רונן לוביץ

אפשר לראות את מנהגי האבל בימי הספירה כמתחברים כולם לשרשרת ארוכה ואחידה של אבלות על מותם של יהודים בידי אויבי ישראל.
מאמר זה לא בא לשנות דבר במנהגי האבל של ימי הספירה, אלא חותר לחולל שינוי תודעתי והצהרתי שהוא במקרה זה בעל משקל רב. לא נקל ראש, אפוא, במנהגי האבל של ימי הספירה, כי אם נחזיק בהם במלוא עוזם, ונכיר כי מנהגי אבלות אלו לא רק על תלמידי רבי עקיבא באו, אלא על כל מי שנהרגו בידי אויבי ישראל לאורך הדורות.

אחת המצוות המרכזיות של חג הפסח, היא מצוות החינוך – 'והגדת לבנך', המצווה להמשיך את שרשרת המסירה, לספר שוב ושוב את הסיפור המכונן של העם היהודי ולהפוך אותו למרכז הזהות של הדורות הבאים.
לפניכם שני מאמרים הראשון עוסק בחינוך בליל הסדר והשני מציע פרשנות מחודשת לדמותם של ארבעת הבנים שבהגדה.

חג פורים הוא חג יוצא דופן בלוח השנה העברי, אופיו הקרנבלי, העובדה שהוא חוגג אירועים שהתרחשו בגלות ועוד. למרות שמדובר בחג קצר מאוד מסתתרים בתוכו לא מעט ערכים, תובנות ולקחים שמלמדים על דרכי החיים הראויות.
לפניכם מקבץ של שלושה מאמרים העוסקים בהיבטים שונים של חג פורים – השמחה, איבוד הפרופורציות והתקשורת (או העדרה).

שאלת המוצא שלי היא מה גרם להיווצרותו של הרוע העמלקי? האם היה זה כורח המציאות שייווצר עם בעל מגרעות חסרות תקנה ומדובר בכרוניקה של מוות ידוע מראש שנקבע בגזירה קדומה, או שעצם קיומו של עמלק הינו מקרי (קונטינגנטי), והיה ניתן למנוע אותו? על פי דברי חז"ל נראה בעליל שהרשעות העמלקי לא היתה מחויבת המציאות כלל ועיקר, והאחריות על היווצרותה מוטלת במידה רבה על אבותינו.

במאמר זה נעמוד על נרטיבים מקראיים בהם השתמשו הרבנים בעצבם את תפיסותיהם לגבי העימות הישראלי-ערבי. נראה כיצד רבנים מובילים ורבי-השפעה רואים בסכסוך הישראלי-ערבי המשך לבעיית האנטישמיות הקלאסית, וכיצד הכותבים מתייחסים אל הערבים כיום לאור הדמויות המקראיות של עשיו וישמעאל כפי שעוצבו בפרשנות חז"ל. נעמוד על כך שהבנת הסכסוך הישראלי-ערבי כהמשך לעימותים שיסודם במקרא מכוננת שורה של מסקנות אופרטיביות הנוגעות לדפוסי הפעילות שמתבקשים לדעתם ממדינת ישראל.

ברצוני להניח בראשי פרקים את היסודות לגישה אחרת הגורסת שיש להשתית את העמדה כלפי החילוני בזמננו על קביעה חד משמעית שאין הוא זהה לרשע עליו דיברו המקורות. התפיסה שברצוני להציע סבורה שלא הרי החילוני של ימינו כהרי הרשע או המומר של תקופת חז"ל או של ימי הביניים. ההבחנה ביניהם שמן הסתם כל אדם חש בה באינטואיציה טבעית ועמוקה, באה לידי ביטוי בכמה היבטים

צו השעה של זמננו הוא להביא לכלל יישום את מערכת הערכים המוסרית-חברתית של היהדות. בשנים האחרונות התוודענו לכך שהממסד מתקשה לתת מענה הולם לצרכיהם של החלשים בחברה. אנשים פרטיים וגופים וולונטאריים היו צריכים להיכנס לחלל שהתפנה, ולמלא את הצורך האקוטי בדאגה לבעלי קשיים ומוגבלויות שונות. המצווות המוסריות-חברתיות אמורות לתת לאדם הדתי את הכוח, ואת המוטיבציה לפעול על מנת להיטיב, עם מי שגורלם לא היטיב עימם. לשם כך עלינו לדעת לתרגם את מצוות התורה בדבר היחס לחלשים למשמעויות הרלבנטיות בזמננו.

שאלת המפתח היא: מה הייתה המטרה של כל האותות והמופתים שרגילים לקרוא להם מכות מצרים? רגילים לחשוב שהמטרה הייתה שחרור בני ישראל, אבל זאת יכול היה בורא עולם להשיג בפצצת אטום אחת. המטרה גם לא התמקדה בהענשת המצרים ונקמה בהם, שכן גם את אלו ניתן היה להשיג בהנחתת מהלומה אחת רבת עוצמה.
הגדרת המטרה האמתית של האותות והמופתים במצרים חוזרת ונאמרת בתורה שוב ושוב: להוכיח לפרעה ולכל מצרים שה' הוא האלהים.

שינויים חיוביים עשויים להתחיל ברגע אחד של התרגשות מול אירוע מכונן היוצר חוויה רבת עוצמה, בשעה מיוחדת של התרוממות נפש בלימוד, או ברגעים של התעלות בתפילה מעומק הלב, וכיוצא באלה. אולם רושמם של האירועים המהירים הללו עלול לחלוף ביעף. מה שיחזק את האדם בדרכו ויטביע חותם בנפשו הוא העבודה המתמדת והאינטנסיבית שלאחר מכן.

החובות המוסריות ביהדות אינן מוטלות רק על הציבור, אלא הן הוראות ישירות לאדם הפרטי. יש ליישם ואף להרחיב אותן בהתאם למציאות החברתית של זמננו. מצוות אהבת הגר צריכה להיתרגם גם לאהבת העולה החדש המרגיש כזר, היחס ליתום ולאלמנה צריך להתפרש גם כחובה לעזור לגרושות, לגרושים ולמשפחות חד-הוריות מכל סוג, החובות כלפי החרש והעיוור נכונות לכל בעלי המוגבלויות, ומעל לכל יש לשים לב לקשישים שרוב ההגדרות חלות עליהם בו זמנית.