במאמר זה תוכלו לקרוא את מסע החיים שלי שהפך אותי לפמיניסטית, ואולי יש בו כדי להעיד על התפתחותה של תודעה פמיניסטית בכלל. מאמר זה הוא פרק הקדמה מתוך הספר "מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני".
סיפורה של שושי הוא סיפור של אישה קשת יום שמתקשה לקבל את הגט שלה. הסיפור מתוך ספר של רבקה לוביץ "מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני".
בצעירותי הרהרתי רבות במשנה במסכת קידושין הקובעת: "האישה נקנית בשלוש דרכים" – מה פירוש המילה 'נקנית'? האם בנישואין כדת משה וישראל אכן קונים את האישה? מהו אותו 'קניין' ומהי מהות הקידושין? הניסיונות שלי במשך השנים לברר סוגיה זו עלו בתוהו, ולא מצאתי תשובה שתניח את דעתי.
באופן פרדוכסאלי, כמה שקשה להתגרש – קל מאוד להתחתן, ואפשר אפילו לעשות את זה בטעות ומבלי משים. לאחרונה פורסם על נער בן 17 וילדה בת 14 שהגיעו לבית הדין לסדר גט, לאחר ששיחקו ב'חתן וכלה' והוא מסר לה טבעת. למעשה ילד בכל גיל מעל בר-מצווה יכול לקדש כל ילדה.
מזל טוב! יעל ויואב (שמות בדויים) נישאו כדת משה וישראל בשעה טובה ומוצלחת, ועומדים להקים בית בישראל. מה הסיפור? ובכן, הסיפור הוא כזה. בני הזוג האוהבים החליטו שהם אינם רוצים כל חלק ונחלה בממסד הרבני בישראל. (מעניין למה?!). בשל כך בחרו השניים שלא להינשא ברבנות.
לקראת יום העגונה של 2010, שחל בתענית אסתר, ובו מציינים את המצוקה של נשים עגונות ואת המאמצים הנעשים להביא לפתרונות הלכתיים עבורן, עיינתי שוב בנתונים והמספרים שהנהלת בתי הדין הרבניים פרסמה כסיכום שנת 2009, ולא הצלחתי להבין את המספרים.
מבט מן הצד על מצוות התורה יכול לתת את הרושם שהתורה ניתנה לעם של גברים. זה לא שנשים לא עמדו בהר סיני, אלא שלפעמים נראה שלא ספרו אותן, תרתי משמע. אבל אנחנו יודעים שהכול עניין של תודעה. בדורות האחרונים נשים נוטלות חלק יותר גדול בעשייה הדתית. הן לומדות, מלמדות, כותבות ומגיעות להישגים תורניים שלא נראו בדורות קודמים. נשים מנכסות לעצמן את סיני. גם הן היו שם.
הפמיניזם הדתי הוא מתנועות התחייה החשובות ביותר של החיים היהודיים בדור הזה, והוא האתגר הגדול ביותר של העולם הדתי בדורנו. הוא בא לתת מענה לצורך רוחני, קיומי וממשי של דור, כפי שהציונות או החסידות היו תגובה למצב היסטורי. כמו התנועות הללו, גם הפמיניזם הדתי מעלה שאלות קשות ותהיות לגבי העולם הדתי אך בכוחו גם לרומם את עולם התורה וההלכה, לגלות בה תובנות חדשות ומרעננות, להביא לתיקון עולם ולקירוב הגאולה;
הכאה, סטירה, בעיטות ואגרופים לפרצוף הם – "אלימות פיזית". השפלה, איומים, קללות ובידוד חברתי נקראים – "אלימות נפשית". נגיעה ללא הסכמה, אונס וגילוי עריות נקראים "אלימות מינית", ותלות כלכלית מוחלטת של אישה בבעלה נקראת "אלימות כלכלית". אז איך קוראים לזה כשבעל מסרב לתת גט לאשתו חמש שנים, 10שנים, 20 שנה? איזה סוג של אלימות זה? אלימות עגינותית? אלימות גטית? אלימות בעלית?
בעיית הממזרות נדמית כאתגר המוסרי הגדול ביותר שקיים ביהדות, שכן הממזרים נענשים על חטא הוריהם ללא עוול בכפם. לכאורה קיימים בתורה ציוויים מאתגרים יותר מבחינה מוסרית, אבל חכמים מצאו דרכים לעקוף ציוויים אלה ולרוקן אותם מתוכן מעשי, מה שאין כן בשאלת הממזרות התקפה וקיימת עד ימינו.
מאבק סמכויות בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט' מתנהל לא פעם על גבם של נשים וילדים תוך כדי מימזורם של ילדים כשרים. בניגוד לפסיקה ההלכתית לאורך הדורות, שעשתה הכול כדי להציל ילדים מהיכללותם בקטגוריה של ממזרות, ישנם דיינים שמממזרים ילדים בקלות על מנת להיות צעד אחד קדימה במאבק הסמכויות.
נושא הממזרות מושתק לגמרי. רוב הציבור מעדיף שלא לחשוב או לדבר על הנושא; "אם תישבעי שאת לא מגלה", אמרה לי חברה, "אז אני אספר לך שלקרוב משפחה שלי יש ילד שהוא ממזר. המשפחה יודעת אבל כולם שותקים". "אצלנו בקיבוץ", הודתה חברה אחרת בפניי, "היה סיפור ידוע של ממזר. כולם ידעו מי האבא שלו, אבל תודה לאל שזה עבר בשקט ולא נתפס". חברה שלישית סיפרה שהיא מכירה מישהו שיודע שמסתובב לו ילד ממזר בעיר גדולה בדרום הארץ. הוא מכיר אותו ופוגש אותו מדי פעם אבל לעולם לא יוכל להגיד לילד שהוא שלו כדי שלא להפיל עליו את תיק הממזרות הנוראי הזה. טרגדיה של ממש.
בהנחיות החדשות לא זו בלבד שרושם הנישואין חייב לשלוח כל גר או כל אדם אשר הוריו נישאו בחו"ל לבירור יהדותו בבית הדין הרבני להוכחת יהדותם. אלא שרושם הנישואין רשאי לשלוח אדם לבירור יהדות בבית הדין גם אם הוריו נישאו באמצעות רב רושם נישואין בישראל.
היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים, הרב עו"ד שמעון יעקובי, הביע את דעתו הנחרצת כי מעשה הגיור לעולם אינו סופי, למעשה, יעקובי סבור כי כל גר הוא "גר על תנאי". אחרי כל גיור יכול כל בית דין רבני בישראל, אגב גירושין או נישואין, לפקפק בתוקף הגיור ולקבוע כי הוא נעשה בטעות. הבה נבהיר דעתנו: זוהי קביעה בלתי-מוסרית, בלתי-אנושית ובלתי-הלכתית בעליל.
