דוד שפרבר

האמנות היהודית בת זמננו ממעטת לעסוק בגוף ובעירומו; השיח היהודי-הדתי מסרב לאמץ את התפיסה המערבית שבה הגוף והעירום הם לב לבה של האמנות. עם זאת, שינוי משמעותי בתחום זה התרחש במקביל להתקבלותו של השיח הפמיניסטי. מבחינה זו, המהפכה הפמיניסטית והיחס אל הגוף באמנות היהודית קשורים זה לזה באופן הדוק

עולם לימוד התורה המסורתי מתאפיין בשיח פתוח, ואפילו פלורליסטי במידה
מסוימת, שמהותו סיעור מוחות ושיתוף לימודי מתמשך. הלימוד מתקיים
ב"חברותות" ומתאפיין ברעש, חיוניות ותקשורתיות ובעיקר ביחס אינטראקטיבי
של שיתוף ידע הדדי ומפרה. הבסיס לדיון הישיבתי הוא טקסט קאנוני הנתון לביקורת
(בגבולות מסוימים), לדיון ולשיח פרשני. מהות הלימוד היא, בין השאר, פירוק הטקסט
לגורמיו והרכבתו מחדש בדרכים מגוונות. לעומת עולם זה, שיח האמנות המרכזי כונן את
עצמו על בסיס "הקובייה הלבנה" – המוזיאון. מוסד זה עוצב כמקדש חילוני
הייררכי, הנשען על אוטוריטות סמכותיות. חוויית הצפייה השקטה, הסגירות של מתחם
התצוגה, הניכור והמרחק בין הצופה ובין המוצגים – כל אלה מבליטים את הניגוד בין
החוויה של צרכן האמנות ובין אופיו של לימוד התורה המסורתי.

לקריאת המאמר כפי שהופיע ב"דעות"