אוהד פיין־אזולאי

ברצוני לערוך סקירה פשוטה ויסודית, אליבא דהלכתא, בעניין משכב זכר. כמדומני שבסקירה ישירה זו טמון פתח למבט אמוני והלכתי ענייני ורלוונטי לנושא, במיוחד לאור מציאות ימינו.

ראשית

איסור משכב זכר מוזכר פעמיים בתורה, פעם אחת בפרשת אחרי־מות ופעם אחת בפרשת קדושים:

וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא: (ויקרא יח:כב)

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם: (ויקרא כ:יג)

בניגוד לאיסור ביאה רגיל, איסור משכב זכר אינו מעשה אורגני. במילים אחרות, במשכב של איש ואישה החוקים מוגדרים מראש על־ידי הטבע ומעשה הביאה מוגדר בידי הבריאה. התורה מניחה שידוע לנו מה הוא משכב, כל שנותר לנו הוא לקבוע מאיזה שלב ה”מעשה“ חל. אך במשכב זכר קשה למצוא אופי טבעי למעשה; נראה שהדבר היחיד שמגדיר את המעשה כביאה הוא רק האיסור הדתי – ולולא הוא היינו מגדירים אותו כ’נותן אצבע בעין‘. נקודה זו היא משמעותית להבנת היחס ההלכתי בפרט, והדתי בכלל, לאיסור משכב זכר. הקריטיות נעוצה בהנחה שהתורה מחדשת פה מושג, ולכן בעצם נפתחת פה השאלה מהי ההגדרה המדויקת של האיסור ואיך ניתן כאנשים דתיים לגשת אליו.