"וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם" / על האלמת קולן של נשים והעלמתן מהמרחב הציבורי / רחל קרן

רגע לידתו של העם, כאשר מבין המֵצָרִים בקע ועלה, היה רגע של נס נפלא שעורר את כל העם ליראת ה' ולאמונה בו:

 

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם 
וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּו".

 

חז"ל לימדונו שהכול היו שותפים באותה ראיה ובהכרה הגדולה והשירה שנבעה ממנה:

 

"עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה – עולל הגביה צווארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו: 'זה אלי ואנוהו'…" (בבלי סוטה ל, ע"ב)

ועוד הגדילו הנשים לעשות והוסיפו שירה משל עצמן:

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".

איש לא מחה בעדן מלשיר ולחולל, אדרבא, הכל הצטרפו אליהן, כפי שמפרש החיד"א בפירושו לתורה "נחל קדומים": 
"ותקח מרים הנביאה. טרם אענה אפתח במאמר חז"ל "הנך יפה דודי אף נעים" – זו גילוי שכינה, "אף ערשנו רעננה" בשבח בנים ובנות.
ועוד יש לומר במאמר זה: באמרינן 'קול אשה ערווה' – דכי איכא אימתא דשכינתא ליכא הרהור (בכל מקום שיש יראת שכינה אין הרהור עבירה). והוא הדין נאמר כשיש גילוי שכינה בפרהסיא אז איכא אימתא דשכינתא וליכא הרהורים ויכולים אנשים ונשים לשיר ואין לחוש!
"אף ערשנו רעננה" – זה המשכן, כמו שאמרו חז"ל: בשבח בנים ובנות – בזמרן נשי(ם) עם אנשים, דאיכא אימתא דשכינתא ויכולים לשורר בנים עם הבנות. 
"ותען להם מרים" בלשון זכר, כלומר: דנשים כאנשים וליכא איסור הרהורים".

 

הרושם הגדול של קריעת ים סוף והשירה שבעקבותיו מתוארים במזמור סח בתהילים:

 

"רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ אֱ-לֹהִים הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ: 
קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת: 
בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱ-לֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל:"

 

עם שלם רואה את הליכות אלוקיו ומביע את אמונתו בשירה ,בנגינה, בתיפופן של עלמות ובמקהלות המברכים. והכל מתברכים ממקור ישראל! כמה פשוט הוא המקום בו עומדים הכל לפני ה', ביראה ובשמחה גדולה, ואינם מדירים אף אחד ואף אחת מלעמוד לפניו. המרחב הציבורי הזה שייך לכולם ולכולן. אין בו חשש של הרהור ואין חשש של עבירה, כי יש אמון גדול ואמונה גדולה.

 

האלמת קולן של נשים היא נושא מרכזי בהווייתנו הדתית היום. אין משפט משומש יותר מ"קול באשה ערווה". מעטים הרבנים המעיזים ללכת בדרכו של החיד"א, ולטעון בקול שבמקום שיש שכינה אין הרהור. במקום שמתכנסים לשם ה', לשם שמחה, לשם הודיה לו, קולן של נשים יישמע עם קולם של גברים והקול יהיה ראוי ואהוב ומקובל (ראו מאמרו של הרב ביגמן באתר קולך). שומרי החומות ההלכתיות מסבירים שרצונן של נשים להשמיע את קולן אינו רצון אמיתי שיש להאזין לו, אלא רק ביטוי ל"אידיאולוגיה" שלהן ובשל כך מצוקת האילמוּת הנגזרת עליהן (לעתים באלימות), אינה ראויה להתייחסות.

במאמריו החשובים של הרב שאמע בנושא זה (באתר קולך) הוא שואל: מה ראו המקפידים להקל בהוראת צעירות על ידי גברים ולהחמיר בשמיעת קולן של נשים, שהוא דבר בלתי נסבל מבחינה לוגית!? ומסביר: 'דומני, שאכן יש לומר על דרך ההכללה, שבאמת לא צניעות כאן, אלא שימוש בהלכה כסממן דתי.' כלומר, במקום שבלתי אפשרי להקפיד, כגון בהתרחקות מהנשים, הדורש למשל וויתור על מקומות הוראה, אין נזהרים. 'אולם איסור שמיעת קול הוא הקפדה קלה מאוד… והשקעה זעירה מאוד, שתשׂוּאָתָהּ להפגנת הדתיות החוצה עצומה במאוד מאוד… תופעה זו, ראויה לביקורת נוקבת, ותורת הנביאים רוויה בה.'

 

אם בעבר הודרו הנשים רק מלשיר, היום הן מודרות גם מהאפשרות לנסוע כרצונן בתחבורה הציבורית, ומלבחור את צד הרחוב בו תלכנה ועוד. פניה של ירושלים, וגם פני מקומות אחרים, הושחרו, כי מלבינים בהם את פניהן של נשים ברבים!
בימים אלו הושק מיזם חדש על ידי ארגונים רבים בירושלים הנאבקים על פניה הציבוריות ועל כבודן של הבריות – נשים כגברים, "קו חם" לנשים שנכפתה עליהם הפרדה במרחב הציבורי, מתוך ההכרה שהדרתן במסווה הלכתי – מסוכנת.

נלמד משירת מרים לתיקון עולם! נקפיד שלא יאלם קולן של נשים ושלא יעלימו אותן מהמרחב הציבורי, נמצא מקום לכל אדם ונשמיע כל קול.

 

רחל קרן, מדרשת עין הנצי"ב, חברת הועד המנהל של "קולך"