הרב צחי הרשקוביץ

ברשימותיי הקודמות הבאתי מספר רב של סוגיות שאמורות לשרטט, לעניות דעתי, את מודל החינוך התורני האמיתי, שמושתת על דברי רבותינו הגדולים, החל מאנשי כנסת הגדולה, עבור בתנאים ובאמוראים, בראשונים ובאחרונים, וכלה בפוסקי זמננו. למודל זה מספר מאפיינים בסיסיים, ובראשם – זכותו של כל תלמיד יהודי ללמוד בו, וחובתו של כל מוסד תורני ללמד תלמיד זה. בניגוד לבוקי סריקי שנתלו האחרונה בגדולי ישראל, כאילו קידמו חינוך סגרגטיבי, וכאילו היה הדבר דרך המלך של החינוך התורני לאורך הדורות, האמת ההלכתית אחרת, כמו שהראינו באריכות.

ברשימותיי הקודמות הראיתי שחז"ל, החל מאנשי כנסת הגדולה וכלה בדורות האמוראים, קראו להרבות בתלמידים, לפי כל מדד אפשרי. יתר על כן, ראינו כיצד בכל פעם שחכם גדול ביקש לצמצם את שורות הלומדים, דאגו חכמים להכריע נגדו, בצורה חד-משמעית.
דומני שיש בדברים אלה משום סתירה בסיסית לקביעות שמאז ומתמיד נהג החינוך התורני בגישה סגרגטיבית, אמירות שהגם שהן נשמעות מפי תלמידי חכמים, אינן מבוססות כלל על מקורות, כי אם על סברות ואגדות משונות (פעמים רבות מדובר ברומנטיזציה של מחסור כלכלי של הישיבות הגדולות בעבר, ועל כך ברשימות הבאות).
ברשימה זו אפתח דיון מקביל בדברי הפוסקים האחרונים. המקורות חשופים לעיני כל, ואציין אותם במלואם, כך שכל אחד מוזמן (וראוי שכך יעשה) יפתח אותם במקורם ויבחן אותם אחד לאחד.

בשבועות האחרונים עסקנו בעיון בערכי היסוד של החינוך הדתי, וברשימה זו אבקש לגעת באחת מסוגיות הליבה המעשיות, שהיא נגזרת ישירה מסולם הערכים של החינוך התורני. השאלה שעומדת במידה רבה, במוקד הדיון הציבורי והתקשורתי היא איזה ילד רשאי בית ספר תורני שלא לקבל, ומהי העילה הראויה לאי-קבלתו.

בשבוע שעבר עמדנו על חשיבותו של לימוד התורה למעוטי היכולת, ועל מאמציו הבלתי נדלים של ר' חייא להקים עולה של תורה בקרב ילדים אלה. בזכות מאמץ זה קראו חכמים "גדולים מעשי חייא", ואף ר' יהודה הנשיא הציב את מפעלו של ר' חייא מעל זה שלו.
כעת אבקש לעמוד על נקודה נוספת שעומדת, לדעתי, בבסיס קיומו של החינוך התורני, ואנסח אותה בהתאם לרוח הימים הנוראים: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". הפעם נשתית את דברינו בעיקר על תורת הסוד. בשבועות הבאים נבסס רעיון זה גם במסורת ההלכה והעיון.