ד"ר אריאל פינקלשטיין

מזה שנים רבות מצויים בתי הדין הרבניים במרכז השיח הציבורי על דת ומדינה בישראל. סוגיות נורמטיביות הנוגעות לבתי הדין כדוגמת חופש הנישואין והגירושין, מעמד האישה וסרבנות גט מציפות באופן החד ביותר את המתח בין דת ומדינה בישראל ומעלות אל פני השטח דיונים ערכיים כבדי משקל שיש להם השלכות לא מבוטלות על חייהם של מרבית אזרחי המדינה. במאמר זה אני מבקש לסטות מדרך זו ולבחון את בתי הדין הרבניים מנקודת המבט של המינהל הציבורי. הדבר לא נעשה מתוך אי-הכרה בחשיבותן של הסוגיות הנורמטיביות העומדות בבסיס הדיון הציבורי על בתי הדין הרבניים, אלא מתוך ההבנה שבלי קשר לשאלה מה צריך להיות היקף סמכויותיהם של בתי הדין הללו, ראוי כי הם יתנהלו כיאות. כפי שאבקש להראות, אף שבתי הדין עברו שיפור ניכר בשני העשורים האחרונים בכל הנוגע להיבט השירותי, ההתנהלות שלהם כערכאה שיפוטית רחוקה מלהלום את אופייה של ערכאה שיפוטית במדינה דמוקרטית מתוקנת.