not memberg

 

 

רזא דאחד" – הזיקה שבין מיניות וחיות נפשית בחיי הגבר

הרב דוב ברקוביץ'

הרב דוב ברקוביץ' עומד בראש בית המדרש "בית אב", במסגרתו הוא מלמד גם ב"בית המדרש לגבריות". הוא גם פרסם מספר ספרים, מתוכם כמה הנוגעים בנושא הגבריות. מאמר זה מבוסס על קטעים מספרו מקדש החיים, הוצאת קורן ירושלים, 2010.

 

ראשיתה של הגבריות מצויה בגוף. הגוף הגברי שונה, וכך גם התאווה והתשוקה הגבריות. אחד מכוחותיו הייחודיים הוא עצמתי ומסוכן, מפרה ומשתלט, חייתי ומעניק חיים – הרב דוב ברקוביץ' חושב שהגיע הזמן לדבר על הזרע הגברי

 

א. הכוחות החיוניים שבתוכנו מקורם בברכות החיים של הבורא. העמוקה מכולן היא ברכת רצונו של הבורא שאנו, בני-האדם, נחוש כאילו הכוחות הללו שבתוכנו קיימים בזכותנו, בגין עצמיותנו המבורכת, ונמצאים בבעלותנו. בלי תחושה עמוקה זו שביסוד זהותנו האישית, לא הייתה בנו אותה הכרה ראשונית בכך שכל אחד ואחד מאתנו נושא בתוכו קיום חיוני וסגולי כפרט, כאדם ייחודי שלא היה כמוהו עד שנברא.

עם זאת, יש לזכור שברכת הסגוליות האינדיווידואלית, שהתברכנו בה מעצם העובדה שהבורא ברא אותנו כיחידים, היא גם שורש הפירוד; שהרי ברכת הסגוליות המצויה ביסוד הווייתנו מאפשרת לנו לדמיין כי כוחות החיים שאנו מגלים בתוכנו פנימה מקנים לנו את היכולת להתקיים ללא חסדיהם של אחרים. כתוצאה מברכת האינדיווידואליות שבחר ה' לתת לנו אנו מסוגלים, בקשיות-עורף, להפוך ליצורים המכירים רק את עצמנו ומסוגלים להתעלם גם מקיומו של מי שברא אותנו והעניק לנו ברכה זו.

בשורש הופעת ברכת החיים בנפש הגבר נמצא הזרע שבגופו. סוד הזרע שבזכר כמוס בברכת השפע שבתשתית קיומו. ממילא, היכולת לשאת פלא זה אינה נרכשת בזכות – שורש החיים אינו תלוי בבחירה. הזכרים, רובם ככולם, מבורכים בזרע המקנה חיים ללא כל קשר לרצון, לתודעה או לדעת.

יתר על כן, סוד חיים זה שהגבר נושא בחובו, על אף השפעתו הרבה על חייו, הן מבחינה פיזית, הן מבחינה רוחנית, נעלם לחלוטין מתודעתו. באופן פרדוקסלי, האיש אינו מודע לעוצמת חיים זו, החיוניות כל-כך לקיומו האישי בפרט ולקיום המין האנושי בכלל. מה שיונחל ממנו לדורות הבאים אינו משלו; הוא רחוק מזה עד כדי ניתוק, כאילו הוא מונח ברובד אחר של המציאות. שלא כמו הרחם והשדיים של האישה, מציאות זו מוסתרת ומודחקת בתודעת הגבר, למעט בשעות מיוחדות, אך מצומצמות, בחייו.

הזרע מעניק לגבר רגעי אושר והנאה בגוף, ברגש וגם בנשמה. עם זאת, כוח החיים הבראשיתי הטמון בו מעמיד אותו במצבים סבוכים אשר בהם הוא נדרש לבחור, בעבורו ובעבור אחרים, בין הרס חיים לבין הצמחתם. אכן, מפליא הוא ההבדל שבין תודעת הגבר לתודעת האישה: בעוד שהגבר כלל אינו מודע לפעילות של זרעו, האישה מחוברת בכל מאודה לחיים הנרקמים ברחמה. האיש רק מוציא את הזרע מתוכו ומעביר אותו לאישה ברגע של היסח-הדעת; לאחר מכן, הוא מנותק מפעולתו. התהוותו הפלאית של העובר שנוצר מזרעו אינה מותירה בו כל סימן היכר, ונעלמת ממנו עד אשר נולדים בנו או בתו כבני-אדם חיים ושלמים.

יתר על כן, הגבר אף מתקשה להעלות בדמיונו את הקשר הישיר שבין הזרע שיצא מגופו לבין בניו ובנותיו, שבהם הוא פוגש עם הופעתם בעולם. בעיניו, מתחוללים ההיריון והלידה לא רק בגופה של אחרת, אלא גם בזמן אחר. תשעת החודשים המפרידים בין המעשה לבין התולדה מקשים עליו לקשר את האירוע המופלא של הופעת חיים חדשים עם ברכת הזרע שלו.

בדורנו, נעלם סוד החסד שבזרע לחלוטין מתודעתם של גברים רבים. את מקומן של ההכרה בברכת החיים שביסוד חיי הגבר והידיעה הפנימית שברכה זו מפרה חיים חדשים בעולם, תפסו ההתמקדות באהבה עצמית והחיפוש אחר מימוש הגאווה הגברית. כתוצאה מכך, הולך וגדל מספר הגברים הנכונים לתת מזרעם ללא כל התחייבות ליחס אישי, ללא כל התחברות עם האישה שברחמה נישא זרעם או עם הילד הנושא בתוכו משהו מפלא ניצוץ החיים שלהם.

מהו שורשו של הניתוק הנורא הזה של הגבר מתמצית חייו ומשורש ברכתו?

לזרעו של הגבר יש יכולת פלאית לנוע בגוף האישה באופן עצמאי ולהפרות את הביצית. על אף חוסר המודעות של הגבר לחיוניות המיוחדת הטמונה בזרע שנוצר בגופו, שלא בטובתו של וללא מודעות ברורה, זו מהווה נדבך אינטגרלי ובסיסי בזהותו ובאישיותו. כתוצאה מעצמת החיים הפועמת בגופו ובנפשו, הדחף "למלוך", להיות ולהתהוות גם על חשבונם של אחרים, לקבוע נוכחות ולהתפשט אל מעבר לגבולותיו, הוא כוח מניע ראשוני באישיותו של הגבר. שאלת חייו היא לאן יכוון את הדחף הזה, הפועם בו.

על אף שהעבודה לממש את החיבור בין הגוף, הנפש והנשמה, מוטלת הן על האיש, הן על האישה, יש ביניהם הבדל משמעותי: האישה חווה את ברכת הפריון שברחמה באופן ישיר וכחלק מזהותה הראשונית, בעוד שהגבר מגיע להכרת פוטנציאל בניית החיים הטמון בזרעו רק באמצעות הרצון, הבחירה והדעת. אם הגבר לא יבחר להעלות זאת לתודעתו, אם לא ילמד להשתמש בזרעו גם ככלי להתקשרות ולהתאחדות עם אשתו ולהצמחת נפשות חדשות במסגרת המשפחה, יוסיף הזרע להתקיים כמציאות עמומה החבויה אי-שם במעמקי גופו, הרחק-הרחק מן ההכרה – כמו בעולמם של בעלי-החיים, עולם שבו היצר המיני מהווה בסיס למאבקים ולאלימות בין הזכרים.

היכולת הפיזית להביא חיים לעולם, יכולת הנוצרת בגופו של האיש בגיל ההתבגרות, מתפתחת בד-בבד עם המודעות של המתבגר בכל הנוגע לחייו האישיים, הערכיים והמקצועיים. אכן, הדעת והחשיבה המוסרית של המתבגר וגיבוש דרכו בחיים צומחים במקביל להתגברות היצר המיני שלו. בשנים אלו מעסיקה אותו מאוד ההתפתחות המינית – אך בדרך-כלל מבלי שהוא יידע, או ירצה לדעת, דבר וחצי דבר על משמעות ברכת החיים שהוא נושא.

שאלת התייחסותו או חוסר התייחסותו של הגבר אל העצמה שבזרעו היא הרת-גורל בעבורו ובעבור סביבתו. אם יישאר באותו היעלם ראשוני שלתוכו נולד, אזי הדחף היצרי שישתלט עליו מתוכו הוא שיקבע את תכני רצונו ואת דפוסי ההתנהגות שלו; במילים אחרות: הכוחניות הגברית, הרצון לכבוש ולהשתלט, הם שיכוונו את מעשיו.

יכולתו של הגבר לדעת את סוד קיומו כאדם המסוגל להביא חיים לעולם היא יכולת נלמדת, ודורשת מחויבות והשקעה של דעת ורצון. לצערנו, הכרה בסיסית זו אינה נתפשת כנושא שראוי להעלותו ולדון בו במסגרות החינוכיות לסוגיהן, בין דתיות ובין חילוניות. ואולם, מודעותו של הגבר לברכת הפריון שבגופו ובנפשו עשויה לשנות באופן משמעותי את התייחסותו לעצם זהותו הקיומית כאדם וכגבר. ממה נובעת אותה השתקה, אותה היעלמות, אותה הדחקה?

במקורות הראשוניים של התורה שבכתב ושל התורה שבעל-פה אין אנו מוצאים כל הסתרה של נושא זה; נהפוך הוא: זהו חלק חיוני ומרכזי בהתייחסותם של מקורותינו לעצם שורש החיים וליסודות התודעה של האדם. מכאן משתמע כי אחד מנדבכי היסוד של חידוש חיי עם ישראל בארצו מתוך שאיפה לעצמיות רוחנית, חייב להיות החזרה לדרך אבותינו ואימותינו בתחום זה. זאת, מתוך ההכרה הברורה בכך שזרעו של הגבר הינו אחד הגילויים של הברכה הא-לוהית שבחיים. ההטמעה של הכרה זו בנפשו של כל בחור מתבגר חייבת אפוא להיות יסוד מרכזי בחינוכו.

ב. נוסף על יסוד החסד, האמור להתגלות מתוך החיות שבזרע האיש ומתוך תודעתו, יש פן נוסף של ברכת הבורא המתגלה בו, והוא בחינת "ההתחדשות". מן הרגע שבו מתחילים תאי הזרע להיווצר בגופו של המתבגר הם נוצרים באופן כמעט בלתי מוגבל, הן מבחינת כמותם, הן מבחינת זמן היווצרותם. ואף שתאי זרע ימותו – ייווצרו כל הזמן תאים חיוניים חדשים, וכך יהיה לאורך שנים רבות, עד זקנה ושיבה.

ברכת פריון זו שבאדם היא גילוי של כוח ההתחדשות של הבורא עצמו בהתהוות התמידית של הבריאה.

בחינת ההתחדשות שביסוד אישיותו של האיש כשיקוף של גילוי הברכה הא-להית עולה מהשימוש המיוחד שעושה התורה באחד השמות המיוחדים של הבורא – שם החושף פן מסוים של הנהגת ה' בעולם. כך עולה מן הדברים הנאמרים בסמוך להתגלות ה' למשה בסנה: "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו. אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם, אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב-ג). אין פסוק זה בא לומר שהאבות לא הכירו את השם המיוחד, י-ה-ו-ה, שהרי הוא מופיע לכל אורך ספר בראשית, ולעתים אף בדברי האבות עצמם; אלא, בא הפסוק לומר כי נבואת האבות הגיעה אליהם דרך בחינת ההנהגה הא-להית הנכללת בשם 'א-ל ש-די', ולא דרך פן ההנהגה הגבוה יותר, הנכלל בשם המיוחד.

הקדוש-ברוך-הוא ביקש שעם ישראל יכיר אותו דרך הופעתו והנהגתו בעולם המשתקפת בשם י-ה-ו-ה. גילוי השם המיוחד הזה קשור לגאולת מצרים ולמתן-תורה. אך מהו פשר השם 'א-ל ש-די'? כיצד זה מכשירה התגלותו של הבורא בפן הזה, לאורך ספר בראשית, את הדרך לגאולת מצרים ומתן תורה?

לצורך הבנת העניין, נעיין להלן בכל המקומות בספר בראשית שבהם מופיע השם 'א-ל ש-די':

"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו. אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד" (בראשית י, א-ב).

"וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ: לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים" (שם כח, א-ג).

"וַיֵּרָא אֱ-לֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב. לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים: אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי, פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" (שם לה, ט- יא).

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף: אֵ-ל שַׁ-דַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים, וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם" (שם מג, ג-ד).

"מֵאֵ-ל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם" (שם מט, כה, הפסוק מופיע בברכת יעקב ליוסף, בתוך ברכות יוסף לבניו לפני מותו).[1]

בכל פעם ששם זה מופיע בספר בראשית, למעט יוצא אחד מהכלל,[2] הרי שהנהגת הבורא הנחשפת בפנינו בהקשרו של השם הזה הינה באופן חד-משמעי ברכת הפריון. כלומר, הבסיס לגילוי השם המיוחד וההכשרה שאפשרה אותו הם אופן הגילוי ודרך ההתקשרות של הבורא אל האבות כשהם כרוכים באופן חד-משמעי בהופעת הברכה הא-להית בפריון האדם.

הפסוקים העיקריים שבהם נסתייע כדי להבין את תוכנו של גילוי הבורא בחיותה של מערכת הפריון של האדם הם הפסוק הראשון והפסוק האחרון. נתחיל מהסוף: בברכת יעקב לבניו לפני מותו הוא מאריך במיוחד בברכותיהם של יהודה ויוסף. למעשה, יעקב מעביר ליוסף את ברכת א-ל ש-די שקיבל הן מאביו יצחק, הן ישירות מה'. באופן שבו הוא מנסח את הברכה, חושף יעקב טפח מתוכן הגילוי המיוחד של הבורא הכלול בשם א-ל ש-די: "מֵאֵ-ל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁ-דַּי וִיבָרֲכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם". הופעת השם א-ל ש-די בסמיכות למילה 'שדיים', המתייחסת לאיבר שבגוף האישה, והקשר המובהק הנוצר עקב כך בינו לבין מערכת הפריון, מעוררים עניין רב. איזה קשר יכול להיות בין שם המשקף פן מסוים של התגלות הבורא בעולם לבין איבר בגוף האישה?

בספר בית יעקב[3] מובא הסבר מעניין ביותר לזיקה מפתיעה זו:

"זה השם מורה על גודל הצמצום, כמו שכתוב במסכת חגיגה (דף יב): ' 'אני א-ל ש-די', אני הוא שאמר לעולם די'…[4] כדי שהמקבל [שפע] יקבל כפי כוחו ולא יתבטל [=ייכחד או ייעלם] מפני שפע האור. וכמו שיש שדיים של האישה מן הטובת עין [ברכת "עין טובה"] להשפיע לתינוק, שמזה נולדים השדיים המצמצמין את החלב שילך דרך נקבים דקים. אף שהשדיים מלאים חלב, אין מוציאין רק [=אלא] טיפין טיפין, כדי שהתינוק יוכל לקבל שלא ייחנק. כמו כן השם ש-די… מצמצם השפע שלא תתפשט ביותר, באופן שיוכל האדם לקבל[5]… כמו שכתוב בספר הזוהר (שמות, פקודי, דף רנג), ונקרא א-ל ש-די היות ויוצא הכול מאותם השדיים וכו' ".

על אף הזיקה החזקה הנוצרת בברכת יעקב בין השם 'ש-די' לבין המילה 'שדיים', הרי שבהופעה הראשונה של השם בספר בראשית מודגש דווקא הצד הגברי של מערכת הפריון. בברכת ה' לאברהם, שבה הוא מבטיח לו כי ירבה את זרעו "במאוד מאוד" (י, ב) מתגלה ה' לאברהם בגוף ראשון, בדומה להתגלותו למשה בסנה: "אני א-ל ש-די". כאן מצטווה אברהם במצוות ברית-מילה – דהיינו, הוא מצטווה לקבוע את אות הברית בין ה' לבינו בגופו ממש, באיבר הפריון שלו.

דבר זה זוכה לתהודה מיוחדת בפירושו של רש"י למילה 'שדיים' שבברכת יעקב. גם רש"י מקשר את השם 'א-ל ש-די' בברכה לגילוי ברכת הבורא במערכת הפריון, אך באופן שונה. לדעתו, המילה 'שדיים' בברכת יעקב ליוסף אינה מתייחסת לשדיים של אישה, אלא דווקא לגבר. בעקבות התרגום הארמי של אונקלוס, מפרש שם רש"י את המילה הזאת באופן הקרוב לשימושה בארמית, שבה המילה 'שָׁדִי' פירושה לזרוק למרחק:

" 'ברכת שדיים ורחם' – ברכתא דאבא ואימא. כלומר: יתברכו המולידים והיולדות. שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראויה להריון, והנקבות לא ישכלו את [ה]רחם שלהן להפיל עוברין. 'שדיים': כמו (שמות יט, יג) 'ירה יירה'… שדיים כאן על שם שהזרע יורה כחץ".

על סמך פירוש זה של רש"י, אפשר להציע כי האות המיוחדת של כריתת הברית אשר נמסרה לאברהם תהיה צורה מסוימת של אותו המקום בגוף שהוא: "יורה כחץ", מקום הנקרא 'שדיים' בברכת יעקב לבניו – מקור הברכה הא-לוהית שהתברך בה יוסף.

על אף העניין המיוחד המתגלה בפירושו של רש"י, מתעוררת שאלה נוקבת בעקבותיו: מהי הזיקה שבין איבר המין הזכרי ואות הברית החקוקה בו, לבין האמירה התלמודית המכוננת: " 'אני א-ל ש-די' – אני הוא שאמר לעולם די"? לשון אחר: מהו תוכנה של אותה 'אות' הנחקקת בגופו של האיש היהודי מבחינת היותה גילוי של ברכת הצמצום בחיותו של הגבר?

ביסוד פעולת ברית-המילה קיים פרדוקס חריף – המילים הראשונות המופיעות בדברי ה' לאברהם ומהוות בסיס למצוות מילה הן: "התהלך לפני והיה תמים" – התנהל לפניי בשלמות. אך מהי משמעות העובדה שתביעת השלמות מהאיש היהודי תתהווה דווקא מהטלת מום, לכאורה, באיבר המין שלו? מדוע דווקא פעולה זו היא המקרבת את האדם לא-להים, בעוד שאצל הבהמה אותו מום עצמו פוסל אותה מלעלות לקרבן?[6]

הבית יעקב, המקשר את זיקת הגילוי של הבורא בחינת א-ל ש-די למערכת הפריון של האדם דרך שדיה של האישה, מקשר בהמשך דבריו גם בין משמעותו של שם זה לבין מצוות המילה, וזו לשונו:

"וזהו מצוות מילה – שבמקום הזה יש זרם חשק ותאווה חזקה ועל כן אינם יכולים להמליך בזה המקום את השם יתברך שייראה החיבור לשם יתברך במקום הזה… הגם שיש גם בזה [בזרם החשק והתאווה] גם כן רצונו יתברך…ואכן [גם] בזה עצמו נתגדל כבודו. על כל פנים האדם אינו רשאי לעשות שום דבר בלי שייראה בצורה מפורשת [ההדגשה שלי – ד.ב.] רצונו יתברך… ועל ידי זה שמשליך את המותרות [המיותר, דהיינו: הערלה], ולא יישאר [אלא] רק מה שיובן בו החיבור שלו להשם יתברך, אז נראה במפורש ההתקשרות שיש לכל דבר להשם יתברך. ובגלל זה נקרא מצוות המילה 'ברית', שהרי ברית הוא התקשרות".

הברכה הא-להית שבזרע מופיעה בגוף הגבר כמו החלב בשדיה של האישה: זרימה חזקה של חיות, העלולה להתפשט בעולם ללא גבול. על-פי הבית יעקב, יש לחתוך את הערלה "המיותרת" לשם גילוי מקום חיות א-להית זו, כך שתיחשף "בצורה מפורשת" עוד נקודת חיבור ביש הנברא לשורש הברכה הא-להית.

עם זאת, גם אחרי הורדת הערלה במעשה המילה, יש שוני מכריע בין זרימת החיים החזקה שבשורש יצריות הגבר לבין הופעת ברכת החיים בשדי האישה. אצל האישה, מופיעה ברכת א-להים בשדיים כמעט ללא כל יסוד של רצון ודעת. מבחינה זאת שדי האישה הינן, בעצם צורת קיומן, הופעה של כבוד ה', גילוי מדויק של צורת ההופעה של הברכה הא-להית בבריאה. לעומת זאת, על אף הסמליות הברורה שבמעשה ברית-המילה, הגבר יהווה כלי לגילוי כבוד ה' וברכתו דרך "איבר הברית" רק בתנאי שיחיה אותו כמצווה.

הגבר חייב לגייס את כוחות הרצון והדעת שלו כדי להפוך את אותה זרימה חזקה של חיוּת, המופיעה אצלו בצורה של חשק ותאווה, למימוש רצון הבורא בבניין החיים, חלף כך שתשמש רק לסיפוק צרכי האגו שלו והנאתו. הוא חייב לווסת מתוך עבודה פנימית את הדחף להתפשט ללא גבול, העולה בו מתוך ברכת חיות זרעו – הדחף ליצור קשר עם נשים רבות – אל עבר מסגרת של בניין חיים בתוך חיי משפחה.

זאת ועוד: החיות הא-להית שבברכת זרעו, חלק מגילוי כבוד ה' בבריאה, עשויה להיות התשתית של תנועת החיות בהתהוותו הרוחנית של הגבר. כאן גלום סוד אמיתי: קיום מצוות ברית-המילה בגופו של התינוק היהודי בגיל שמונה ימים בא לומר כי שורש היצירתיות התמידית השוכנת בגופו של הגבר – התהוותם כמעט ללא גבול של תאי זרעו לאורך חייו – יכול להופיע בנפשו כשורש התחדשותו התמידית.

ואולם, התמורה המופלאה הזאת יכולה להתרחש רק בתנאי שהאיש יעבוד עבודה אישית רצופה לאורך שנים, בכפוף לשלבים חדים שבהתפתחות אישיותו הבוגרת: 'אתכפיא' – שליטה בכוחות החיים שבגופו ובנפשו, ו'אתהפכא' – המתקתם המביאה לידי האצלה ונתינה. בעקבות אלו, תוכל לבוא ברכת ההתחדשות הפנימית: ברצון, בדעת וביכולת ההתכוונות בחיים.

ג. מציאות זו של עלייה תמידית מדרגה לדרגה מתגלה אצל אברהם מיד לאחר שהוא מקיים את מצוות ברית-המילה בעצמו ובבני ביתו, כאשר מופיעים בביתו שלושת המלאכים. הופעת המלאכים בדיוק בשלב זה בחייו של אברהם באה לגלות כי מצווה זו קשורה ליכולתו של האדם לעלות תמיד מדרגה לדרגה בהתחדשותו הפנימית. מיד לאחר בשורת לידתו של יצחק, בן לשרה, בבשורה על הפיכת סדום, נאמר במפורש כי הגיעה עת התהייה: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (בראשית יח, יז). ומיד לאחר הקביעה הא-להית המדהימה כי יש לשתף בשר-ודם בחשבונו-של-עולם, מגלה התורה לראשונה את שורש בחירתו של אברהם. אברהם מנהיג את עולמו הקטן באותן המידות שבהן מנהיג ה' את עולמו: "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט";[7] משום כך יש לגלות לאברהם את דרכי הנהגת הבורא ולשתף אותו בדיון על מהותה.

הכוח המניע להתחדשות הזאת בחיי אברהם הוא מצוות ברית-המילה, שהיא גם המצווה אשר בה הוא מתחיל להיות בפועל: "אב המון גויים". העוצמות הראשוניות והדחפים העמוקים שכל גבר חש ביסוד נפשו ובשורש רצונותיו, מה שהבית יעקב מכנה בשם: "זרם חשק ותאווה חזקה", יכולים להיות אפוא גם כוח דינמי שורשי בנפש לבניין הרוח.

סוד ההתחדשות אשר התגלה לאברהם הוא ששליטה ('אתכפיא') ביסוד היצריות מביאה לצמיחה, ושנתינה וחסד ('אתהפכא'), היונקים מחיותה, מביאים לעלייה מדרגה לדרגה. מי שלומד במהלך חייו להפוך את עוצמות החיים האין-סופיות הזורמות בשורש קיומו הפיזי והנפשי למקור של האצלה, יהפוך אותן למקור להתחדשות כוחותיו הרוחניים, ויביא מתוך כך להוֹלָדַת חיים חדשים בתוכו ובסביבתו.

לפי עומק התובנה התורנית, יצריותו של האיש מגיעה לתיקונה כאשר הוא מסוגל לצמצם את התפשטות החיות שביסוד 'גבריותו', בחינת 'א-ל ש-די', מבלי להדחיק אותה ומבלי להקהות את עוצמת זרימתה. מי שחי מתוך מודעות לסוד קיומו, לכוחות החיים הראשוניים הפועמים בו – והמסוגל לכוונם לא רק לשם הסיפוק העצמי – זוכה בלשון המקובלים ל"המתקה" ונעשה מבוע לחסד. הזרע הנעלם מעיניו ומתודעתו, והעלול משום כך להפוך לדחף בלתי נשלט, הופך ברצונו, בבחירתו ובדעתו, לביטוי של הרצון הא-לוהי לקיום החיים – ולחסד שביסוד החיים. כאשר אותן עוצמות עלומות שבשורש אישיותו באות לידי ביטוי בצורך פנימי ועמוק לתת מעצם חיוּתו לאחרים – לשם סיפוקה של אשתו, לשם בניין הקשר שביניהם, לשם בניין משפחתו ולשם העצמת כוחות החיים של האחרים החיים סביבו – הן הופכות לשיקוף של "בראשית ברא" בשורש אישיותו, והחיות עצמה מכוננת ומעצבת את דעתו וכוח הרצון שבו.

על רקע זה, נראה כי חלק מהותי מעבודת האיש הוא לחיות עם אשתו מתוך תהליך לימוד של שנים, שבו גם רגעי הנאתו וסיפוקו האישי מהווים חלק מהמימוש של שורש הנתינה שבעומק נפשו. בשעה שיש הרואים אותה כשיא הגשמי מתקיימים דברי רבי חיים בן עטר: "כי מי שלבו נדיב יתנדב יותר מהיכולת, ולא יקפיד על חיסרון אשר ימצאנו, כי שמח בנתינה יותר מהקניין אצלו."[8]

נראה שזהו מובנה הפשוט של הברכה: "שהכול ברא לכבודו", הפותחת את שבע הברכות הנאמרות לכבוד החתן והכלה. ברכה זו מבטאת תובנה תשתיתית, אשר בה גלום עצם משמעות אמירתן של כל הברכות כולן. ראוי היה, אולי, לומר אותה בתכיפות גדולה יותר; ואולם, בפועל קבעו לומר אותה אך ורק בנוכחותם של חתן וכלה – כדי לקבוע בתודעה שחיי האישות – העלולים להיתפס כרובד החומרי והגופני ביותר של הבריאה – יכולים גם הם להיות מקום של גילוי כבוד ה' בעולם.

 

 

 

 

 

 


[1] בכל הפסוקים הללו אנו מוצאים, אמנם, גם את ברכת הנחלת הארץ לאבות, אך הברכה הראשונה והעיקרית הבאה לאחר השם "א-ל ש-די" היא תמיד ברכת הפריון.

[2] כאשר יעקב מבקש מבניו שירדו שוב מצרימה, למרות חששותיהם מהשליט שפגשו שם – שהיה בעצם אחיהם יוסף – אומר יעקב: "וא-ל ש-די יתן לכם רחמים לפני האיש, ושלח לכם את אחיכם אחר [שמעון הכלוא] ואת בנימין, ואני כאשר שכלתי שכלתי" (בראשית מג, יד). על אף שלפי העולה מפסוק זה אפשר לפרש את השם 'א-ל ש-די' כקשור ליסוד הרחמים – אשר גם הוא קשור לרֶחֶם – ייתכן כי השימוש שעושה יעקב בשם זה קשור גם לתפילתו שביתו יישאר שלם וכל זרעו ישרוד ויתקיים.

[3] מאת הרב יעקב בן הרב מרדכי יוסף מאיז'ביצא (בעל מי השילוח); ההבהרות שבגוף הטקסט הן שלי.

[4] בקטע שהושמט עומד הבית יעקב על המשמעות של כל אות בשם 'ש-די' לפי יסודות קבליים.

[5] משמעו של השם 'א-ל' קשור ליסוד החסד וזרימת השפע, שלא כמו השם 'א-להים'. ראו, למשל, בגילוי י"ג מידות הרחמים, "ויעבר ה' על פניו ויקרא- ה', ה' א-ל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת" (שמות לד, ו). מכאן עולה כי טעמו של השילוב בין 'א-ל' ל-'ש-די' הוא גילוי הברכה והחיות באופן של שפע מצטמצם.

[6] בספר ויקרא (כב, יט) מגדירה התורה יסוד חשוב בהלכות הקורבנות: "לרצנכם [=אם תרצו שהקרבן שלכם יתקבל ברצון בידי הבורא], תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים". פירושה של המילה ,תמים, בפסוק זה הוא פשוט וברור לחלוטין: ללא כל מום ופגם פיזי. לאחר מכן, התורה מפרטת את המומים הפוסלים את הקרבן, וקובעת כי העיקריים שבהם הם המומים באיבר המין של הזכרים המוקרבים. פגיעה באיבר המין היא חסר מהותי בגוף הבהמה וביסוד החיות שבגופה, המתגלם בכוח הפריון שלה.

 

[7] בראשית יח, יט.

[8] רבי חיים בן עטר, אור החיים על התורה, פירוש לשמות לה, כב.