אילה דקל

השעה אחת וחצי בלילה. אני יושבת על המחשב, כותבת ומחכה. בן הזוג שלי אמר שבסביבות שלוש בלילה הוא יגיע הביתה לכמה שעות של הפוגה לפני שהוא חוזר אל זירת הלחימה. הוא ביקש שאשאיר לו מפתח אבל אני כמובן לא ישנה.

עברו שבועיים מאותו רגע איום של שבת בבוקר שבו מציאות חיינו השתנתה לבלי היכר. שבועיים מאותו בוקר בו הוא קיבל צו שמונה ועלה על מדים. שבועיים מאז שחיבקנו אותו לשלום וביקשנו שישמור על עצמו ויחזור במהרה. שבועיים שמרגישים כמו עשור לפחות.