ג'רמי בנשטיין

אזכור של יהדות ואיכות הסביבה באותו משפט בדרך כלל
מעורר אחת משתי תגובות, שהן בעצם שני צדדים של אותו מטבע. הראשונה היא לטעון כמה
היהדות היא "ירוקה" מעצם טבעה, כמה הלכה ואגדה כאחת מחייבות אותנו לשמור
על העולם ולטפחו. לפי דעה זו, היהדות למעשה הקדימה את התנועה הסביבתית בראייה
מפוקחת ומאוזנת של האדם ומעשיו בעולם: אמנם נזר הבריאה שנברא בצלם מחד, מסוגל
לפעול ולהשלים את הגולמי שבבריאה, בחינת "ותחסרהו מעט מאלוהים" (תהילים
ח':6). אך מאידך, לא אלוקים ממש, האדם הוא יצור בעל מגבלות, ומחויבויות כלפי
הבריאה: האדם הושם בגן "לעבדה ולשמרה." האדם רק אורח בביתו שהקב"ה
ברא, בחינת "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כ"ד:1), ונימוסים של אורח
מחייבים. רשימה ארוכה של מצוות, כגון שבת, שמיטה, בל תשחית, צער בעלי חיים, מצוות שילוח הקן, הזיקה לטבע
ותלותנו בו המתבטאת בלוח העברי, וכיוצא בכל אלו, מאוששות טיעון זה.
התגובה השנייה היא לכאורה הפוכה: שהתנועה הסביבתית,
הנאבקת לשמירת טבע, היא "מוקצה": היא מייצגת אידיאולוגיה מאוסה, ערכיה
מבולבלים ושומר נפשו ירחק. שומעים הרבה טיעונים נגד "הירוקים".