון שבדרך כלל אין לומדים את הסוגיות העיוניות של שלוש הבבות מנקודת המבט של ההשתמעות המעשית שלהן – לא ברמת הפרט וחובותיו, ובוודאי לא ברמת כלכלת החברה והמדינה.
יש בדברינו קריאה להצבת העיסוק בכלכלה ובחברה, על היבטיו השונים, בתור תחום דעת משמעותי ומרכזי בחינוך בישראל בכלל ובחינוך הדתי בפרט, בלי לפגוע בסדרי העדיפויות החינוכיים והערכיים. השיחה עם המועמד להוראה צריכה להתחיל תמיד בדיון על שאלות שברומו של עולם החינוך והרוח, אולם אי אפשר שתסתיים בלי שרגליה יהיו נטועות יפה בקרקע המציאות הכלכלית ובסדרי התעסוקה.
