הורים עושים חינוך- בלוג

 

 תנועת נאמני תורה ועבודה מבקשת להפנות את תשומת לב ציבור ההורים ובתי הספר לפסק דין שניתן לאחרונה בנושא קבלת תלמידים לכיתה ט', הן במוסדות המכונים חצי פרטיים (מוכר שאינו רשמי), ועל אחת כמה וכמה במוסדות חינוך ציבוריים. מפסק דין זה עולה כי בתי הספר התיכוניים אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ואינם רשאים לסנן תלמידים ללא הליך קבלה מבוקר ושקוף. אנו קוראים למנהלי בתי הספר השונים לקיים את פסיקת בית המשפט במלואה, ולנהל מעתה תהליך שקוף הוגן וצודק של קבלת תלמידים למוסדותיהם. אנו תקווה שהליכה לפי פרטי החוק בכל בתי הספר, ובכל סוגי החינוך הדתי, תביא ללקיחת אחריות רבה יותר כלפי כל ילדי ישראל החפצים בחינוך דתי.

קישור לפסק הדין

להלן פרטי פסק הדין:

 

 

 

1.5.12

 

 

דרשתו של רש"י מתורת כהנים על הפסוק "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ
וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם ידועה לכל ילד הלומד
חומש רש"י. השאלה שעולה מהפסוק היא: מדוע סמכה התורה כיבוד הורים לשמירת
השבת? תשובתו של רש"י:

"סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על
פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל
המצות:"

הנער העומד מול אביו נמצא בדילמה ערכית ונפשית, למי לשמוע – לקול האב או לקול הציווי
האלוקי. תשובתו של המדרש ברורה- הציווי האלוקי. אין מקום לספק. המדרש לא
מביא לנו את ייסורי הנפש והקשיים הנמצאים בתוך ליבו של הנער שצריך לקבל את ההכרעה.
התורה העמידה את הסתירה באירוע ברור ומוחלט של שמירת שבת צווי דאורייתא. מה צריכה
להיות ההכרעה במקרה שיש התנגשות ערכית? ברור לכולנו שהעולם הדתי והערכי שבו אנחנו
מחנכים את ילדינו מלא לא מעט דילמות והתנגשויות ערכיות המחייבות את ילדינו להגיע
לידי הכרעה. השאלה הגדולה העומדת בפניו הורים ומחנכים היא:

מה הדרך הטובה להנחיל לילדינו את היכולת לקבל הכרעה בעולם בו יש התנגשויות ערכיות ודתיות?

לעניות דעתי בסמיכת השבת לכיבוד הורים יש את המפתח להנחלת הכלים. רוצה אני לשתף אתכם
בחוויה אישית שקרתה לי, לפני לא מעט חודשים. ראיינתי ילד חמוד בגיל 12 על מנת
לקבלו לבית הספר (עוול, גם בהתחשב במטרה, בהעמדת ילדים בלחץ
של הקבלה או אי הקבלה למוסד חינוכי כזה או אחר – אולם אין המקום במקרה זה להאריך)

במהלך הראיון שאלתי אותו מה הם תחביביו העיקריים, וכיצד הוא מבלה את זמנו. הנער ענה לי
שהוא מאוד אוהב לשחק משחק משותף עם חברים מהכיתה בפייסבוק. לשאלתי – האם הורים
מודעים לכך שהוא חבר בפייסבוק, ענה הנער בחיוך חביב שכן, ושאחד מהוריו עזר לו, כבר
בגיל 10, לפתוח את הדף. שאלתי הבאה קצת הביכה את הנער, שציין בפני שהוא ישר,
שאלתי אותו בן כמה הוא בפייסבוק?

והנער ענה לי במבוכה קלה שהוא בן 18.

השאלה הביכה את הנער כיוון שלכל אחד ידוע שמבחינת התקנון של פייסבוק רק מעל גיל 14 מותר
לפתוח דף.

לא מעט ילדים והורים בהכניסם נתונים לפייסבוק יוצרים מצג שווא על מנת שיוכלו להיות
חברים באתר המפורסם.

לאחר הראיון שאלתי את עצמי מה המסרים שהנער מקבל? הוריו, מחד, מחנכים אותו ליושרה ואמון
ומאידך מאפשרים לו, על מנת להיות עם חבריו, לשקר "רק שקר קטן". העולם
המודרני מביא את כולנו, המבוגרים והילדים כאחד, ללא מעט אתגרים ופיתויים. קשיי
התמודדות מחייבים בניה של עולם ערכי ורוחני ברור וחזק, בניה שמבוססת על נאמנות
ויושרה. ילד חש היטב את המציאות, הוא יודע להבחין מתי מזייפים, הוא מרגיש היטב מתי
המסרים, מדיבורים ומהתנהגות, הם סותרים. ברור לכל בר דעת שמסר סמוי שילד מקבל ברוב
המקרים חזק בהרבה מהמסרים הגלויים.

בפרשת השבוע (אחרי מות קדושים) הסמיכה התורה את השבת לכיבוד הורים. הרש"ר הירש על הפסוק מלמד אותנו

"השבת ננקטה כאן כדוגמא לכל התורה כולה…..כאשר ילד יהודי רואה את הוריו שמרים את השבת,

ילמד גם הוא מדוגמת ההורים לשית את עולמו לרגלי ה'"

השבת היא אחת מעמודי התווך של העולם היהודי. היא וכיבוד הורים על פי הרש"ר בהמשך
דבריו:

"הם הם שני העמודים של קדושת החיים בישראל"

רש"י בהמשך הפסוק ממשיך ללמד אותנו

"אני ה' אלהיכם – אתה ואביך חייבים בכבודי"

החיבור בין כיבוד הורים לשמירת השבת בא ללמד אותנו שגם הורים וגם בניהם מחויבים בשמירת
השבת וקיום התורה. אין מקום לזיופים. המסרים הסותרים נקלטים היטב בעיני הילדים.
ילד שגדל לתוך מציאות חברתית מורכבת כל כך של עולם המדיה, התקשורת והתרבות הסובבת
אותנו נדרש לקבל בבית הוריו חיסון וכלים להתמודד עם אתגרים אלו.

אני ה' – בוחן כליות ולב, אני ה' – היודע מה הם המסרים הגלויים והמסרים הסותרים אותם
מקבלים ילדיכם. הדוגמא האישית שלנו, המבוגרים, בהתנהגותנו היום יומית, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה ערכית
ודתית, היא הכלי והחיסון החזק ביותר שיכולים אנו לתת לילדינו בדרכם להתמודדות עם
הדילמות שהעולם המורכב שאנו חיים בו מציב בפניהם. 

 

הכותב הוא צור לוי אב לארבעה ואיש חינוך.

שלחו לנו מאמרים והגיגים:neemaney@toravoda.org.il

קרן חדד טאוב

יועצת זוגיות ורכזת הבלוג
"הורים עושים חינוך"

 

 

 

17.4.12

כאב לילדים בגיל החינוך היסודי, אני מוטרד לא פעם בשאלת בחירת בית הספר ואופיו, מתוך מחשבה שהחלטה זו הינה גורלית וחד פעמית. ברוב המקרים, בית הספר שתבחר לבכורך יהיה בית הספר בו ימשיכו שאר ילדיך, ולהחלטה יש השלכה גם על החינוך העל יסודי וכמובן על דרכו של הילד.

במקומות רבים בארץ מציעה מערכת החינוך הממ"ד, מתוך רצון להכיל את הזרמים השונים בציונות הדתית של ימינו, ומסיבות נוספות שלא נפרטן כאן, בית ספר ממלכתי דתי "רגיל" ובית ספר ממלכתי דתי "תורני" יותר, או ליתר דיוק – חרד"לי יותר.
האמת, שכדי לבלבל את הבריות, וכדי שלא לקפח את בתי הספר ה"רגילים" קוראים להם וגם להם "תורניים". תורה, מסתבר, יש כאן וגם כאן.

אז מה ההבדל? בבתי ספר "תורניים יותר" תהיה הפרדה קשיחה יותר בין בנים לבנות (הן מבחינת מועד ההפרדה והן מבחינת אופייה: הקפדה על הפסקות נפרדות ופעילויות בית ספריות נפרדות עד כמה שניתן). בבתי ספר "תורניים יותר" ינתנו תוספות שונות – חלקן הגדול על חשבון ההורים – של שיעורי תורה, וזמן הלימודים בבית הספר ארוך יותר (כלומר יותר זמן לימודים ופחות "צהרונים" או חוגים). בבתי ספר
"תורניים יותר" ינתנו שיעורים רבים יותר על ידי רבנים או אברכים (לעיתים חברי גרעין סמוך). בבתי ספר כאלו גם קיימת נטייה ברורה יותר להמעיט עד כמה שניתן מלימודי החול, שנתפסים ככורח שבא מלמעלה ופחות כצורך בסיסי, וגם להמעיט מפעילויות ממלכתיות שונות (כמו התעלמות מימי זיכרון מסוימים, או לימוד מינימלי של הסטוריה, אזרחות ומולדת).

האופי הזה של חלק מבתי הספר ה"תורניים יותר" לא מקובל בהכרח על כלל הציבור שלנו. הוא בוודאי לא מקובל עלי. כמובן, שגם לבתי הספר הממלכתיים דתיים הרגילים יש בעיות, שלא נעסוק בהן כאן. ובמה בוחרים? כאן מגיעה המחלוקת ביני לבין חברים רבים ויקרים שלי. הם מסבירים לי כי הם בוחרים בבית הספר ה"תורני יותר", למרות שאינם תומכים בהפרדה מגדרית, בהקצנה, באליטיזם או בחוסר ממלכתיות, ולמרות רצונם בחינוך פתוח לעולם ולמודרנה, מאחר ו"יותר קל לפתוח את הילד לעולם, מאשר לחנך אותו למצוות". בית הספר, הם אומרים, יחנך את הילד לגרסה קיצונית יותר אולי, אבל אנחנו ניישר אותו בבית. והטיעון הזה, חברים, משאיר אותי חסר תשובה.

כי לכאורה, זה נכון. חינוך למצוות, לתורה, לערכים וליהדות – דורש מידה של כפייה. המשאבים הנדרשים כדי לחנך את הילד ללבוש ציצית, ליטול ידיים ולהתפלל בבוקר, שלא לדבר על להאמין בבורא עולם או ליישם "ואהבת לרעך כמוך" גדולים לאין שיעור מאשר המשאבים הנדרשים בלתת לו לראות שעה של בידור נחות בטלוויזיה, או לשבת מול המחשב בבית ולגלוש תחת החסות של אינטרנט כשר כזה או אחר, שזו הגירסה שלנו ל"פתיחות לעולם". הרבה יותר קל לנו באמת, כהורים עובדים, לומדים, בעלי שאיפות ורצונות וצרכים, לתת לבית הספר את התפקיד הקשה, ולנו – לקלקל בצדדים, להיות ההורים הטובים, שנותנים לילד מה שהוא רוצה ומבקש, ובכך ממתנים אותו.

אבל האמת שבכך טמונה התשובה לאותם חברים שלי. חינוך אינו מטלה פשוטה או קלה. אחריות ההורים על בנם היא כוללת: "תנו
רבנן. האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות…" (בבלי, קידושין כ"ט.). ללמדו גם תורה וגם אומנות: גם אמונה וגם ערכים אוניברסליים; גם משניות וגם אינטרנט. אין אנו יכולים לקחת לעצמנו את המשימות הקלות, ולתת לבית הספר את הקשות.

יתירה מזאת, אינני בטוח כלל שהרעיון של בית ספר קפדן  / בית מתון  יעבוד במציאות לאורך זמן. ילד שהוריו נותנים לו בבית לעשות מה שבבית הספר מחנכים לא – יקבל מסרים בעייתיים מאד, שישפיעו גם בהמשך, על החשיבות של בית הספר ועל התורה בכלל. בית ספר שמלמד, לעיתים במודע, את הילד למסרים שהוא יודע שאינם מתאימים ונכונים למשפחתו, להוריו, ולעולם בו הוא חי – יאבד את היכולת שלו להשפיע. וזה עוד בלי לדבר על השאלה של האם פתיחות ומודרנה אכן נלמדים מטלויזיה או משחקי מחשב.

זהו המבחן הגדול של דורנו. האם כהורים נשכיל לא להסחף אחרי זרמי הקיצוניות, ומנגד לשמר את המסורת ולבצר את הערכים והתורה? האם נוכל לקחת את המשימה הכבדה של לימוד ילדינו לעולם מורכב, יחד עם הוראתו את האמת הגלומה ביהדותנו? האם נמצא את הזמן לשבת איתו וללמוד משנה או גמרא, לדבר על היחס הראוי בין בנים לבנות, על הצורך לסייע לעני, אבל גם את הזמן להשגיח ולסייע בעדינות כאשר הוא לומד לחפש בגוגל, למצוא ערכים בויקיפדיה, לפתוח פרופיל בפייסבוק או לבחור תוכנית ראויה לצפייה בטלויזיה? הלוואי
שנזכה לכך.

חנן מנדל.

שלחו לנו מאמרים והגיגים:  neemaney@toravoda.org.il

 

 

 

כשנתבקשתי על ידי צוות החינוך של נאמני תורה ועבודה לרכז את הפרוייקט הזה מאד התרגשתי. הרגשתי שבאמת הגיע הזמן שנדבר חינוך!

הגיע הזמן שנשאל כהורים  לאן אנחנו רוצים לכוון את הילדים שלנו?

איזה מסרים אנחנו רוצים להעביר להם? לאיזה תכנים "בסדר" לנו שהם יחשפו? ואיך
אנחנו מתמודדים מול המסרים של בתי הספר?

השאלות האלו ,גם, משליכות באופן ישיר על הזוגיות שלנו.

מה קורה אם התפיסות שלנו הן קצת שונות. ליתר דיוק אם נמדד ב"דטומטר" כל אחד מאיתנו יקבל ציון
שונה, איך מתמודדים עם השונות הזו? 

המטרה של הפרוייקט הזה הוא להעלות את השאלות, לדבר על זה. אין שום הבטחה שימצאו תשובות, אבל אני חושבת שהדבר הראשון בחשיבות הוא המודעות. המודעות לזה שכולנו שואלים את השאלות וגם שהשאלות קיימות.

 השאיפה של הבלוג/פרוייקט הורים עושים חינוך הוא לייצר שיח, אנחנו מזמינים הורים לכתוב את הרשמים שלהם מתוך היומיום ההורי/זוגי. בנוסף אנחנו נשמח שגם אנשי חינוך ישתתפו בדיון כדי לייצר דיאלוג, בעיני זה המסר החינוך הגדול ביותר שאנחנו יכולים להעביר לעצמינו כבני זוג וגם ילדים שלנו: אנחנו רוצים לנהל שיח, להגיד, לשאול, להקשיב ולחשוב יחד.

אז עם תחילת האביב ואחרי עשיית הסדר, כהמשך ישיר ל"והגדת", אני מזמינה אתכם לשתף את כולנו בעשייה
החינוכית שלכם כהורים.

שלחו לנו מאמרים והגיגים:  neemaney@toravoda.org.il

 

חודש אביב שמח,

קרן חדד טאוב

יועצת זוגיות ורכזת הפרוייקט "הורים עושים חינוך" 

וטלת על מנהיגי הציבור הדתי האחריות לתגמל ככל שניתן, בדרכים שונות ומגוונות, דווקא את בתי הספר היסודיים בהם לא גובים תשלומי הורים, או גובים פחות. יש לדאוג במכוון לכך, שלבתי הספר השונים מתקבלים טעוני טיפוח ובעלי מעמדות שונים באופן שווה. בנוסף לכך, במקומות בהם ההורים מעונינים בתגבור תורני או העשרתי נוסף, מומלץ לעשות זאת, ככל שניתן, כפעילות אחה"צ אשר נפרדת מסדר היום הרגיל של המוסד. גם אז, יש להחיל את כללי התמיכה והעזרה לכל משפחה ומשפחה שחפצה בכך. הפרדה שכזו, בין שעות הלימוד הרגילות לבין פעילות הנעשית לאחר סיום הלימודים כסוג של צהרון לפי בחירת ההורים, עשויה להשאיר יחד את כלל האוכלוסיות, ולקיים את חובתנו האמונית והמוסרית.