ח חנ חנה – קריאה בשיר של דבורה זגורי-רזיאל
שמעון פוגל
שמעון פוגל הוא דוקטורנט במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב
הקריאה והגרפיטי המפורסם של חסידי ברסלב, נ נח נחמ, זוכים לפרשנות ולהתייחסות מרתקת בשירה של דבורה זגורי-רזיאל. המטען של כל מה שאותו גרפיטי וסיסמה מסמלים בחסידות הרחוב הברסלבית, עובר דרך עולם התפילה והלימוד המעמיקים, וזוכה לפנים חדשות. שמעון פוגל נזכר בתחושות שעוררה בו החוויה הברסלבית בישיבה, ודרך קריאה פמיניסטית בשיר לומד גם על התפילה
דבורה זגורי-רזיאל
¯
חַ חַנ חַנָּה
שִׁכּוֹרָה הָאִשָּׁה הַזֹּאת!
מוֹחֵאת כַּפַּיִם
צוֹעֶקֶת בִּלְחִישַׁת שְׁפָתַיִם
מָרַת נֶפֶשׁ
מְתוּקַת עֵינַיִם.
מִי שֶׁעָנָה לָךְ
חַ חַנָ חַנָחְנַח
הוּא יַעֲנֵנוּ.
אני והמשוגעים האלה
את שירה של דבורה זגורי-רזיאל פגשתי אגב עלעול באנתולוגיה "ליקוטי שירות" שערכו יורם ניסינוביץ וצורית יעיר (גילוי נאות: גם שיר משלי נכלל בה). ההזמנה לכתוב על אחד מן השירים שבקובץ קסמה לי משום שאת השירה ואת ר' נחמן פגשתי בערך באותה תקופה, והשיר המסוים הזה עורר בי סיכום הגון של מנעד התחושות שלי כלפי ר' נחמן ותורתו.
כבחור ישיבה צעיר משכו אותי תורותיו של ר' נחמן מברסלב דווקא משום סערת הנפש שבהם, הרדיקליות הסמויה והגלויה, המשחקיות האינסופית במילים. כמובן, לא הייתי מיוחד בהיקסמות זו; הלכתי בעקבות רבותיי ובעקבות אופנה ששטפה באותן שנים חלק מעולם הישיבות הציוני – וכנראה היו אלו מן השנים המשמעויות ביותר בכניסתה של "החסידות" אל הישיבות האלו. פה ושם התלבטנו בעניין דרישתו של ר' נחמן לתמימות, אולם פטרנו אותה חיש מהר בהסברים על אודות "תמימות שנייה" והחוכמה הרבה שנדרשת כדי להיות תמים באמת. אפילו קראנו את ספרו של יוסף וייס, והדברים התיישבו על לבנו – ר' נחמן הוא הוגה קיומי מן המדרגה הראשונה.
מובן שמי שקורא כך את ר' נחמן מברסלב, אפילו אם הוא רואה בו את המורה הגדול, אינו יכול להיות חבר למשוגעים הברסלבים. כמובן, אפשר לגדל שיער פרא, אפשר להתבודד ואפילו לצעוק, אפשר לכסוף לאיזו גאולה פנימית – אבל בסופו של דבר, מה לנו ולהם? מה לנו ולקופצים באמצע הכביש, משליכי השכל חסרי הדאגות? הרי מי לנו מודאג יותר מ"רבנו"? מי תובעני יותר מזה אשר אמנם ביקש למצוא נקודה טובה המצויה בכל אדם (ליקוטי מוהר"ן רפב), אבל את תורתו עטף והסתיר בידע רחב ובברק מתחכם? אפשר היה ללמוד מרבניהם, אולי; כדאי היה לשמוע אותם כאשר הם לומדים, אבל את ר' נחמן באמת מצאנו בין הספרים הקיומיים האחרים – החסידיים ושאינם כאלו.
התמונה הזו כבר אינה משקפת את מקומו של ר' נחמן בציבור הציוני-דתי, ואפילו לא בעולם הישיבות. למעשה, יכול להיות שכל מה שתיארתי לא היה אלא מהרהורי לבי; מבט אגוצנטרי של מי שהייתי אז על סערת הנפש שהושלכה גם על אחרים. איני סבור שכך הוא, אבל הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. התמורה שחלה במקומו של "רבנו" היא עצומה. כיום ספריו של ר' נחמן פוגשים את המבוגרים ואת הצעירים בעיקר כמי שמציע להם מפלט מאיזו רציונליות מאיימת, מהפנים חמורי הסבר של העולם הרבני. העולם הברסלבי הציוני החדש, גם אם אינו חובש כיפת "נחנח" גדולה, ואינו יוצא בריקוד – דומה הרבה יותר לברסלביות החוזרת בתשובה (המזרחית בעיקרה), מאשר לר' נחמן של יוסף וייס (אמיתי או מדומיין).
התרחקתי מר' נחמן – מסיבות רבות, אבל גם כי ידעתי שבסופו של דבר יש להם, לאלו שהרתיעו אותי, ר' נחמן שאינו פחות אמיתי מזה שהיה לי. לא רציתי את הר' נחמן שהיה לכולם, ולא יכולתי יותר לקרוא אותו בנאיביות המשכילית של פעם, אז ויתרתי.
לאור ההקדמה הזו – אוטוביוגרפיה רוחנית של מי שאינו בר הכי לכתוב אחת, אפשר להבין מדוע שירה של זגורי-רזיאל הצליח להעלות על פניי חיוך של הבנה.
קול אישה שיכורה
השיר מתחיל בהיפוך נועז – "ח חנ חנה". הסיסמה הברסלבית המוכרת (למעשה, האודסרית, אבל התרבות שלנו כבר הכליאה בין השניים עד לבלי הכר) הופכת כאן לקול של צחוק. הגמגום, החזרה על הברות בטור עולה, כבר אינו התקדמות אטית עד להשלמה מאומצת של השם, אלא צחוק מתגלגל, שבסופו מופנה המבט אל האישה המתפללת. הצחוק הזה אינו צחוק של לעג אלא גם, אם לא רק, התפעלות ושמחה. האישה הזו היא התפילה המשתחררת מן הגמגום, מן ההסתרה של הפתק המסתורי. אומן שבאוקראינה אינה מקום מושבו של ר' נחמן – היא בעיקר מקום קבורתו. לעומת זאת, פה "חנה" אינה נתונה בקבר. הצחוק הוא צחוק חי – השמחה לראות אישה מתפללת. אמנם, יש בתפילתה גם ממד של זרות ("שיכורה האישה הזאת"), והשכרות אינה נטולת ממד שיפוטי, אבל בסופו של דבר הצחוק הוא בעיקר חיוך של הנאה מן התפילה.
אבל חשוב הרבה יותר – ר' נחמן אינו נמצא כאן. הוא מוחלף, ודווקא באישה. הצדיק האירופי שהוא נין הבעש"ט דרך בתו, שרק בנותיו נותרו בחיים, שהכול זוכרים אותו כנחמן בן פייגא – הופך כאן לאישה בעצמו. אל יקל הדבר בעינינו. איני סבור שיש כאן רק סטריאוטיפ של החסיד הנשי. למעשה, הזיהוי בין חנה המתפללת ובין רבי נחמן מושלם לקראת סוף השיר ("ח חנ חנחנח"), וכפי שנראה, חנה היא המתפללת והיא מתגלה כגילום השלם של הרעיון הברסלבי.
הִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ: וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה': אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה: וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ:
שמ"א א, י-יז
תפילת חנה אינה רק פרשייה מקראית נאה. הגמרא במסכת ברכות (בתחילת פרק חמישי) לומדת מחנה רבות מהלכות התפילה: את תפילת הלחש בהנעת שפתיים בלא קול, את האיסור להתפלל בשכרות ואת הרצינות ("מרת נפש") שנדרשת מן המתפלל. חנה היא, במילים אחרות, האבטיפוס של המתפלל: מפוכחת, רצינית, מכונסת בעצמה, וכל-כולה אומרת תפילה וכוונה.
פרדוקסים ברסלביים
חנה הברסלבית של זגורי-רזיאל הופכת את כל העקרונות ההלכתיים האלו לפרדוקסים ברסלביים. מחד גיסא, היא אינה מרסקת את המטען ההלכתי או את הסיפור המקראי, אינה סותרת אותו בקריאה ראשונה. מאידך גיסא, כל אחת מהנקודות המרכזיות האלו בעצם זוכה להעמדה ברסלבית חדשה, שהופכת את התפילה לאירוע שונה לחלוטין מתפילת העמידה של התלמוד.
נתבונן בתפילת חנה "שלנו" שורה אחר שורה. נראה שאמנם, כדרבי רב המנונא בגמרא שם (בבלי ברכות לא ע"א; כל ההפניות להלן הן למקור זה, אלא אם צוין אחרת), "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה" [חסר תרגום!]. אבל, וארשה לעצמי משחק מילים, זגורי-רזיאל מראה לנו כי אין אלו רק ההלכות ה"גבריות" של התלמוד, אלא ה"הלכות" של התפילה הברסלבית. במידה מסוימת, היא משתמשת כאן בר' נחמן כדאי לקרוא מחדש את הסיפור המקראי של תפילת חנה באופן כזה שכל הלכה מכילה כפל משמעויות, אם לא למעלה מזה.
הגמרא לומדת מחנה את התפילה בלחש – בהנעת שפתיים אך בלא השמעת קול:
רק שפתיה נעות – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע – מכאן, שאסור להגביה קולו
בתפלתו.
לעומת זאת, חנה בשיר צועקת בלחישת שפתיים, והמקור לכך הוא בוודאי באחת מתורתיו המפורסמות של ר' נחמן (שיחות הר"ן טז):
דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד ולא ישמע שום אדם כלל רק הצעקה היא בקול דממה דקה וזה יוכל כל אדם.
הרעיון המקורי הזה של ר' נחמן לא התייחס דווקא לתפילה. למעשה, ההפך הוא הנכון, ונדמה לי שנכון לקרוא אותו דווקא כחלק מעולם האלטרנטיבה הברסלבית לתפילת הקבע – ההתבודדות, הזעקה, התפילות הפרטיות. אבל כאשר קושרים את הרעיון הזה לחנה, אֵם המתפללות של התלמוד, מקבלים את העיקרון הזה אל תפילת העמידה עצמה. אם כך, אנו שומרים על הגדר ההלכתי שלא להגביה את הקול, שלא לצעוק, אבל דווקא המגבלה הזו, הסייג הנוקשה, כמעט סירוס של הרגש המתפלל – הופכת לדרך האפקטיבית ביותר לצעוק, שהרי בסיום אותה שיחה נאמר:
קל יותר לצעק כנ"ל (בלא קול ש"פ), כי כשצריך להוציא הדבור קשה יותר לתפס את הקול אל המחשבה ולבלי להניחו לצאת דרך הקנה המוציא קול (עין ברכות סא.), אבל בלא דבור קל יותר.
דבר דומה אני מוצא במחיאת הכף, בטכניקה של השמעת הקול בלא מילים. כיום נשגרה בפי כול המימרה מליקוטי מוהר"ן י:
כשיש חס ושלום, דינים על ישראל, על ידי ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינין
חיפוש קצר ביוטיוב גילה לי שלא זו בלבד שהמכתם הזה הולחן, הוא מעין להיט אצל תזמורות חתונות, ודווקא כאלו שחזותן "מיינסטרימית" לחלוטין. אני שמעתי אותו לא פעם ולא פעמיים מאלו הנוהים אחרי הצד הברלסבי הפרוע יותר דווקא, זה שמאמין שעדיפים הניגון, הריקוד ומחיאת הכף על התפילה; שאלו "פועלים" יותר. אולם האמת היא ששלוש הפסקאות המשמעותיות יותר של ר' נחמן ביחס למחיאות כף (ליקוטי מוהר"ן מד-מו) שנמסרו ב"לשון רבנו ז"ל", מתייחסות למחיאת כף בשעת התפילה דווקא, אותה תפילה שחנה היא הדמות שהולידה את אופייה. מפאת אריכות הדברים לא אצטט אותם כאן, אבל די בכך שנבין כי בעיניים הברסלביות יש כאן הכנסה של האלמנט ה"פועל", המאגי כמעט, אל תוך התפילה. הכול כמובן בהיתר גמור, שהרי רק הגבהת הקול בתפילה נאסרה. זה תפקידה של חנה בשיר הזה – למחוא כף באמצע התפילה.
את "מרות הנפש" של חנה ציין רבי אלעזר כמקור המקראי לקביעת המשנה כי "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (בבלי ברכות ל ע"ב):
מנא הני מילי? אמר רבי אלעזר; דאמר קרא:"והיא מרת נפש".
אולם כפי שראינו, מרות הנפש של חנה בשיר שלנו אינה מובילה לתפילה מתוך "כובד ראש", אלא לתפילה של מחיאת כף וצעקה בלא מילים, לתפילה של "שיכורה". זו גם אינה חנה מרת הנפש של המקרא, זו שמתפללת "על ה' ובכה תבכה". זו אינה חנה שמרירות הנפש שלה משתלבת היטב בעמדתה הכנועה, המשותקת כמעט, מול עלי הכהן; זו חנה אחרת לחלוטין. לכן אין לנו אלא למצוא כאן היפוך נוסף – מרירות הנפש היא אותה מרירות נפש של הצדיק הברסלבי, שחוזרת ברמז ובגלוי בכתבים הברסלביים. אבל מרירות הנפש הזו היא שמולידה את התפילה המיוחדת של חנה בשיר הזה – את מחיאות הכפיים ואת הצעקה בלא קול; את השכרות, הצחוק והגמגום.
אולי בשל כך חנה בשיר הזה היא אמנם מרת נפש, אבל גם "מתוקת עיניים".
חנה ור' נחמן נפגשים
לאור זאת נחזור ונבין את ההיפוך של השכרות. במקרא, עלי הכהן חושד בחנה המתפללת כי היא שיכורה. השפתיים הנעות בלא קול אינן נראות לו התנהגות נורמלית של אדם מן היישוב. חנה משיבה כי היא עושה זאת משום שהיא מרת נפש. אולם אצל זגורי-רזיאל, הצעקה בלא קול, תנועת השפתיים החרישית, לא יכולה להיות רק תוצאה של מרירות הנפש. במהלך לולייני אנו נזכרים כי בניגוד לגיבורה המקראית – בשיר שלנו, הברסלבי, השכרות אינה מוכחשת. הטענה "שיכורה האישה הזאת" אינה מושמת בפי הכהן הקפדן, אלא בפי המתבונן הצוחק, האמפתי. אין כאן שכרות מיין, אבל אין גם זכר להתנצלותה של האישה "קשת הרוח" – רק מרירות הנפש נמצאת כאן, ומרירות הנפש היא עיקרון גדול וחיובי, בתפילת הגמרא הלומדת ממנה רצינות, כמו בתפילה הברסלבית.
סיום השיר, כזכור, שוזר את חנה ואת ר' נחמן לדמות אחת. זו גם ההזדמנות של זגורי-רזיאל לבטא את השותפות שלה לתפילתה של חנה הברסלבית – את הרצון להיענות כמותה, שמבטא לא פחות את הרצון להתפלל כמותה.
אז איזה ר' נחמן נמצא כאן? אותו הוגה מסעיר שמהפך צעקה ללחישה ושכרות לתפילה נרגשת? אולי רק המתפלל המשתולל, המוותר על הגבולות ומוחא כפיים באמונה תמימה שכך יימתקו הדינים? אני סבור שבשיר הזה אנו פוגשים את שניהם, ולומדים דבר מה על ההזדמנות שהתפילה מקנה לנו, להיות מרי לב ומתוקי עיניים.
