עומרי בן דור

כיפור של במבה
לקראת סוף שנת הלימודים במדרשה התכנסנו כולנו בבית המדרש לשיחה משותפת לקראת היציאה לחיים. מטרה אחת הייתה לשיחה: להסביר לנו, התלמידות, כמה קשה להיות אישה פמיניסטית ודתייה. אף על פי שחלפו מאז קרוב לעשר שנים, אני זוכרת במדויק כיצד הר"מית תיארה באוזנינו, בדמעות, את אחד מימי הכיפורים שלה, דוחפת במבה בכוח לפה של הבן שלה כדי שיהיו לה כמה דקות של שקט שבהן היא תוכל להתפלל, עד שהילד הקיא וכל עזרת הנשים נעצה בה מבטים מזועזעים. איך בכלל העזת לחלום על יום כיפור כזה, כביכול שאלו אותה הנשים בבית הכנסת. ועד היום מהדהדת בי שאלתו של אחד הר"מים: "אז אולי השנה הזו כאן, במדרשה, סתם יוצרת אצלכן תסכול? אולי היא בכלל לא שווה את זה?"

דמעות רבות ניגרו וקולמוסים רבים נשתברו בניסיון לאפיין את האתגר שהמהפכה הפמיניסטית הציבה לבנותיה. האתגר הזה דורש ממך לנהל בית מסודר, לגדל ילדים יפים ומחונכים, לטפח זוגיות מלבלבת וקריירה מצליחה. לעתים נראה שהמהפכה הפמיניסטית לא הקטינה את הנטל על כתפיהן של הנשים, אלא הוסיפה עליו נטל נוסף – הגשמה עצמית וקריירה.
בפני האישה הדתית עומד אתגר נוסף – קיום המצוות. בעוד שאישה דתייה שאיננה פמיניסטית מתהפכת במיטתה בשבת בבוקר בשעה שבן זוגה קם לתפילה; בעוד היא יכולה להעביר את יום כיפור במשחק עם הילדים בחצר ואת ערב פורים בהכנת משלוחי מנות, אני כבר לא שם.
הסתירה בין שאיפותיהן של נשים בעולם החול לבין שאיפותיהן בעולם הקודש תמוהה בעיניי. אישה דתייה פמיניסטית כֵּנָה עם עצמה חייבת לשאול מהי האחריות שלה כלפי עולמה הדתי, מה היא דורשת מעצמה. לא ייתכן שבכל תחומי החיים נדרוש שוויון, ניאבק עליו ונסכים לשלם מחירים עבורו, אך את העולם הדתי שלנו נזנח.
ברוב תחומי החיים נתן המאבק הפמיניסטי את אותותיו: ניתן היום לראות חברות כנסת, שרות בממשלה, מדעניות זוכות פרס נובל ונשיאת בית המשפט העליון. בעולם לימוד התורה ופסיקת ההלכה, לעומת זאת, נשמר המבנה הפטריארכלי הישן: פוסקי ההלכה ולומדי התורה הם בעיקר גברים, ובעוד שנשים רבות מקדישות את מיטב שעות הפנאי שלהן לכושר גופני ולתחביבים אחרים, מעט מאוד נשים תבחרנה להקדיש אותן ללימוד תורה. האתגר הזה טרם פוצח, ונראה כי המהפכה הפמיניסטית הבאה צריכה להתחולל ביחס למבנה הפטריארכלי הזה. הגיעה העת שלימוד התורה לנשים יימשך אל תוך החיים עצמם, ולא ייעצר בסיום שנת הלימודים במדרשה. יש צורך ביצירת מודל חדש, קומה נוספת בעולם לימוד התורה לנשים. אולם למרבה הצער, לרוב הנשים שאני מכירה אין זמן וכוח לנהל גם את המאבק הזה. במאבק אחד "לצערנו" כבר ניצחנו, ואנחנו חוששות לנצח גם במאבק נוסף. רק חסר לנו שעוד יכריחו אותנו להתפלל שלוש תפילות ביום במניין.
.

הולדת הבעלבת
אף שהעולם הדתי הוא עולם רחב, וקיום מצוות אינו מתמצה רק בלימוד תורה, בעיני הוגים רבים נתפסת המצווה הזו כבסיסו של העולם הדתי. רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים כותב שישנן דרכים רבות להגיע לקב"ה, אך לימוד תורה הוא דרך המלך. גם מתנגדיה של התפיסה הליטאית הזו יסכימו כי לימוד תורה קבוע ומתמשך מנכיח את אלוהים באופן מתמיד בתודעתו של האדם, ומגדיל את הסיכוי ליצירת חיים רוחניים משמעותיים. תנאי בסיסי והכרחי אפוא לקיומו של עולם רוחני מפותח הוא לימוד תורה.
מאז ומתמיד היה עולם לימוד התורה עולם אליטיסטי. ההיררכיה הבית-מדרשית ידעה לרומם ולהעריץ את אלו שהשקיעו את רוב זמנם בלימוד, הרעיפה עליהם מילות שבח וכינויי הערכה, ואת האחרים ראתה כ"עמי ארצות", משאירה אותם, במידה רבה, מחוץ למשחק.
בעת העתיקה התקיימה סימטריה מוחלטת בין רמת השכלתו של אדם לבין רמת לימוד התורה שלו. הקיום היהודי המודרני הביא אתו דגם חדש של יהודי – יהודי משכיל שיודע קרוא וכתוב, אך עיקר עניינו איננו עולם התורה. בתחילה היו אלה גברים פורקי עול, שלעולם התורה לא היה מה להציע להם, אך עד מהרה החלו יהודים דתיים רבים להשתלב בעולם החול ולהשקיע את זמנם בלימוד תחומי ידע אחרים.
מהו מעמדם של גברים אלו בעיני עולם התורה המסורתי? מצד אחד, ברור שהם אינם פטורים ממצוות לימוד תורה, ומצד שני, אין להם די זמן ורצון לשחות בים התורה כפי שמצופה מתלמיד חכם. כך התפתח לו מעמד חדש – מעמדו של בעל הבית, "הבעלבת". הבעלבת הוא גבר משכיל שבחר לנצל את כישוריו ולהשקיע את זמנו בתחום החול ולא בתחום הקודש. עם זאת, הוא אינו מתנתק לחלוטין מהקודש, והוא קובע עתים לתורה. גם בתוך העולם הבעלבתי ישנה היררכיה ברורה, העתק של ההיררכיה הישיבתית הקלאסית: ככל שהוא קובע עתים לתורה בצורה תכופה יותר, כך ייתפס הבעלבת כרציני יותר. כך, גם למול רוחות ההשכלה נותר עקרון לימוד התורה העיקרון הראשון במעלה: התורה מעל הכול. גם הבעלבת העשיר והמצליח ביותר ייחשב לנחות לעומת תלמידי החכמים הממיתים את עצמם באוהלה של תורה.
זהו הבסיס שעליו נשען עולם התורה. ברגע שהבסיס הזה יתערער, יקרוס לא רק מעמדו של התלמיד החכם, אלא גם מעמדו של הבעלבת יקרוס יחד אתו – מעמד שקיומו מוצדק רק מתוך עמדת הנחיתות אל מול התלמיד החכם, וההבנה של הבעלבת שאם רק היה יכול, היה הופך גם הוא לתלמיד חכם. ואכן, האקסיומה הזו מועמדת בספק בשנים האחרונות, ופחות ופחות גברים מתהדרים בהיותם "בעלבתים". בכך אגע בהמשך.

המהפכה שלא הושלמה
בעוד שאת עולם הגברים ניתן לחלק למעמדות ברורים, עולם הנשים נותר חדגוני במשך מאות שנים. כל הנשים היו בעלות אותו מעמד; כולן לא ידעו קרוא וכתוב; כולן נחשבו ל"עמי ארצות". אכן, גם בתוך עולם הנשים נוצרו היררכיות, אך אלה נשענו על תפקידיהן של הנשים בתא המשפחתי המסורתי. אינה דומה אישה רווקה לאישה נשואה, ואינה דומה אישה נשואה לאם לארבעה ילדים. ההיררכיה הזו הציגה בצורה פשוטה וברורה את המצופה מן הנשים ואת ייעודן בעולם.
המהפכה הפמיניסטית שברה את ההיררכיה הזאת, ומאז נדמה שנשים רבות מחפשות אחר סולם ערכים אחד להתאגד סביבו. בהעדר סולם כזה, נוצר מעין סולם כוללני אחר – מודל "הסופר-וומן". סולם הערכים הנשי כולל היום גם טיפוח משפחה למופת, גם מראה חיצוני מוקפד וגם קריירה משגשגת. אך בהקשר הדתי לפחות נעלם ערך אחד מן המשוואה – לימוד התורה.

הפמיניזם הדתי הצליח להעתיק את המודל הישיבתי הגברי אל עולם האולפנות והמדרשות: לימוד גמרא מעמיק, חברותות ושיעורים כלליים. המהפכה עדיין לא הושלמה. עוד רחוק היום שבו נראה נשים מכהנות כדיינות בבתי הדין הרבניים או נושאות משרת רב עיר. אך המהפכה כבר יצאה לדרך, ומדי שנה גדל מספר הנערות החובשות את ספסלי בית המדרש. עתה, כשנראה שזו רק שאלה של זמן עד שנשים יוכרו כפוסקות הלכה, הגיע הזמן למהפכה הבאה: לימוד תורה של נשים בעלבתיות. אני סבורה שלא רק הבעלבתיות עצמן תצאנה נשכרות מן המהפכה הזו, אלא גם חברותיהן תלמידות החכמים, ועולם התורה בכללותו. כשם שרב הקהילה חי בסימביוזה עם קהילתו, והיחסים ביניהם מזינים זה את זה, כך גם תלמידות החכמים ופוסקות ההלכה זקוקות לנשים שעמן הן תוכלנה לנהל שיח תורני מעמיק ופורה.
לכאורה, התשובה לשאלה מדוע נשים ברובן לא קובעות עתים לתורה היא פשוטה: נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, ואישה שבחרה לצאת מבית המדרש ולהקדיש את זמנה לעבודה תיטה להזניח את הלימוד. כשנשים רואות כיצד אחיהן, ילדיהן ובני זוגן נאנקים תחת עול החיים המודרניים ומתקשים לקבוע עתים לתורה כמצופה מבעלבת אמתי, לצד העובדה שחייהן עמוסים ממילא, קל להבין מדוע לימוד התורה מונח בקרן זווית.
אני נתקלת בהן לא פעם: בתיכון הן הצטיינו בחמש יחידות תושב"ע ובחמש יחידות תנ"ך. במדרשה הן נחשבו לעילוי של השיעור שלהן, למדו לילות כימים ונהנו מכל רגע. אך כשהגיעה העת לבחור מקצוע, הן העדיפו מקום עבודה בטוח, מעשי, על פני לימוד של שנים בחסות מלגות, כאשר האופק התעסוקתי מעורפל. הן בחרו במסלול אחר וטוב להן בו, אך את אהבתן הראשונה הן נעלו עמוק עמוק בבוידעם של הלב. הן נזכרות בה, משחזרות אותה, פעם-פעמיים בשנה, בליל סליחות, או כשמזדמן להן להגיד דבר תורה. הן נזכרות כמה הן אהבו ללמוד תורה, מקנאות מעט בילדות התמימות בנות השמונה-עשרה שיכולות ללמוד ללא דאגות, שיכולות לשיר בעיניים מצועפות: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש – שבתי בבית ה' כל ימי חיי". ואז הן חוזרות הביתה, ושגרת החיים סוחפת אותן בכל עוזה.

התורה, בעיקר כפי שהנחילו אותה חז"ל, היא טקסט שהכול בו: היא אינה בוחלת בסעיף מסעיפי החיים והחברה, היא מתעקשת לומר שהדברים שזורים זה בזה – הלכה ואגדה, משפט ומיתוס, חברה ויחיד, גבוה ונמוך, ותורה היא וללמוד אנו צריכים. יתרה מכך: היא מזמינה את לומדיה למהלך של שותפות: ממש כמו כיסא אליהו המופיע בבית הכנסת ומזמין את הנביא הגדול להשתתף בשמחה, כנביא וכאחד האדם גם יחד