המושגים "קידוש השם" ו"חילול השם" הם מושגים בעלי תוקף הלכתי שמקורם במצוות התורה (ויקרא כב 32): "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מושגים אלה מהווים יסודות חשובים במחשבה היהודית ובתודעת התפקיד הדתי של יהודים שומרי מצוות. המאמר מבקש להראות כיצד התפיסות הרווחות בציונות הדתית לגבי משמעותה הדתית של מדינת ישראל, יוצרת חידושים מרחיקי לכת בהבנת מושגים אלה, תוך התאמתם לשינויים שחלו במעמד ישראל בין העמים בזמננו.
דומה שרק בציונות הדתית התגבשה השקפת עולם סדורה המבקשת לדון במלחמות ישראל במבט-על אידאולוגי. השקפה זו מופיעה בכתבים רבים של רבנים בציונות הדתית, ולאלה נודעת השפעה ניכרת על עיצוב תפיסותיהם של מי ששייכים לחברה זו. טענת היסוד של מאמר זה היא שרבני הציונות הדתית פיתחו תובנות חדשות אשר יצרו תשתית תאולוגית מקורית המביאה אותם לראות את העימות הפיזי שבין מדינת ישראל לאויביה בדרך ייחודית, שונה לחלוטין מזו הרווחת בחברה הישראלית הכללית.
ראוי לעניות דעתי להכיר בכך שבציונות הדתית של זמננו מפכים שני זרמים המובחנים זה מזה בהשקפת עולמם ובאורחות חייהם: האחד, מתאפיין בדפוסים תורניים-שמרניים של חשיבה וסגנון חיים, והאחר בדפוסים דתיים-ליברליים יותר, ובקצרה: הד"ל והחרד"ל.
המושג 'דעת תורה' במובן שאנו משתמשים בו כיום אינו מופיע כלל, עד כמה שידיעתי מגעת, בכל ספרות חז"ל ובכל דברי הראשונים והאחרונים שאת מימיהם אנו שותים, והוא מוכר לנו רק מן הדורות האחרונים. המקור היחיד שבו מוזכר מושג זה בדברי חז"ל הוא בגמרא (חולין צ, ב), ושם עניינו שונה, ובמידה מסוימת אף מנוגד למשמעותו כיום . בראשונים ניתן למצוא את הביטוי 'דעת תורה', אך במובנים שונים מאלה המשמשים בזמננו .
היכן אפוא החל לצמוח המושג 'דעת תורה' במובנו המוכר כיום, ומהו הרקע להתפתחותו?
