פרשת דברים ותשעה באב קוראים לנו לצמצם נרגנות ואווירת קיטורים, להיזהר משנאה ומהטחת האשמות, ולהגביר הסתכלות חיובית של כל אדם על חברו, של כל מגזר ותנועה חברתית על קבוצות אחרות. אם נעשה זאת נוכל לעטות ארשת של תשעה באב על פנינו רק ליום אחד בשנה, יום הצום עצמו.
מה בא משה לחדש או לחדד בנאומו הארוך שבפרשת 'עקב'? במבט ראשון נראה שהוא חוזר שוב ושוב על אותו רעיון מוכר: יש לשמור את מצוות ה', ולא לשכוח את טובותיו וחסדיו. אולם במבט שני אפשר להצביע על עיקרון מרכזי בנאום, המתומצת במילת הכותרת של הפרשה: "עקב". המילה "עקב" פירושה: בגלל; מפני; כיוון; בעקבות וכדומה. אולם דומה שדווקא היא נבחרה מכל המילים בעלות אותה משמעות, משום שהיא רומזת גם לחשיבותה של עקביות. זו הדרישה העיקרית אשר משה שואל מעמנו בפרשה זו: היו עקביים!
המושגים שמיעה וראיה ממלאים תפקידים חשובים בעולם היהדות, כאשר במקרים מסוימים המושג המרכזי הוא שמיעה ובמקרים אחרים ראיה.
דומני שההבחנה בין המושגים היא שהפועל שמיעה מתייחס בתורה להפנמה ולהטמעה של דברים. לכן למרגלות הר סיני אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע". פעלי הראיה, לעומת זאת, מתייחסים לצורך להסתכל למרחוק, ולהתבונן במבט רחב. שמיעה עניינה בממד העומק, ראיה עוסקת בממד האורך בהתבוננות הצופה לטווח ארוך
בעלי התפקידים הבכירים בשירות הציבורי תופסים מקום מרכזי בפרשתנו, וראשי התיבות שלהם משכ"ן: מלך, שופט-שוטר, כהן, נביא. כשהם פועלים באופן אידיאלי הם עשויים לתרום רבות להשראת שכינה בישראל. חוט אחד שוזר את דרישותיה של התורה מכל שדרת המנהיגות הזו, והוא התביעה לשמש מופת מוסרי, ולהציב דגם של התנהגות שמרכיביו הם צדק וענווה, כפיפות לשליחות ויראת שמים.
בספר 'דברים' אין יותר שונאים ואויבים מישראל, אלא כולם אחים. נראה שאפשר להוסיף על דבריו, שספר 'דברים' מדבר אל עם העומד להיכנס לארץ, ולקראת הכניסה לארץ יש צורך מיוחד לחנך את עם ישראל לאחווה, ולהטמיע נקודת מבט לפיה כל אדם יראה את חברו כאחיו. מסיבה זו התורה חוזרת שוב ושוב (שש פעמים!) על הכינוי "אחיך" בנוגע למאבד האבדה או לבעל בהמת המשא האנונימיים
משה רבנו, כך מתברר, הבין שאם במדבר סיני היה מתאים לדבר אל עם ישראל כאל גוף קולקטיבי, ולנקוט כל הזמן בלשון רבים, הרי שלפני הכניסה לארץ, כאשר העם עומד להתפצל, להתפרק ולהתפרט לפרטים, יש לשנות סגנון ולדבר אל ליבם של בני ישראל כיחידים.
עם ישראל מסיים בפרשתנו את תקופת ההליכה במדבר, שהיתה עבורו בגדר טירונות. עכשיו, לפני הכניסה לארץ, יש להם כבר היכרות עם בורא עולם, והתנסות מתמשכת עם קיום מצוותיו על הקושי והנועם שבהם, והם בשלים לברית שבה כל אחד יכול לזקוף קומה ולהרגיש שהוא ניצב לפני ה'.
בגיל שלו אנשים לא נוהגים להתרוצץ, ברם, משה רבנו הוא אדם שאינו מפסיק ללכת קדימה. הוא לא מוכן לדרוך במקום אפילו לא יום אחד. משה רבנו לקח ברצינות את מה שכתב בתורה "אם בחוקותי תלכו". הסיסמה שלו היתה כמילות השיר הידוע: "יש ללכת ללכת, יש לנוע לנוע
פרשת "וזאת הברכה" היא הפרשה היחידה בתורה שלא קוראים אותה בשבת אלא בחג. בהיותה נקראת בשמחת תורה נפלה בחלקה הזכות להיקרא שוב ושוב. אולם ניטלה ממנה תשומת הלב והעיון הראויים לתכניה. שמחת סיום התורה בולעת אל תוכה את קריאת סיום התורה, ומעלימה את הפרדוקס הגדול – כיצד ייתכן שאנו צוהלים תוך שאנו קוראים על מות משה?
