גיליון המאה של דעות, הוא גם גיליון הפרידה שלי. ואולי, לא במקרה, הגיליון הזה עוסק בשנת השמיטה. כבר כמה שנים שאני עסוקה במנגנון המופלא שמלמדת אותנו השמיטה – יכולת הפירוק, הכאוס המידתי, הפרידה הזמנית, לצורך בניה והתקדמות. התורה מביאה איתה הבנה עמוקה שפעם בכמה זמן הכל צריך להתפרק (מי אמר מגיפה עולמית?) כדי לייצר תהליכים […]
ברוב המקרים, נשים דתיות יגיעו אל רופאת הנשים בפעם הראשונה לקראת החתונה. במציאות של הרווקות המאוחרת יחד עם המבוכה סביב הביקור הגניקולוגי והחשש לדבר על מיניות, נשים רבות נשארות ללא הידע הבסיסי על בדיקות שגרתיות.
הגיליון הזה יורד לדפוס בדיוק בזמן ההתפרצות המחודשת של הקורונה.
וזה העניין עם הקורונה – אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה. אנחנו לא יודעים אם ההתפרצות הזו נחשבת לגל שני, אם זה רק ההמשך של הראשון, אם עד ספטמבר הלימודים ישובו לנורמליות, אם המשק יתאושש, אם ההופעה ההיא שקנינו אליה כרטיסים לפני חצי שנה תתקיים אי פעם וכמה אנשים יגיעו לחתונה שתכננתם כבר לפני ארבעה חודשים
הגיליון הזה יורד לדפוס בדיוק בזמן ההתפרצות המחודשת של הקורונה.
וזה העניין עם הקורונה – אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה. אנחנו לא יודעים אם ההתפרצות הזו נחשבת לגל שני, אם זה רק ההמשך של הראשון, אם עד ספטמבר הלימודים ישובו לנורמליות, אם המשק יתאושש, אם ההופעה ההיא שקנינו אליה כרטיסים לפני חצי שנה תתקיים אי פעם וכמה אנשים יגיעו לחתונה שתכננתם כבר לפני ארבעה חודשים
הגיליון הזה יורד לדפוס בדיוק בזמן ההתפרצות המחודשת של הקורונה.
וזה העניין עם הקורונה – אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה. אנחנו לא יודעים אם ההתפרצות הזו נחשבת לגל שני, אם זה רק ההמשך של הראשון, אם עד ספטמבר הלימודים ישובו לנורמליות, אם המשק יתאושש, אם ההופעה ההיא שקנינו אליה כרטיסים לפני חצי שנה תתקיים אי פעם וכמה אנשים יגיעו לחתונה שתכננתם כבר לפני ארבעה חודשים
הגיליון הזה יורד לדפוס בדיוק בזמן ההתפרצות המחודשת של הקורונה.
וזה העניין עם הקורונה – אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה. אנחנו לא יודעים אם ההתפרצות הזו נחשבת לגל שני, אם זה רק ההמשך של הראשון, אם עד ספטמבר הלימודים ישובו לנורמליות, אם המשק יתאושש, אם ההופעה ההיא שקנינו אליה כרטיסים לפני חצי שנה תתקיים אי פעם וכמה אנשים יגיעו לחתונה שתכננתם כבר לפני ארבעה חודשים
אני מודה – כשהודיעו על בחירות שלישיות, האינסטינקט שלי אמר שאני לא מצביעה יותר. די. יש גבול לכמה פעמים אני יכולה לעשות את הנסיעה הזו לקלפי, לשלשל את הפתק ולהאמין, באמת להאמין, שהפעם יהיה טוב יותר.
אני כנראה לא היחידה. הבחירות האלה לכאורה מעלות המון שאלות – דת ומדינה, מערכת המשפט, רווחה, חברה וכלכלה אבל בתכלס הן מותירות את האזרחים עייפים, כועסים ומיואשים. הפוליטיקה בכלל ומערכות הבחירות בפרט, הפכו מזמן למשחק של אגו וכבוד, של ציניות גדולה ושל קמפיינים דורסניים. לפעמים נדמה שזה כל מה שמתכנני הקמפיינים רוצים מאיתנו – שנרים ידיים ולא נצביע. שמרוב הספינים לא נצליח לחשוב שוב בבהירות. יותר מזה – שמרוב פוליטיקה נפסיק להאמין שיש שם אנשים טובים, שיש בתוכנו אנשים טובים שיכולים לשנות ולהשפיע על המדינה.
באותו בוקר היו חסרות יותר מדי מורות בבית הספר וביקשו ממני, בת שירות די מתחילה, להשגיח בבגרות חורף בתנ"ך. זה היה נראה לי תפקיד די פשוט ולא היתה לי יותר מדי ברירה, אז הסכמתי. פעם בכמה דקות הוא סובב את הראש לאחור והציץ בדף שהיה בתוך התיק. במשך רבע שעה התלבטתי איך והאם להגיב ובסוף […]
לפני שנה ניגשה אלי קשישה ברחוב. היא שאלה איזו שאלה ואני הייתי חסרת סבלנות. מלמלתי תשובה במהירות והלכתי. היא היתה נראית לי כל כך זקנה, כל כך לא מבינה, ופשוט לא היה לי כוח. כמה חודשים אחר כך הוזמנתי לארוחת שבת אצל אנשים שלא הכרתי. ברגע שדלת הבית נפתחה גיליתי פנים מוכרות. לקחו לי עוד שניה-שתיים לזהות – בעלת הבית היא האישה הקשישה שפגשתי. נשמע כמו סיפור חסידי אבל זו אמת לאמיתה. השפלתי מבט וקיוויתי מאוד שהיא לא זוכרת אותי. גם אם היא זכרה, היא לא אמרה דבר. בהמשך הארוחה גיליתי בקשישה ההיא, שחשבתי למתישה וטרחנית, עולם עשיר של אופי, הומור, חוויות אינסוף, בישול מדהים, עוקצנות, ידע וכשרון.
