דין קבורת הנהרגים ביום הטבח בדרום וקבורתם

קבורת נרצחים גויים בפעולות איבה בבית קברות של ישראל

ח' כסלו, תשפ"ד.

לכבוד הרב עידו פכטר,

בעקבות המתקפה הרצחנית של ארגון חמאס על מדינת ישראל בשמחת תורה השנה, עלתה השאלה לגבי קבורת הנרצחים שאינם יהודים, אם צריך להפרידם מהנרצחים היהודים כפי שנהגו בכל קהילות ישראל מקדמת דנא, או שמא "במותם לא נפרדו", ויש מקום לקוברם יחד עם הנרצחים האחרים. להלן מחשבותיי בעניין חשוב זה.

פרק א': קוברין מתי נוכרים עם מתי ישראל

במסכת גיטין (ס"א.) למדנו:

"תנו רבנן: מפרנסים עניי נוכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נוכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נוכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום"

בבה"ג (הלכות כיסוי הדם) וברי"ף (שם, כ"ח.) וברא"ש (ה', כ"ג) הביאו את דברי הגמרא כלשונה ולא העירו עליה, אך כמה מן הראשונים נחלקו לגבי כוונתה של ברייתא זו. רש"י (שם, ד"ה "עם") פירש:

"עם מתי ישראל – לא בקברי ישראל, אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל"

לפי רש"י כוונת הברייתא הינה שמותר להתעסק בקבורתם של גויים אם נמצאו יחד עם הרוגים יהודים (וכדבריו כתב בספר אוהל מועד (שער משפיל גאים, דרך ב')). הרשב"א (שם) הבין שכוונת רש"י לומר שדווקא אם מוצאים את הגויים והיהודים יחד יש היתר בדבר כיוון שאז הדבר גורם לאיבה כשמתעסקים אך ורק עם גופות היהודים. אולם הרשב"א חולק על מסקנה זו:

"ולא מיחוור, דהאי "עם מתי ישראל" דקתני – כשם שמתעסק קאמר, וכן מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל, וכן כולם"

הרשב"א אף מוסיף ומביא לכך ראיה, שכן בירושלמי גיטין (פרק ה', הלכה ט') ובתוספתא גיטין (סוף פרק ג') הגירסה היא "וקוברין מתי גויים", ולא מתנים זאת בקבורתם יחד עם מתי ישראל, ולכן לדעתו פשוט שמותר להתעסק עם מתי גויים גם אם לא מצאום הרוגים יחד עם מתי ישראל. וכן דעת הריטב"א (שם). ומכל מקום, לכל הדעות יוצא בבירור שמה שאמרו שקוברים "עם" מתי ישראל, אין הכוונה שקוברים אותם ממש בקבר ישראל, וכמו שכתב הריטב"א מפורשות:

"והא דאמרינן "וקוברין מתי גוים עם מתי ישראל", לאו בקברות ישראל חס ושלום, אלא להתעסק בהן מפני דרכי שלום כשם שמתעסקים במתי ישראל"

וכן הסכימו הר"ן (שם) והרי"ד והריא"ז בפסקיהם (שם) לכל דברי הרשב"א והריטב"א, וכן נראה מהסמ"ג (עשין, קס"ב) ומהסמ"ק (סימן רמ"ח) ומהאורחות חיים (הלכות צדקה, סימן א') ומהכלבו (הלכות צדקה, סימן פ"ב). אולם בשיטת הרמב"ם יש מקום עיון, שכן הרמב"ם מביא דין זה בשני מקומות, ושניהם בספר שופטים. האזכור הראשון הינו בהלכות אבל (י"ד, י"ב):

"קוברין מיתי גויים ומנחמין אביליהם ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום"

לשון זו דומה ללשון הירושלמי והתוספתא, ומבחינה זו ברור ששיטתו של הרמב"ם הינה שניתן לקבור מתי גויים גם אם לא מתעסקים עם מתי ישראל באותה שעה, וכשיטת הרשב"א והריטב"א, וכן הבין הרדב"ז על הרמב"ם (שם). אולם בהלכות מלכים (י', י"ב) דקדק הרמב"ם לכתוב דווקא את לשון הבבלי, ונביא כאן את ההקשר המלא של דבריו:

"וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן, שנאמר: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", וזה שאמרו חכמים: אין כופלין להן שלום – לגויים, לא בגר תושב. אפילו הגויים – ציוו חכמים לבקר חוליהן, ולקבור מיתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ונאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"".

אף שהרמב"ם שינה בלשונו, ומשמע משינוי זה שניתן לקבור ממש את מתי הגויים יחד עם מתי ישראל, מכל מקום בכסף משנה (שם) השווה את דעתו עם דעת שאר הראשונים. אף מצאתי בפירוש פני מנחם להלכות אבל (שם) שהרגיש בשינוי לשון זה, ועם כל זה אף הוא סבר שאין הרמב"ם מחדש כאן דבר:

"קוברין מתי גוים… וברדב"ז: והא דקתני עם מתי ישראל לאו דווקא אלא מתעסקין עמהם… ועיין לקמן סוף פרק י' ממלכים, כי שם כן כתב הרמב"ם ז"ל "עם מתי ישראל", וצריך עיון קצת. ויש לומר דאיתנייהו לתרוויהו, דבאמת קוברין גם עם מתי ישראל מפני דרכי שלום שכך איתא בגמרא, אבל בבית הקברות אחר"

ושוב רמז לכך בדבריו להלכות מלכים. אולם מצאנו שאף הב"ח (יו"ד, קנ"א) דקדק בלשון הרמב"ם, והוא למד בשיטתו שדבריו כפשוטם:

"אבל מדברי הרמב"ם משמע דמחלק ביניהם, דבפרק א' ופרק ז' דהלכות מתנות עניים ופרק י' דמלכים כתב להדיא דמפרנסים עניי גויים בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום, משמע דבפני עצמן אין מפרנסין אותם, ובניחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים פרק י"ד דאבל כתב בסתם, ומשמע אפילו בפני עצמן. מיהו יש לדייק ממה שכתב פרק י' דמלכים דגם לקבור מתיהם עם מתי ישראל דווקא, מיהו יש לומר דמה שכתב "עם מתי ישראל" לאו לדיוקא קאמר דבלא מתי ישראל לא יקבור, דודאי אפילו בלא מתי ישראל נמי קוברין, וכן מבקרים חוליהם אפילו אין שם חולי ישראל, ומשום הכי לא כתב הרב גבי לבקר חוליהם "עם חולי ישראל" כמו שכתב אצל לקבור מתיהם "עם מתי ישראל". אלא ודאי בעל כורחך דהיתירא אתי לאשמעינן, דאם מצאם הרוגים עם ישראל יכול לקבור מתיהם בקברי ישראל. ואף על גב דאין ספק שאין קוברין גוי אצל ישראל, דאפילו ישראל רשע אין קוברין אצל צדיק, כל שכן גוי אצל ישראל, וכדכתב הר"ן… מכל מקום יכול הוא לקבור מתי גוים עם מתי ישראל בחצר אחד מפני דרכי שלום כיון שמצאם הרוגים יחד"

וכן מצאתי למורי ורבי הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל בפירושו יד פשוטה להלכות אבל, שהרחיב את הדיבור בזה, והעלה אף הוא כדברי הב"ח:

"יש לעמוד על דיוק לשון רבינו. לעניין פרנסת גויים הקפיד במקום שהוא עיקר ההלכה לצטט כלשון התוספתא ולהדגיש "עם עניי ישראל", מה שאין כן לגבי שאר הדברים שהוזכרו. בכך השמיע את ההבדל היסודי בין פרנסה לשאר הדברים. המשאבים לפרנסה הם מצדקה והם מוגבלים ובהכרח שנתינה לעניי גויים באה על חשבון נתינה לעניי ישראל שהם קודמים ומתן צדקה להם הוא מן התורה. לכן הדגיש שהנתינה היא "עם עניי ישראל", ובהלכות מלכים שאינו מקומו אף פירש "בכלל עניי ישראל" – כלומר, יש לשים לב שנתינה זו היא רק חלק מסוים מהקצאת המשאבים לישראל, ואף בכגון שישנה קופה של צדקה. אמנם שונות מצוות ביקור חולים וניחום אבלים שאין בהן הקצאת משאבים, ובקיום כל אחת מהן בסתם אין העשייה לגויים באה על חשבון חולי ישראל או אבליהם, אלא רק שאלת קדימות בקיומה עומדת לפנינו. והרי אף אם מקדים להתעסק עם ישראל ובשל כך לא יתעסק עם הנוכרי – אין לחשוש שתיווצר תרעומת, שהרי כך דרכו של עולם בדברים הללו שאין אדם יכול לעסוק בו זמנית עם אנשים שונים. על כן השמיט לשון" עם", וכדרך שלא הוזכרה לשון זו בתוספתא וכפי שפירש הרשב"א גם בירושלמי, וברור שיש לעשותה גם לנוכרי לבד שהרי אף בזה שייך הטעם מפני דרכי שלום. יוצאת דופן קבורה – מחד, דומה לדברים שהוזכרו כאן הואיל ואינה נעשית על חשבון ישראל, ועל כן כאן השמיט "עם" ובכך השמיע שהדין שווה לביקור חולים וניחום אבלים שעושים לגויים גם כשאין מתי ישראל. מאידך, דומה קבורה לפרנסה בכך שבפועל יש בה אפשרות לעשייה בו זמנית בכפיפה אחת, וכגון לקבור מתי גויים עם מתי ישראל כדרך שצדקה ניתנת בד בבד. לפיכך, בהלכות מלכים הזכיר "עם" וראה ב"ח שפירש שבא להשמיענו שיש היתר לקבור אותם באותה חצר עם מתי ישראל…"

והנה, נראה שהמשווה בין המקורות השונים לדין זה ימצא סימוכין לדברי הרמב"ם, שכבר העיר הריצ"ד בחידושיו למסכת גיטין (שם) כי ככל הנראה הנוסח שבירושלמי הוא אב לכולם:

"ברייתא זו תניא בשלוש לשונות, כאן ובסוף פרק ג' בתוספתא דמכילתן ושתי לשונות אלו קצרות מאוד, והלשון השלישי היא בברייתא בירושלמי על משנתנו ושם היא ארוכה מאוד"

וזו הלשון בירושלמי (שם):

"תני: עיר שיש בה גויים וישראל: מעמידין גבאי גויים וגבאי ישראל, וגובין משל גויים ומשל ישראל, ומפרנסין עניי גויים ועניי ישראל, ומבקרין חולי גויים וחולי ישראל, וקוברין מתי גויים ומתי ישראל, ומנחמין אבילי גויים ואבילי ישראל, ומכבסין כלי גויים וכלי ישראל, מפני דרכי שלום"

הרי לנו שדין זה נאמר במקורו על מציאות של עיר מעורבת, שיש בה הן גויים והן ישראל, ומשום כך הוראת הברייתא היא שיש לייצר מציאות שכזו שהכול חיים בדרכי שלום, ובבבלי הובאו הדברים בקיצור. מכל מקום, נראה שאין הכרח לדייק בלשונות המתחלפים בגמרא, שכן הכול עולה למקום אחד, שיש צורך לשמור על דרכי שלום ולמנוע איבה במצב שבו יהודים וגויים חיים בתוך מערכת חברתית אחת.

לעומת זאת, לשונותיו של הרמב"ם אכן מדוייקים. בהלכות אבל לא בא להורות את עיקר עניינה של הברייתא, אלא נושא הפרק הינו מצוות דרבנן שבין אדם לחבירו, כגון ביקור חולים והלויית המת וכו'. משום כך, הרמב"ם לא רצה אלא לומר שכשם שנוהגים שמצוות אלו כלפי ישראל, מפני דרכי שלום יש לנהוג בהם אף כלפי גויים, למרות שאין בכך ציווי. אולם, בהלכות מלכים ההקשר הוא שונה, וכפי שהבאנו לעיל. שם הרמב"ם מתווה את האופן שבו האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל צריכה להתייחס לאוכלוסיה שאיננה יהודית, בין גרי תושב ובין גויים גמורים. מבחינת נושאו, הפרק קרוב יותר לעיקר הדיון של הברייתא כפי שזו מופיעה בירושלמי. על כן, הרמב"ם נוקט בלשון קרובה יותר ללשון הברייתא, שכשם שמתעסקים עם ישראל כך מתעסקים עם הגויים, והכול משום דרכי שלום כדי למנוע איבה ולהרבות בשכנות טובה.

לפי זה, מובן יותר חידושו של הב"ח (שהסכים לו הרב רבינוביץ' כאמור לעיל), שבמקרה רגיל שכנות טובה זו באה לידי ביטוי בעיסוק בקבורת גויים ללא קבורתם יחד עם מתי ישראל באותה חלקה, אך כשמצאום הרוגים יחד ייתכן שמשום דרכי שלום יש אף לקבור את מתי הגויים יחד עם מתי ישראל באותה חצר, וכמו שיתבאר בהמשך (ולאחר מכן ראיתי שהרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בתשובה (פסקים וכתבים, ה', קכ"ג) כתב שאין זה מוכרח שדין זה הוא דאורייתא, ושדברי הב"ח מובנים אם נסבור שמדובר בדין דרבנן בלבד, ומחלוקת זו תתבאר בפרק הבא).

פרק ב': אין קוברין רשע אצל צדיק

דבר פלא הוא שהן בבבלי, הן בירושלמי, והן בכל המקורות התנאיים, לא מצאנו בשום מקום שיאמרו מפורשות שאין לקבור גוי אצל ישראל (וראו שו"ת מלמד להועיל (ב', קכ"ז) שהביא כמה ראיות לכך). ומכל מקום, לא זו בלבד שכך הוא מנהג ישראל מקדמת דנא, אלא שלכאורה הדבר אף יוצא מתוך דברי הברייתא שמתירה את העיסוק בקבורת הגויים "מפני דרכי שלום", ומשמע שלולא דרכי שלום אין מקום ליהודים להתעסק בקבורת הגויים, ולכאורה קל וחומר שאין להם לקוברם באותה חצר שבה נקברים מתי ישראל.

אמנם, יש מקום לדחות זאת על פי מה שכבר נתבאר לעיל, שכוונת הברייתא להורות על כך שבעיר מעורבת יש להתנהג בדרכי שלום, ויש ליהודים להתעסק לא רק בקבורת מתיהם אלא אף בקבורת מתי הגויים, מה שאין כן אם לא מדובר בעיר מעורבת שאז אין כל צורך להתעסק בכך; ומכל מקום אין כאן איסור בהכרח לקבור מתי גויים יחד עם מתי ישראל. אף הרמב"ם והשולחן ערוך לא הזכירו בשום מקום בצורה מפורשת איסור לקבור מתי גויים בקברי ישראל.

אף על פי כן, כבר ראינו שרש"י לעיל כתב כדבר פשוט שאין לקבור בקברי ישראל, ובטעם הדבר כתב הרמב"ן בספר תורת האדם (עניין הקבורה):

"ובוודאי קל וחומר הדבר, שאפילו רשעים וחייבי מיתות אין קוברין אותם בקברות שאר ישראל, כל שכן גויים מחוקי שם ועובדי עבודה זרה שלא יתייחדו עם ישראל בקבורה"

וכן כתב בקצרה הר"ן על הרי"ף (שם):

"ומכל מקום לא שיהו קוברים אותן אצל ישראל, דהא אין קוברין רשע אצל צדיק, אלא לומר שמתעסקין עמהם"

דברי הראשונים מתייחסים למשנה במסכת סנהדרין (מ"ו.) שאומרת שלא היו קוברים את מי שנהרג במיתת בית דין בקברות אבותיו, והגמרא שם (מ"ז.) מביאה ראיה לכך:

"לא היו קוברין כו'. וכל כך למה? לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר רבי אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק? שנאמר: "ויהי הם קברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו".

וביאר רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף (שם) שניתן להסביר בשני אופנים:

"כלומר: משום בזיון, על רגליו קם ולביתו לא הלך, שמע מינה שלא נעשה משום אותה ברכה של אליהו… אלא ודאי להכי נעשה שיקום על רגליו והלך לו למקום אחר מקבר אלישע, ונפל ומת שם ללמדנו שאין דרך ארץ לקבור רשע אצל צדיק. אי נמי: משום דקבר של רשע מעלה עשן מפני שנידון בגיהנום כדחזינן בקבר של אחר וכל הדומה לו… וגנאי הוא לקבר של צדיק שעולה בסמוך לו העשן, ועכשיו נמי שאינו עולה עשן בגלוי דבר ברור הוא שמעלה עשן ונידון בגיהנום בתוך קברו, וצער הוא לעצמות הצדיק שהאש לא יכבה בסמוך לו"

והנה, ביסוד דין זה יש לדון. הגמרא (שם) ממשיכה ומסבירה שיש אף לחלק בקבורת הרשעים בין דרגות הרשעה השונות, שכן הנסקלים והנשרפים קבורים בבית קברות שונה מהנהרגים והנחנקים:

"וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. וליתקון ארבע קברות! שני קברות גמרא גמירי לה"

הביטוי "גמרא גמירי לה" מתפרש על ידי רש"י כ"הלכה למשה מסיני", ואם כן, לכאורה מדובר בדין דאורייתא. כך גם הבין בשו"ת חתם סופר (יו"ד, שמ"א), ודעתו שממילא גם עצם הדין שאין קוברים רשע אצל צדיק הוא דאורייתא:

"אך לקוברו בין ישראלים גמורים בוודאי צריך עיון, ונראה דלאו שפיר עבדי, דאין קוברין רשע אצל צדיק איסורא דאורייתא מהלכה למשה מסיני הוא כפירוש רש"י… ופשוט דהלכה למשה מסיני הולכין בספיקו להחמיר… ואם כן לכאורה יש להחמיר מלקוברו בין צדיקים…"

וכן סברו בשו"ת דעת כהן (סימן ר"א) ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ד', נ"ו), ועוד. אך דבר זה אינו פשוט כלל. ראשית, יש להעיר שהן הרמב"ם והן הסמ"ג השמיטו לחלוטין את הדין שאין קוברים רשע אצל צדיק, ואף החתם סופר עצמו (שם) כתב שמסתבר שלדעת הרמב"ם דין זה אינו להלכה:

"אמנם הרמב"ם השמיט הך דאין קוברין רשע אצל צדיק. אדרבא, כתב בפרק ב' מהלכות אבל דנהרג בדין המלך, ומשמע מדבריו להדיא אפילו מלך ישראל ההורג בדין תורה… מכל מקום נקבר בקברות אבותיו; נראה דסבירא ליה דגזירת הכתוב הוא דווקא בהרוגי בית דין, וקצת ראיה לדבריו שהרי בהרוגי בית דין גופייהו נמי איך קוברין נסקלין אצל נשרפין?… וסבירא ליה לרמב"ם דהא דמייתי הש"ס… אין ללמוד שאין קוברין רשע אצל צדיק, חדא שאני אלישע דרב גובריה, ועוד התם בתפוסה אחד הוה ואפילו לשני כשרים אין קוברים בכהאי גוונא… אבל… אנו אין לנו אלא גזירת הכתוב הוא שני בתי קברות לבית דין, אבל שארי רשעים נקברים אצל צדיקים. כן נראה לי בדעת הרמב"ם, אבל יחיד הוא, וכל הפוסקים סבירא להו אין קוברין רשע אצל צדיק…"

אך ראיתי לרב יצחק אריאלי בספרו עיניים למשפט למסכת סנהדרין (שם) שלדעתו השמטה זו אינה מוכיחה דבר, שיש לומר שסמך על מה שהביא את ההלכה לעניין הרוגי בית דין. אמנם גם אם נאמר כן, נראה נא את לשון הרמב"ם בהלכות סנהדרין (י"ד, ט'):

"כל הרוגי בית דין אין קוברין אותן בקברי אבותיהם בכלל ישראל, אלא שני קברות מתקנין להן בית דין אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין, ודבר זה הלכה מפי השמועה"

הרמב"ם מכנה את מקורה של הלכה זו "מפי השמועה", אך מה פירושו של ביטוי זה שחוזר פעמים רבות במשנה תורה? ביטוי זה לכאורה מקביל לדברי הגמרא "גמרא גמירי לה", והנה התוספות יום טוב בפירושו למסכת סוטה (ב', ב') העיר שייתכן שאין משמעו של ביטוי זה הלכה למשה מסיני: "אי נמי: הלכתא גמירי לה לאו מסיני, אלא כך קיבלו מרבותם". וראו גם בשו"ת חמדה גנוזה (ג', כ"ד) שכתב על הרמב"ם בענייננו:

"משמע שאינו מפרש כרש"י הלכה למשה מסיני, אלא קבלה מרבותיהם שכך היו נוהגים כשנהגו ארבע מיתות בית דין"

לפי זה, ניתן לומר שכל הדין אינו אלא מדרבנן, ולפי זה מתיישבת שיטתו של הרמב"ם בפשטות. ושמא זו אף שיטת הגליון מהרש"א על השולחן ערוך (יו"ד, שס"ב, סק"ג) שכתב: "שהלשון מורה דרק לכתחילה הוא". אולם, ניתן גם להציע שיטה אמצעית. בספרו של מורי ורבי הרב רבינוביץ' זצ"ל, "עיונים במשנתו של הרמב"ם" (עמודים ק"ו-קכ"ה) דן במשמעותם של הביטויים "מפי הקבלה" ו"מפי השמועה", ומסקנתו שם שאין המושג בעצמו מעיד על מקורה של ההלכה אלא על אופייה, שהיא מן ההלכות שאין להן מקור ברור ולמדו אותה מן הדורות הקודמים. וכך סיכם הרב רבינוביץ' (שם) את הדברים:

"נמצא שיש בסך הכול שני סוגי הלכות שבתלמוד לא פירשו את מוצאן, חוץ מאלה שחז"ל הודיעו לנו במפורש שהן מסיני או שהן מאוחרות. כל ההלכות הללו מקובלות מן הדורות הקודמים, אלא שיש מהן מסיני ויש מהן מתקופות מאוחרות. אלה שאין להם שום סמך בכתוב, נוכל להסיק שהן מסיני. וגם הנלמדות מדרשות יש כאלה שניתן להוכיח שהדרשות אינן אלא אסמכתא, ונחפש סימנים לכך. אבל השאר יש בהן הלכות שיתכן שהן מסיני ושום בית דין לא יוכל לבטל אותן, ויש כאלה שיתכן שהן מאוחרות ויש כוח לבית דין לבטלן. מאלה לא ניתן לפי המקורות המצויים בידינו להחליט אילו הלכות הן מסיני ואילו לא, אבל הסוג הראשון שאין להן מקור בדרשת הכתוב ניתן לזהות כמו שביארנו"

ואכן, המעיין במקומות הספורים שהביטוי "גמרא גמירי לה" מופיע בגמרא ימצא שאין השימוש בו אחיד, וכבר העיר על כך בשו"ת חוות יאיר (סימן קצ"ב). כך, לדוגמה, נראה ברור מהגמרות במסכות ברכות (נ"ד:) ובבא בתרא (ג'.) שאין הכוונה כלל להלכה למשה מסיני, ואילו מהגמרא במסכת יומא (ע"א:) משמע בבירור שאכן מדובר בהלכה עתיקה שדינה מדאורייתא. והנה, בענייננו סבר החתם סופר כי פשט הדברים שמדובר בהלכה למשה מסיני משום דברי רש"י, וממילא כיוון שהגמרא השוותה בין קבורת רשע חמור אצל רשע קל לקבורת רשע אצל צדיק, יש לומר שגם קבורת רשע אצל צדיק הינה הלכה למשה מסיני ואיסורה מן התורה.

אך כאמור הרמב"ם לא סבר כן. בשו"ת חמדה גנוזה (שם) ביאר שניתן לקרוא את סוף הגמרא כדוחה את דברי רבי אחא בר חנינא, ובכך לתרץ את שיטת הרמב"ם. כלומר: אם אכן נכון הדבר שנמנעים מלקבור רשע חמור אצל רשע קל, מדוע לא חילקו את הרוגי בית דין לארבע קברות שונים? אלא מכאן שדברי רבי אחא בר חנינא נדחים, ומכל מקום בתור חומרא מהלכה למשה מסיני ("מפי השמועה") למדו שיש לחלק את הנסקלים והנשרפים והנהרגים והנחנקים.

ואכן, יש מהפוסקים שסברו שודאי שעצם דין קבורת רשע אצל צדיק הוא דרבנן, וכמו שהאריך בשו"ת פני יצחק (ה', יו"ד, ג') לעניין אדם שנטל את נפשו, וזו לשונו:

"ועל פי כל האמור אזדא לה… מה שדנוהו להאי גברא דנידון דידן דאית ליה דין מאבד עצמו לדעת ורשע קרו ליה, ומכוח זה שפטו דמותר לפנותו ולקוברו בריחוק מקום מדין אין קוברין רשע אצל צדיק, וכל הזריז לפנותו הרי זה משובח… ויהבי בה טעמא דהא דאין קוברין רשע אצל צדיק הוא איסורא דאורייתא… ועמהם הסליחה רבה… הא דפשיטא להו הא מילתא דהא דאין קוברין רשע אצל צדיק דהוא איסורא דאורייתא, איברא שכן כתב הגאון הרב חתם סופר ז"ל… והדברים תמוהים טובא דיליף לה מפירוש רש"י… דהאי טעמא דהלכה למשה מסיני אינו אלא למאי דתיקנו בית דין שתי קברות ולא ארבעה, אמנם במה שכתב דאין קוברין רשע אצל צדיק גם רש"י ז"ל מודה דלאו הלכה למשה מסיני היא, ולדעתו המעט הוא דאינו אלא איסור דרבנן ואסמכוהו אקרא דדברי קבלה"

המעיין ברש"י על המשנה במסכת סנהדרין (מ"ו.) אף יראה שכן נוטים הדברים, שרק קבורת הרוגי בית דין בבתי קברות שונים הינה הלכה למשה מסיני, מה שאין כן עצם הדין שאין קוברים את הרשע בקברות אבותיו. ונראה שניתן לתת לכך הסבר נוסף, מלבד הסברו של החמדה גנוזה, והוא שהרי אם נאמר "שגמרא גמירי לה" הוא הלכה למשה מסיני, אם כן ברור הדבר שדין זה קדם לדברי רב אחא בר חנינא, ורב אחא בר חנינא לא בא אלא למצוא ראיה לדברי המשנה, ומצאה במעשה שהובא באלישע הנביא.

ובאמת נראה שהדבר כמעט מוכרח בסוגיה, שהרי לסוברים שאף בקבורת רשע אצל צדיק הוא דין דאורייתא מהלכה למשה מסיני ולמדו ממנו להרוגי בית דין, קשה הלשון "וכשם ש…", שהרי אין זה קל וחומר ללמוד מקבורת רשע אצל צדיק שאף קבורת רשע קל אצל רשע חמור אסורה; אדרבה, אפשר לומר שדווקא ברשע אצל צדיק החמירו, אך ברשע קל וחמור לא דקדקה ההלכה להפרידם וניתן לקוברם זה אצל זה. ואם היה זה קל וחומר, יותר היה מסתבר לכתוב דין קבורת רשע קל אצל רשע חמור בראשונה, וללמוד ממנו שכשם שכך אסור, קל וחומר שאין לקבור רשע אצל צדיק. ואם נאמר שאין זה קל וחומר, ושניהם נלמדו כאחד מהלכה למשה מסיני, מדוע הביאו ראיה מאלישע לדין אחד, ולדין השני אמרו ש"גמרא גמירי לה"?

אלא שבאמת יש לומר שהלימוד הוא הפוך, שהדין היסודי נאמר דווקא בהרוגי בית דין, ומתוך כך שקוברים בשני בתי קברות שונים נראה שמדקדקים במידה מסוימת בדרגת הרשעה, ואם מחלקים בין רשע קל לחמור, קל וחומר שיש מקום לחלק גם בין רשע לצדיק. אלא שמכל מקום לא נאמרה בכך הלכה מפורשת, ולזה בא רב אחא בר חנינא ומצא ראיה בכתובים, ומכל מקום אין זו אלא אסמכתא, וודאי שדין זה אינו הלכה למשה מסיני.

אם כן, שיעור הגמרא כך הוא: מהי הסיבה לכך שקוברים את הרוגי בית דין בשני בתי קברות שונים? הלכה למשה מסיני היא, ובטעם הדבר אמרו שלא רצו לקבור רשע קל אצל רשע חמור, ורב אחא בר חנינא אף מצא לכך כדמות ראיה בסיפור על המת שנגעו עצמותיו בעצמות אלישע, שמכאן שאין קוברים רשע אצל צדיק, וזה דומה לדין שנאמר בהרוגי בית דין.

ומכל מקום, לפי זה דווקא קבורת הרוגי בית דין הינה הלכה למשה מסיני, ואף שרב אחא בר חנינא דרש את טעמה של הלכה זו, מכל מקום אין לנו הלכה פסוקה בעניין קבורת כל רשע אצל צדיק, וזהו טעמו של הרמב"ם. וכן כתב בשו"ת שו"ת קול מבשר (א', א'):

"הנה… משמע שם בגמרא דהוא איסור תורה והלכה למשה מסיני, יעויין שם בפירוש רש"י, ואם כן יש לומר דאף בדיעבד צריכים לפנותו לכאורה. אולם בגליון מהרש"א… כתב… שהלשון מורה דרק לכתחילה הוא… והנה החתם סופר כתב דהא דאין קוברין רשע אצל צדיק איסורא דאורייתא מהלכה למשה מסיני הוא כפירוש רש"י… ולפלא מה שפשוט אצלו דספק הלכה למשה מסיני להחמיר… גם בעיקר הדבר שתפס החתם סופר בהחלט דהא דאין קוברין רשע אצל צדיק הוא איסורא דאורייתא… לא ידעתי מה מצא בפירוש רש"י יותר מדברי הגמרא… דהלכה למשה מסיני הייתה רק על שני קברות להרוגי בית דין… אבל הא דאין קוברין רשע אצל צדיק מסמיך לה אקרא דאלישע. ואדרבה, אי איתא דהלכה למשה מסיני נאמרה על כל המתים ולא רק על הרוגי בית דין, מאי מקשה הגמרא… ולמה ליה לאתויי קרא דדברי קבלה… וגם בלאו הכי אין ראיה גמורה מאלישע…

אם כן בעל כורחך דלא נאמרה הלכה למשה מסיני רק בהרוגי בית דין דשתי קברות יעשו להם, אבל בשאר מתים הא דאין קוברין רשע אצל צדיק הוא רק זהירות בעלמא מדרבנן ואסמכוה אקרא דדברי קבלה מעובדא דאלישע. ולכך השמיט הרמב"ם הך דאין קוברין רשע אצל צדיק ולא הזכירו לגמרי, רק הדין דלהרוגי בית דין התקינו שתי קברות ולא היו קוברין בקברי אבותיו הביא… וכתב שזה הלכה מפי השמועה. ובאמת בגמרא לא נאמר רק "גמרא גמירי לה" ומזה אין הכרח שיהיה הלכה למשה מסיני כמו שכתב בתשובת חוות יאיר… והביא מכמה מקומות בש"ס לשון זה שהוא רק מדרבנן.

ויש להביא ראיה… הוא רק זהירות מדרבנן… דמצות קבורה היא מדרבנן… ואם כן איך נימא דהא דאין קוברין רשע אצל צדיק הוא מן התורה… אם גוף מצות הקבורה הוא רק מדרבנן? ואף על גב דללישנא קמא דרבי יוחנן הוא דאורייתא והרמב"ם פסק כן… מכל מקום אי אפשר לומר שהיתה הלכה למשה מסיני על זה, דלא תיפול מחלוקת בהלכה למשה מסיני…. ובפרט דסתמא דסוגיא דתלמודא… דהאי דקבורה דרבנן. אך אכתי קשיא על הרמב"ם שהשמיט לגמרי הך דאין קוברין רשע אצל צדיק ולא הביא דין זה בתור מצוה דרבנן, ולכן נראה דעת הרמב"ם דאינו דין גמור רק זהירות בעלמא…

אולם לדינא פשיטא דאין לסמוך על הרמב"ם נגד רוב הפוסקים הרי"ף ורא"ש וטור ושולחן ערוך שהעתיקו הדין דאין קוברין רשע אצל צדיק, אך זה ברור ופשוט דאין כאן שום איסור תורה כלל רק זהירות בעלמא מדרבנן ואסמכוה בדרך רמז מקרא דאלישע… וכן רשע חמור אצל רשע קל הוא גם כן דווקא בהרוגי בית דין מדינא, אבל בשאר מתים הוא רק זהירות יתירה…"

מדברי הקול מבשר עולה נקודה נוספת וחשובה, שכן לראשונים רבים עצם מצות הקבורה הינה מדרבנן. לפי זה, יש לומר שדין קבורת הרוגי בית דין הוא דין מיוחד, והוא אינו דין בהלכות קבורה אלא דין בהרוגי בית דין, ולכן הוא מופיע במסכת סנהדרין ובהלכות סנהדרין לרמב"ם, ולא בהלכות אבל (מלבד אזכור בדרך אגב בתחילת הלכות אלו (א', ט')). ממילא, בהלכת אבלות לא הזכיר הרמב"ם כלל דין זה, כיוון שכל דין קבורת רשע אצל צדיק אינו אלא זהירות בעלמא או שלא נפסק להלכה כלל, ואין הוא שייך אלא בהרוגי בית דין. ואף החולקים על הרמב"ם יודו בעיקר העניין, שדין קבורת רשע אצל צדיק הוא מדרבנן, ולפי זה גם מתבאר ביתר פשטות כיצד הקלו משום דרכי שלום לקבור גויים אצל ישראל, שהרי אם מדובר באיסור דאורייתא הדבר קשה, אך באיסור דרבנן יש לומר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והקלו בתקנתם משום דרכי שלום.

פרק ג': איזהו רשע?

כיוון שראינו שיש איסור לקבור רשע אצל צדיק, ודבר זה נאמר בעיקרו לעניין הרוגי בית דין שעליהם יודעים אנו במפורש שהם רשעים, יש לברר באלו מקרים נוספים נכון ליישם דין זה. הגמרא במסכת סנהדרין (מ"ז) ממשיכה לדון בדין הקבורה במקרים שונים:

"אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא: היו בה קודשים, קודשי מזבח – ימותו, קודשי בדק הבית – יפדו. והוינן בה: אמאי ימותו – כיון דאיקטול הויא להו כפרה, וליסקו לגבוה! לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו – יידחו? אמר ליה אביי: מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה? מת מתוך רשעו – לא הויא ליה כפרה… אמר ליה רבא: מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו? מת מתוך רשעו, כיון דכי אורחיה קמיית – לא הויא ליה כפרה, נהרג מתוך רשעו, כיון דלאו כי אורחיה מיית – הויא ליה כפרה. תדע, דכתיב: "מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו'] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ", מאי "עבדיך" ומאי "חסידיך"? לאו "חסידיך" – חסידיך ממש, "עבדיך" – הנך דמחייבי דינא דמעיקרא, וכיון דאיקטול – קרי להו "עבדיך"! אמר ליה אביי: מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי בית דין? הרוגי מלכות, כיון דשלא בדין קא מיקטלי – הויא להו כפרה, הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלי – לא הוי להו כפרה. תדע, דתנן: לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו. ואי סלקא דעתך כיון דאיקטול הויא להו כפרה – ליקברו! מיתה וקבורה בעינן… בעינן נמי עיכול בשר"

למסקנת הגמרא, יש בפנינו שלוש חלוקות: (א) הרוגי מלכות – הכול מסכימים שכיוון שלא נהרגו מצד הדין, עצם מיתתם הינה כפרה להם, ואינם נכללים בגדר רשעים שלא נקברים בקברי אבותיהם (וצריך עיון על לשון המאירי כאן, שמדבריו עולה שאפילו הרוגי מלכות אין מתכפר להם במיתתם, ולכאורה הדברים סותרים את פשטות הסוגיה). (ב) מת מתוך רשעו – אדם שהיה חייב מיתה מצד הדין אלא שלא נהרג על ידי בית הדין אלא מת כשהוא רשע, הכול מסכימים שמיתתו איננה כפרה לו. (ג) נהרג מתוך רשעו – נראה שנחלקו בכך אביי ורבא. אביי סבור שהרוגי בית דין (=נהרג מתוך רשעו) אין להם כפרה במיתתם, אך לדעת רבא ברגע שהם נקברים ובשרם מתעכל מתכפר להם. ומדברי רבינו חננאל לסוגייתנו עולה שהלכה כרבא, וכן כתב הר"ן בחידושיו לסוגייתנו (וראו שגם כתב שדין "מת מתוך רשעו" מצומצם ביותר), וכן הוא בספר ההשלמה ובאורחות חיים (הלכות אבל, סימן א') ובכל בו (הלכות אבל) ובהלכות שמחות (סימן ל"ז).

אם כן, מתוך הסוגיה עולה שהרוגי מלכות אינם רשעים שאסור לקוברם ליד אבותיהם, שכן נתכפר להם במיתתם מכבר (לשון הנימוקי יוסף: "אבל הרוגי מלכות דשלא בדין קא מקטלי לא בעו כפרה, דחסידין נינהו"), וגם הרוגי בית דין לכאורה ניתן לקוברם בקברות אבותיהם לאחר שנתעכל בשרם, וכך כתב הנימוקי יוסף בסוגייתנו: "נתעכל הבשר כבר נתכפר לו… ומכיון שנתכפר קוברין אותן במקומן בקברות אבותיו…". בזמנם שהיו נוהגים בליקוט עצמות המת אחר זמן אף לא היה בכך ביזיון למת, ומן הסתם היו נוהגים כן (לכל הפחות לשיטת רבא), וכמו שמופיע מפורשות בתשובת רבי שלמה מן ההר אל הרמב"ן (תשובה שנדפסה לראשונה בספר גבול מנשה בתחילתו, ומופיעה גם בספר קובץ המועדים של "מוריה" על ראש השנה ויום הכיפורים). וראו בשו"ת קול מבשר (שם) שאפילו בעיכול בשר מועט ישנה כפרה למת, ולא צריך שיתעכל כל בשרו.

והנה, כיום אין לנו בית דין ולכאורה היה מקום לומר שאין לנו דין לא דין "מת מתוך רשעו" ולא דין "נהרג מתוך רשעו", שהרי יש צורך שבית הדין ידון את האדם ויחיל עליו שם רשע כדי לקיים בו דין זה. אולם האור זרוע (הלכות אבלות, סימן תכ"ח) לא סבר כן, ולאחר שסיכם את העולה מהסוגיה (כפי שסיכמנו לעיל) הוא מוסיף הלכה למעשה:

"הלכך, אדם שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה ומת מתוך רשעו – לכולי עלמא אין מתאבלים עליו. נהרג בידי עכו"ם – לכולי עלמא מתאבל עליו… והא דמסיק דמיתה וקבורה ועיכול בשר בעינן היינו דווקא בהרוגי בית דין דבדין קא מקטלי, אבל הרוגי עכו"ם דלא בדין קא מקטלי במיתה בעלמא מתכפר לו, ומתאבלים עליו"

ונראה להסביר שלפי דברי הגמרא אין המיתה מכפרת אלא אם "לאו כי אורחיה מיית", כלומר: עצם זה שהאדם מת שלא על פי דין מהווה עונש וכפרה על מה שעשה. לעומת זאת, אם מת באופן טבעי מתוך רשעו, ללא חזרה בתשובה, מיתה זו אינה מכפרת עליו. לפי זה ניתן להבין את מחלוקת אביי ורבא לעניין הרוגי בית דין. דעת אביי שאף על פי שאדם זה מת שלא באופן טבעי, מכל מקום כיוון שהדבר נעשה על פי דין הרי זה נחשב כאילו "כי אורחיה מיית", וממילא אין מיתתו מכפרת עליו. רבא חולק, וסובר שכל מיתה שאינה טבעית, אף אם נעשית על ידי בית דין, מכפרת על הנהרג.

לפי זה, יש לשאול: מדוע נשתנו הרוגי בית דין שבהם יש צורך בקבורה ועיכול בשר? אך על פי מה שכתבתי לעיל בשיטת הרמב"ם הדברים ברורים, שכן כבר נתבאר שיש לנו הלכה למשה מסיני מיוחדת בהרוגי בית דין שנקברים בבתי קברות מיוחדים, אחד לנסקלים ונשרפים ואחד לנהרגים ונחנקים. כמו כן ביארנו שדין זה הוא דין בהרוגי בית דין ולא דין בהלכות קבורה. לפי זה יש לומר לשיטת רבא, שאכן גם הרוגי בית דין מתכפרים במיתתם, אך מצד ההלכה למשה מסיני שנאמרה בהרוגי בית דין יש צורך לקוברם בבתי הקברות המיוחדים להם, ודין קבורה זה מחייב לכל הפחות קבורה ועיכול בשר. לאחר שיצאו ידי חובה בכך, ניתן ללקט את העצמות ולהעבירם לקברי אבות.

ולפי זה יש להעיר על מה שכתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד, שמ"א) שאולי יש לומר אף במי שמת מתוך רשעו שאף שמיתתו אינה מכפרת עליו מכל מקום קברו מכפר עליו, אך לאחר מכן חזר וכתב שנראה קצת מדברי התוספות שברשע שמת על מיטתו "אפשר דגם קברו לא מכפר". ולפי דברינו הדבר ברור שכן הוא, שלא מצאנו שקבורה מכפרת אלא דווקא מיתה מכפרת, וקבורה ועיכול בשר הם דין בקיום הלכה למשה מסיני של קבורת הרוגי בית דין, ותו לא (אך לכאורה הדברים סותרים מה שכתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ד', נ"ו), וצריך עיון).

ועתה מובנים אף דברי האור זרוע, שכתב שבימינו אין אלא שני דינים: מת מתוך רשעו, ונהרג מתוך רשעו. מי שמת מתוך רשעו – אין מיתתו כפרתו, ועל כן גם אין קרוביו מתאבלים עליו וכו'. לעומת זאת, מי שנהרג מתוך רשעו – "במיתה בעלמא מתכפר לו", ואין צורך בקבורה ועיכול בשר משום שכל זה נאמר כדין מיוחד דווקא בהרוגי בית דין: "והא דמסיק דמיתה וקבורה ועיכול בשר בעינן היינו דווקא בהרוגי בית דין דבדין קא מקטלי".

דברי האור זרוע הוזכרו בהגהות אשר"י במסכת מועד קטן (ג', נ"ט), והובאו להלכה על ידי הדרכי משה (יו"ד, ש"מ, אות ב'). וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוך (יו"ד, ש"מ, ה'): "ויש אומרים שמומר שנהרג בידי עובד כוכבים, מתאבלין עליו. וכן מומר קטן שהמיר עם אביו או אמו, דהוי כאנוס, ויש אומרים דאין מתאבלין, וכן עיקר". והנה, המעיין במקורי הדברים הן במרדכי להלכות אבלות (סימן תתפ"ו) והן בדברי המהר"ם מרוטנבורג בהלכות שמחות (שם) יראה שכל מה שכתב הרמ"א שהוא מחלוקת הוא דווקא לעניין מומר קטן אם דינו כאנוס ומתאבלים עליו או לא, אך לעניין מומר שנהרג על ידי גויים אין מחלוקת כלל, וגם בדרכי משה (שם) הדברים מפורשים שאת המחלוקת הביא ראשונה, ורק לאחריה הביא את דינו של האור זרוע לעניין נהרג על ידי גויים, ובדין זה הכל מסכימים, ואין בו חולק.

והערתי על כך כיוון שמלשון הלבוש (שם) לא משמע כן אלא שיש מחלוקת אף בדין זה והלכה כמחמירים, ואחר בקשת המחילה נראה לעניות דעתי כי אין זו כוונת הרמ"א כלל. ואחר כן מצאתי שכתב כן הש"ך (שם, סק"ט) מפורשות, וברוך שכיוונתי לדעתו הגדולה, וזו לשונו:

"משמע דאף במומר שנהרג בידי עובד כוכבים עיקר דאין להתאבל עליו, וכן כתב בעטרת זהב… וצריך עיון שבדרכי משה לא הביא אלא הגהת אשר"י והאור זרוע שכתבו דמתאבלים עליו ולא הביא שום חולק, ולפי עניות דעתי נראה שאי אפשר לחלוק על זה, והוא שנראה לי שיצאה להם כן מש"ס… כיון דלא מיקטל כדין הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלים עליו, עיין שם, וכן משמע מדברי הר"מ שהביא הרא"ש…"

וכן כתב מפורשות בדרכי משה במקום אחר (יו"ד, שע"ו, אות ט'): "וכן כתבתי לעיל סימן ש"מ דכשנהרג יש לו כפרה".

ועוד יש להעיר שבלבוש כתב טעם המקילים משום שתולים שהמומר חזר בתשובה קודם שנהרג, אך כבר ראינו שאין זה הטעם, ושוב העיר על כך הש"ך (שם, סק"י) שהטעם הוא משום שמתכפר לו בעצם מיתתו, וכן כתבו הט"ז (שם, סק"ג) ובית הילל (שם, סק"ג), ובערוך השולחן (שם, סעיף כ') הביא שני הטעמים (ובאמת טעם זה מצוי בבנימין זאב וברד"ך שמובאים להלן, ונראה ברור שזהו מקורו של הלבוש, אף שודאי אין טעם זה עיקרי כפי שנתבאר, ואף הערוך השולחן במקום אחר (יו"ד, שע"ו, סעיף ט"ו) כתב רק טעם זה שהמיתה מכפרת. וראו ב"תוספת מרובה" שעל השולחן ערוך (יו"ד, שע"ו, ד')).

וגם לעניין קדיש פסק כן הרמ"א (יו"ד, שע"ו, ד'): "יש אומרים דמומר שנהרג על ידי עובדי כוכבים בניו אומרים עליו קדיש", ודברים מבוססים על שתי תשובות מסוף תקופת הראשונים, והראשונה של הבנימין זאב (סימן ר"ג) שכתב לעניין אמירת קדיש על אב מומר שנהרג על ידי ליסטים:

"ועוד, אף אם תמצי לומר שנהרג מתוך רשעו – הויה ליה כפרה כדאמר שם רבא, דלא דמי נהרג מתוך רשעו למי שמת מתוך רשעו, דמת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קא מיית לא הויה ליה כפרה, אבל נהרג מתוך רשעו דלאו כי אורחיה קא מיית הויה ליה כפרה…"

והתשובה השנייה היא של הרד"ך (בית ל'), במקרה דומה, ואף הוא מזכיר את דברי הבנימין זאב:

"…בנידון דידן שהמומר נהרג על ידי לסטים מודים הם שהבן חייב לכבדו ולומר עליו קדיש נוחי נפש, שהריגתו כפרתו כדמוכח מההיא סוגיא… דהתם משמע כרבא שהלכה כמותו לגבי אביי… ואפשר שמזה הטעם אמרו… שלא היו קוברים אותם בקברי אבותיהם שאין קוברים צדיק אצל רשע, והיינו משום דאף על פי שהתוודו אפשר שדברים בעלמא הם אבל אינם חוזרים בתשובה, שאם היינו יודעים בוודאי שחוזרים בתשובה מיתתן מכפרת עליהם והיו נקברים בקברי אבותיהם… ואפילו הכי הריגתם מכפרת עליהם… ואפילו לאביי… דווקא הרוגי בית דין דבדין קטלו ליה דלא מכפר, אבל הרוגי אחרים אף על פי שעשו כל תועבת אשר השם שנא ולא התוודו… כיון דבלאו דין מקטלו הויא להו כפרה… ואם כן כל שכן קל וחומר בנדון דידן שנהרג בדרך על ידי ליסטים דלא נספד וניתן בשרו לחיות רעות ולעוף השמים וגשמים עברו על מיטתו, דפשיטא דאית ליה כפרה וישראל כשר מקרי ובנו חייב בכבודו…"

וכל זה מבואר ומקובל אף באחרונים שם, שכן כתבו הט"ז (שם, סק"ו) והש"ך (שם, ס"ק ט"ו) שדין זה פשוט על פי הסוגיה והפוסקים. וכן מצאתי בשדי חמד (מערכת אבילות, סימן קכ"ז) שרצה להורות כן הלכה למעשה:

"מעשה היה בעיר הזו באחד שנלקח לאנשי חיל בקטנותו וישב שם כמה שנים ובעודו שם המיר דתו, וכשחזר לביתו מעבודת הצבא היה מתנהג בצינעא בדת ישראל, אוכל בבית ישראל, ובא לבית הכנסת, ומתפלל בצינעא, והגיד לקרוביו שרצונו לעשות מעשה שיוכל לשוב לדת ישראל לגמרי אלא שלא עלתה בידו. ועתה נהרג בתוך העיר בלילה על ידי רוצחים האורבים לדם רחמנא ליצלן, ושאלו הקרובים, אם ישיגו רישיון מהממשלה לקוברו בקברי ישראל, אם רשאים לקוברו? והשבתי דאף על גב דקיימא לן… דהמומרים והמוסרים וכו' אין אוננים עליהם ואין מתאבלים עליהם, מכל מקום כתב הגאון חתם סופר… אבל קבורה ודאי חייבים לקוברו, אלא שאין לקוברו בקברי אבותיו משום אין קוברים רשע אצל צדיק ואפילו בספק מומר כעובדא דידיה… וכל שכן בנידון דידן כי תחילתו היה באונס גמור וסופו ברצון לשוב אל ה', והיה מתנהג כישראל גמור ככל הבא מידו. ועוד, בנידון דידן, כיון שנהרג על ידי רוצחים שלא כדין, אינו פשוט שאין מתאבלין עליו, ובאנו למחלוקת שהזכיר הרמ"א… ודעת הרב ש"ך שם דמתאבלים על מומר שנהרג על ידי גורם, דמיתתו כפרתו… וכיוון שמתאבלים עליו כל שכן הוא שמתעסקין בקבורתו, ויכולים לקוברו בקברי ישראל, ואין בזה משום "אין קוברים רשע אצל צדיק", כן היה דעתי להורות בזה, אלא שלא השיגו רישיון על זה ונקבר על ידי גויים בקבריהם…"

היוצא מכל הנ"ל באופן ברור שמומר שנהרג על ידי גויים, אף אם באופן רגיל היינו אומרים שאין לקוברו בקברי ישראל כיוון שאין קוברים צדיק אצל רשע, מכל מקום מיתתו היא כפרתו, ויותר אין הוא רשע, ואין ביזיון וגנאי לישראל צדיק להיקבר לידו, והרי דינו כהרוגי מלכות, וכמו שכתב בבנימין זאב (שם): "ועוד, מכיון שנהרג על ידי גויים, חשבינן ליה כאילו נהרג מאנשי המלכות, ואית ליה כפרה" (וראו גם בשו"ת חיים ביד לעניין ספק מומר, אף כשמת על מיטתו שיש מקום לקוברו בקבר ישראל).

פרק ד': קבורה נפרדת בספרות הפוסקים

בפרק זה אביא בתמצות את מה שהפוסקים כתבו באריכות רבה לעניין הצורך בקבורה נפרדת ליהודים וגויים. כבר הבאנו לעיל את מה שכתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד, שמ"א) שאפילו ספק מומר אין לקוברו בין שאר קברי ישראל. אף בגליון מהרש"א (יו"ד, שס"ב, סק"ד) כתב:

"הוריתי שהלומדים אצל מיסיאנערס ירחיקו לקברו יותר משמונה אמות מקבר ישראל כשר, על פי מה שכתוב בבאר היטב כאן סוף הסימן במנודה להרחיק כן, שלא יגעו התפוסות (שהוא ארבע אמות) זה בזה"

כן בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאי, ב', רנ"ג) אסר מכל וכל לפתוח דופן של בית קברות יהודי לבית קברות של גויים, ובשו"ת מלמד להועיל (ב', קכ"ז) הדגיש שכן היה המנהג מאז ומעולם לקבור בנפרד, וכן בשו"ת קול מבשר (שם) כתב שודאי לכתחילה אין לקבור צדיק אצל רשע. ומאוד הקפיד בדין זה בשו"ת דעת כהן (סימן ר"א) שכתב שכל מה שהקלו משום דרכי שלום הוא דווקא להתעסק עם מתי הגויים ואולי אף לתת להם מקום קבורה בריחוק מסוים ובהפסק מחיצה (ואף זה רק כשאין דרך לתרץ זאת באופן המתקבל על הדעת), אך חס ושלום לקוברם יחד עם קברי ישראל ללא הפסק, ואין לכך שום היתר שהרי דין זה הינו כדין דאורייתא ואינו נדחה מפני דרכי שלום. וזו לשונו שם:

"בדבר השאלה, שהגויים מבני דת הישמעאלים בקשו מקהילת ישראל, להקצות בעדם מקום בבית הקברות של ישראל, אם מותר לעשות כן מפני דרכי שלום. לעניות דעתי נראה, שבדבר שישנה התנצלות גלויה אין בזה משום דרכי שלום… ואם כן מאחר שהנהוג הוא בעולם, שכל בני הדתות השונות הינם על פי רוב מחולקים בבתי קברות, על כן יכולים להשיב להם שאינם רוצים להזדלזל בפני קהילות אחרות לשנות מהנהוג, וממילא אין בזה משום איבה, ואי אפשר להחליט בשביל כך לסור מההלכה מפני דרכי שלום.

ובעיקר הדין, הנה בוודאי לא יעלה על דעת שום אדם ליתן לנכרים, איזה מין שיהיו, מקום קבר בקרבת מקום של קברי ישראל. והלא אפילו במדריגות הקדושה שבישראל גופן מצינו, שאין קוברין רשע אצל צדיק… וכל אלו העניינים מדברי קבלה אנו למדין אותם… ודברי קבלה לדעת הרבה מהראשונים כדברי תורה הם, ודברי תורה אינם נדחים מפני דרכי שלום ומפני איבה… ואם כן אפילו אם היה כאן משום איבה ודרכי שלום גם כן לא היה נדחה, וקל וחומר שאין כאן משום זה… ועל כן בוודאי לא יעלה על לב לקבור נכרים אצל ישראל קדושים, ועמך כולם צדיקים… ואם כן אולי היה מקום להתיר מפני איבה, ליתן בעדם חלקת אדמה, בקצה בית הקברות רחוק מקברי ישראל, ומחולק בגדר, שלא יבוא לידי שום קירוב גם במשך הזמן…"

אף בשו"ת מנחת אלעזר (ב', מ"א) אסר ודקדק הרבה באופן עשיית המחיצה בין קברות ישראל לקברות הגויים (וראו גם שו"ת בית שערים (יו"ד, ת"ל)), וכן בשו"ת ישכיל עבדי (ו', יו"ד, כ') אסר לקבור נשים לא יהודיות שהיו נשואות ליהודים בבית הקברות הקבוע ליהודים, מכמה וכמה טעמים המוזכרים שם. וכן דעתו בשו"ת ציץ אליעזר (ט"ז, ל"ו):

"דבר ברור ופשוט הוא שאין להרשות בשום פנים קבורת עכו"ם בבית קברות יהודי, ואין לשנות כלל ועיקר מהמקובל והנהוג בזה מדור דור, ואשר יסודו מהררי קודש, ואי משום מה אי אפשר למנוע זה יש לקיים "ויט ישראל מעליו" ולהגביל את ההר הישראלי ולקדשו על ידי סידור מחיצות מפרידות מכל צד"

בשולי הדברים יש להזכיר מה שכתב החתם סופר בתשובתו (שם) שבדיעבד אין לפנות מי שנקבר שלא במקומו, וכן כתב בשו"ת פרי השדה (ג', כ"ט), וכן כתב בשו"ת קול מבשר:

"ועל כל פנים נראה ברור דאף דלכתחילה בוודאי לאו שפיר עבדו ועשו איסור בזה לקבור אדם פשוט ובפרט אשה סמוך למקום הרב מרא דאתרא ז"ל ואבותיו הרבנים הגדולים נוחי עדן, מכל מקום אחרי שכבר נעשתה המכשלה הזאת אין צריכים לפנותה, וכיון דאין צריך לפנותה מצד הדין ממילא דאינם רשאים לפנותה בחינם…"

אמנם בשו"ת יביע אומר (ז', יו"ד, ל"ו) הביא שיש חולקים בכך, ואף הוא עצמו העלה שמן הדין יש לפנות מי שנקבר שלא במקומו הראוי (ואחר המחילה המעיין בתשובות שהביא שם שנוקטים לאיסור, יראה שאין הדברים פשוטים שכן כוונתם, ואין כאן המקום להאריך). ומכל מקום רבים הסוברים שלאחר שכבר נעשה מעשה, אין חיוב להוציא את הנקבר ממקומו, וראו מה שפסק בשו"ת עצי הלבנון (סימן ע"ה), ומה שהשיג על דבריו בשו"ת יביע אומר (שם).

פרק ה': האם יש מקרים שבהם אין צורך בקבורה נפרדת?

בשו"ת זקן אהרן (סימן י"ט) נשאל אודות "שפחת יהודי שנתייהדה והייתה שומרת שבתות השם ומצוות ודברי הצומות וזעקתם, אלא שלא נתגיירה בפני בית דין וגם לא טבלה בפני שלושה כדין מתייהד, אלא שהבעל שהוא אדונה אמר לה קצת מצוות ועונשין וגם אמר שאמו הטבילה אותה לשם גירות. ומפני שאשה הנזכרת מתה… אחר שנקברה בקברי ישראל, אם אינה גרת צדק אם צריך להוציאה מקברה שלא תהיה עם מתי ישראל", ועל זה השיב בסוף תשובתו:

"ולקוברה בבתי קברות ישראל לא יפה עשו שהרי… אין קוברין רשע קל אצל רשע חמור… כל שכן רשע אצל צדיקים, שסתם גוי רשע הוא. מיהו זאת השפחה, אחרי שהייתה כוונתה למצות גירות וליבה לשמיים, כבר קנתה מקומה ואין להוציאה מקברה, שלא יאמרו גויים גם כן "כך עושים ישראל לגרים ואומה זו אין ראוי להתחבר עמה", והתורה ציוותה בכמה מקומות על אהבת הגר"

אף בשו"ת אגרות משה (יו"ד ב', קמ"ט) נשאל שאלה דומה, לגבי נוכרי שמל לגירות אך לא טבל, ומת קודם שישלים את גירותו, אם ניתן לקוברו בקבר ישראל, וזו לשונו בתשובתו:

"הנה הא פשוט שבלא טבילה אף שכבר מל אינו גר, וממילא אין לקברו בקבורת ישראל. אבל איני רואה חיוב על הרבנים להילחם בזה, באם אינם רוצים לשמוע להוראת הרבנים ומזלזלין בעצמם ורוצים לקברו בקבורת משפחה שלהם ביודעם שמדינא הוא עדיין נוכרי מצד קלותם ורשעתם, רק שיש למחות שלא יקברוהו סמוך להמתים שכבר נקברו שם אלא בהרחקה של ד' אמות, או לעשות גדר סביב להמתים שכבר נקברו, אבל בשביל אלו החיים עדיין שרוצים להיקבר אצלו אחר מיתתם מה לנו לדאוג עבורם בעל כורחם, וסגי במה שיאמרו להם שהדין הוא שאין לקוברו אצל ישראל"

הרי לנו שלשיטת פוסקים אלו גם אדם שנמצא בתהליך גיור, ואפילו שכמעט השלימו, מכל מקום אין רשות לקוברו בקבר ישראל עד שיהיה יהודי ממש. אולם לא הכול הסכימו לכך, ומצאנו בשו"ת צרור הכסף (יו"ד, י"ח) תשובה קצרה שאין בה אלא סיפור מעשה, וזו לשונו שם:

"מעשה היה בשפחה גויה של הגביר יעקב פי שוהם נר"ו, שהייתה חולה, וחילתה פני אדוניה יגייר אותה. והלכו שם בית דין – מהרי"ד ה"ה, ושני תלמידי חכמים ה' ישמרם עמו, וקיבלה דת יהודית ומתה בלא טבילה, ועם כל זה עשו לה תכריכין וחזן הכנסת וקברוה תוך קברי ישראל, וכן הורה הרב הנזכר ה"י שיעשו לשפחת הגביר הרב רבי יעקב עשהאל נר"ו"

אמנם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג הכיר תשובה זו, ובתשובה שכתב (פסקים וכתבים, ה', קכ"ג) לעניין קבורת אדם שאביו מישראל ואמו נוכרייה והיה בתהליך גיור, הציע לומר בתחילה שיש לקבוע חלקה מיוחדת לאלו שכן אין ראוי לקוברם לא אצל הגויים ולא אצל ישראל, אך למעשה הוא סבור שאין זה רעיון נכון כל כך. ובסוף דבריו כותב כך:

"בצרור הכסף… קברוה בקברי ישראל, והדבר צריך עיון גדול, שלו יהא שהיא חסידה גמורה מחסידי אומות העולם ויש לה גם דין גר תושב שהרי קיבלה עליה יהדות בפני בית דין… אבל על כל פנים קדושת ישראל אין בה! ואולי לעניין קבורה לא נגעו אלא משום צדיק ורשע, וסתם עכו"ם לגבי סתם ישראל כרשע לגבי צדיק… ובאופן זה יש ליישב קצת, אף שאין לה קדושת ישראל, מכיוון שהיא בחזקת צדקת כיון שהיא עומדת לבוא לחסות תחת כנפי השכינה, ונאנסה – אין קפידא לקוברה בתוך קברות ישראל. ואפשר גם שתוך קברות ישראל לאו דווקא אלא בריחוק מקום, אם לא ארבע אמות על כל פנים שישה טפחים…"

אם כן, נראה מדבריו שאף דעתו אינה נוחה מדברי צרור הכסף, ואף שכותב ליישב את הדברים מעט, משמע שלכתחילה דעתו שאין לעשות כן. אך יש מי שכתב להסכים עם הדעה המקילה, שכן מצאנו בשו"ת מנחת אלעזר (ג', ח'):

"ברם צריכין למודעי, ונחזי אנן: אם אירע בגר שמל וטרם שטבל נפטר לא עלינו (שנמשך זמן באיזה אופן שיהיה עד הטבילה ובתוך כך מת חס ושלום) אז לא יסבול הדעת שיקברוהו בקברי נכרים, שכיון שקיבל עליו במסירות נפש ליכנס תחת כנפי השכינה בדת ישראל וייסורי המילה וכיוצא, על כן חלילה להתאכזר להרחיקו ולשומו בין קברי עכו"ם, ובוודאי צריכין לקוברו בבית החיים של ישראל (אך אם צריכין להרחיק בכהאי גוונא מקברו שם שמונה אמות כיון שעל פי דין אינו גר עד שיטבול ודינו כנוכרי כנ"ל – צריך עיון למעשה…)"

מדברי המנחת אלעזר מוכח שיש לקבור מי שנמצא בתהליך גיור בתוך חלקת קברות ישראל, אלא שמסתפק אם גם חובה להרחיק את הקבר משאר הקברים, ומכל מקום מדבריו ברור שמחשיב מאוד את תהליך הגיור וההתקרבות ליהדות, ומקומו של אדם כזה לקוברו בקברי ישראל. ובספר כל בו על אבלות (חלק א', פרק שלישי, אות כ"ח) הביא דברי צרור המור וכן דברי המנחת אלעזר, והוסיף שם (הערה 21):

"או אפילו טרם שנימול, אם יצא הקול, והכול יודעים שכבר קיבל אמונת ישראל בלבו ובשפתיו, והכחיש אמונתו עד אז ועזבה, ובאופן שאין מתנגד לחוקי הממשלה ואין מערער מצד משפחתו ואינם רוצים לטפל עמו, אז יש למולו על קברו ולקוברו בקבר ישראל"

והנה, כל זה במקרה של אדם שהיה בתהליך גיור, אך לכאורה בגוי גמור אין מקום לדון בכך. אולם גם כאן אין הדבר פשוט, וכשם שהפוסקים לקחו בחשבון את מסירות נפשם של הגויים להידבר בעם ישראל בתורה ובמצוות, כך מצאנו גם לגבי מסירות נפש מסוג אחר. לעניין חיילים גויים שנלחמו יחד עם חיילי ישראל ומתו מתוך מסירות נפש לעם ישראל, כתב הרב שלמה גורן בספר "בעוז ובתעצומות" (עמודים 152-153):

"התעוררה בעיה בנוגע לקבורתם של לוחמים לא יהודים. בין הלוחמים שלנו היו חיילים שערקו מהצבא הבריטי ומהמשטרה כדי להצטרף לצבא שלנו. היה מקרה שאחד מהם, לוחם בריטי לא יהודי שהתנדב לכוחותינו, נהרג בקרב. באו אלי ושאלו אותי מה לעשות בקשר לקבורתו. פסקתי להם שיש לקבור אותו בבית הקברות היהודי, אבל לא עם כולם, אלא באופן מיוחד בצד, בחלקה הצבאית שבה נקברו הלוחמים. אמרתי שהאיש הזה הראה מסירות נפש בלתי רגילה לעם היהודי – הלך ועזב את היחידה שלו, ניתק את כל הקשר שלו עם אנגליה ועם מולדתו. הוא ידע מראש שבכך הוא מנתק את עצמו מכל אפשרות לחזור לאנגליה, כי אם היה חוזר לשם היו מעמידים אותו למשפט צבאי על עריקה מהצבא הבריטי והצטרפותו לצבא זר, לצבא יהודי.

לאור הנסיבות הללו, פסקתי לפי מה שהוכחתי משיטת ה"בית יוסף". לפי דעתו, יש מחלוקת בין הרמב"ם לשאר הפוסקים בשאלה הזו: אם קוברים מתי עכו"ם עם מתי ישראל, האם קוברים אותם באותו בית קברות? ה"בית יוסף" רוצה להתיר לקבור אותם גם באותו בית קברות של יהודים. אם נהרגו עם יהודים, מותר לקבור אותם עם יהודים באותו בית קברות. צריך לזכור שהם לא נהרגו סתם במקרה עם יהודים, אלא שהם התנדבו ומסרו נפשם על העם היהודי ועל ארץ ישראל, אז ודאי שמגיע להם להיקבר עם יהודים. הבעיה הייתה מה לעשות אם בני משפחותיהם ירצו לשים צלב על המצבה. רק בגלל הצלב לא נתתי אישור לקבור אותם ממש עם היהודים, אחד ליד השני, כי לא יאה שיהיה צלב בבית הקברות היהודי. לכן הוריתי לקבור אותם בחלקה מיוחדת בתוך בית הקברות היהודי. הפסיקה הזו נשאר גם לאחר מכן, וכך נהגו ביחס לנוצרים שהתנדבו לצבא ההגנה לישראל ונפלו בקרב"

הרי לנו שלדעת הרב גורן אין שום בעיה לקבור חיילים גויים לצידם של חיילי ישראל (אם אין צלב או סממן אחר של עבודה זרה על המצבה), וזאת משום מסירות הנפש שלהם. וכן פסק מורי ורבי הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל לרבנות הצבאית כששאלוהו על כך. וראו גם בספר חזון עובדיה על הלכות אבלות (חלק ג', דיני ומנהגי יום השנה, סעיף כ"ב, עמוד רל"ח), שכתב:

"חייל דרוזי שעמד על משמרתו להגן על ישראל מפני אויב ומתנקם, ונהרג בידי הישמעאלים, על משמרת בטחון ישראל, נכון לומר עליו השכבה בבית הכנסת לעילוי נשמתו, כנהוג על חסידי אומות העולם"

והנה, כל זה לעניין חיילים שמסרו נפשם, אך יש גם לדון במקרה שלא מדובר בחיילים אלא בגויים שנהרגו בארץ ישראל כחלק מפעולת איבה כנגד יהודים, וכמו שקרה בשמחת תורה של שנה זו, שנת תשפ"ד. והנה, ראשית לכל אזכיר שייתכן לומר שבארץ ישראל ישנה חובה מיוחדת לטפל ולקבור מתי גויים, ולא רק משום דרכי שלום, וכמו שמצאנו ביהושע (י', כ"ג-כ"ז) שדאג למלכי כנען הרשעים:

" וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֹּצִיאוּ אֵלָיו אֶת חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִן הַמְּעָרָה אֵת מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶת מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶת מֶלֶךְ יַרְמוּת אֶת מֶלֶךְ לָכִישׁ אֶת מֶלֶךְ עֶגְלוֹן. וַיְהִי כְּהוֹצִיאָם אֶת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הֶהָלְכוּא אִתּוֹ קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרְבוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת רַגְלֵיהֶם עַל צַוְּארֵיהֶם. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם. וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב. וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻם אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר נֶחְבְּאוּ שָׁם וַיָּשִׂמוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת עַל פִּי הַמְּעָרָה עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה"

מכך שהקפיד יהושע שלא להשאיר את מלכי כנען תלויים, אלא לקיים בהם את מצות התורה "לא תלין נבלתו על העץ", דייק הרמב"ן בספר דברים (כ"א, כ"ב):

"ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה, כי שם ציווה את הברכה חיים עד העולם. ולכן ציווה יהושע ויורידום מעל העצים… "ולא תטמא את אדמתך", על דעת רבותינו איננו טעם בלבד… אבל הוא לאו שני… ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן, אף על פי שאין בתלייתן הקללה שהזכירו רבותינו במגדף ועובד עבודה זרה, אבל היה בהם משום טומאת הארץ…"

וכן כתב בשו"ת חוות יאיר (סימן קל"ט). אמנם אין אחריות זו בהכרח שחובה עלינו לקוברם בקברי ישראל, ומכל מקום יש לדעת שלשיטת הרמב"ן כבוד הארץ הקדושה דורש מאיתנו לכבד את כל הנהרגים בה, בין גויים ובין יהודים. ואכן, במקום שנהרגו יהודים וגויים יחדיו, כבר הובאו לעיל (פרק א') דברי הב"ח, ומפאת חשיבותם אביא את סוף דבריו בשנית:

"מכל מקום יכול הוא לקבור מתי גוים עם מתי ישראל בחצר אחד מפני דרכי שלום כיון שמצאם הרוגים יחד"

הב"ח הבין שישנה מציאות שבה נכון לקבור גויים ויהודים בחצר אחת, והיא כשנהרגו יחד, שאז מפני דרכי שלום התירו את הדבר. אמנם בשו"ת מלמד להועיל (ב', קכ"ז) דקדק במסקנה זו של הב"ח:

"הרי דאף הב"ח שמקיל לא התיר אלא במצאן הרוגים ביחד, ואף בזה לא התיר אלא בחצר אחד ולא זה אצל זה. הרי דהוא דבר פשוט שאין בו שום ספק לכל הפוסקים שאין קוברין נכרים בבית הקברות של ישראל. והחברה שעושין זה עושין עוון פלילי, וגוזלין מהחיים והמתים"

אם כן, לדעת המלמד להועיל (על פי הב"ח) ניתן להקל לקבור גויים שנהרגו יחד עם יהודים בחצר אחת, אך במרחק מסוים. לכך יש להוסיף את דברי הרב שלמה גורן בספר תורת המדינה ("קבורת מתי נוכרים עם מתי ישראל", עמוד 295) שהדגיש שדעת הב"ח היא "שיטת יחיד ולא מצאנו לו חבר בין כל הפוסקים", ואף שלעיל אמרנו שהדברים מסתדרים עם שיטת הרמב"ם ולשונותיו, מכל מקום שמא אין לסמוך על כך.

אך לפי כל מה שהתבאר לעיל, ובמיוחד במקום שיש בכך פגיעה בכבוד המתים או בכבוד משפחותיהם, יש מקום להקל ולקבור חללי פעולות איבה גויים יחד עם חללי ישראל, ואפילו אם לא נהרגו יחד עם יהודים. הרי מה שאין קוברים גויים ליד יהודים הוא משום "אין קוברין צדיק אצל רשע", אך דין זה אינו דין בלא טעם, אלא שהכוונה היא שכיוון שהוא גוי ומן הסתם אינו מקיים מצוות (ואפילו שבע מצוות בני נח אין אנו יודעים אם הוא מקיים), על כן לכל הפחות יש לחשוש שיש לו דין רשע ואין לקוברו לצד יהודי. אך במקום שנהרג, הרי כבר התבאר שמיתתו כפרתו, וכבר אין הוא רשע, וניתן לקוברו בין יהודים ואין שום חשש בכך.

וכן מצאנו הן בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן ק"ו) והן בשו"ת חיים שאל (א', מ"ו), שלמרות שברור שהאנשים שעליהם דיברו שם היו בגדר רשעים, מכל מקום כתבו שמתאבלים עליהם וקוברים אותם בקברי ישראל, ונראה שהסיבה לכך היא משום שעצם המתתם על ידי השלטונות כיפרה על מעשיהם, ואין הם בכלל רשעים. וכך הבאנו לעיל מדברי השדי חמד, שמומר שנהרג על ידי ליסטים בדם קר – מיתתו כפרתו, והוא נקבר בקברי ישראל.

ויודע אני כי יש שיאמרו לחלק בין יהודי מומר לגוי, שישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, ואין ללמוד ממנו לקבורת גוי אצל יהודי. אך ראו בשו"ת פרי השדה (ג' כ"ט) שרוח אחרת הייתה עמו, והוא כותב שם שאדרבה, דין קבורת גוי אצל יהודי פשוט יותר מדין קבורת יהודי רשע אצל יהודי צדיק, ואם כן הסברה הפוכה, ויש יותר מקום להקל בנידוננו.

פרק ו': סיכום הלכה למעשה

מכל הנ"ל יוצא כדלהלן:

• מותר להתעסק בקבורת מתי גויים משום דרכי שלום, ובארץ ישראל ייתכן שאף חובה להתעסק בקבורתם מעיקר הדין.
• פוסקים רבים אוסרים על קבורת גוי בקברי ישראל, וזאת משום שאין קוברים צדיק אצל רשע, וכיוון שהגוי אינו מסור לה' ולתורתו הרי הוא בגדר רשע שאין קוברים אותו אצל ישראל הצדיקים. הפרדה זו דורשת מתחם אחר לחלוטין, או גדר המפרידה באותו מתחם, או לכל הפחות הפרדה משמעותית של שטח.
• איסור זה – יש אומרים שהוא מדאורייתא ויש אומרים שהוא מדרבנן, ויש ראיות גדולות לסוברים שהוא מדרבנן.
• אדם שמת מיתה טבעית כשהוא רשע – עליו נאמרו הדברים הנ"ל. אולם, אדם שהרגו אותו בעודו רשע – מיתתו מכפרת עליו, ויותר אינו בגדר רשע כלל, ומותר לקבור אותו בקברי ישראל, והוא מה שנקרא בגמרא "הרוגי מלכות".
• אדם שנמצא בתהליך גיור ומת לפני שהשלים אותו – נחלקו הפוסקים אם ניתן לקוברו בקברי ישראל, יש אוסרים ויש מתירים.
• גויים המשרתים בכוחות הביטחון שנפלו תוך מילוי תפקידם, קוברים אותם בקברי ישראל.
• חללי פעולות איבה גויים, שיש חשש לפגיעה בכבודם או כבוד משפחותיהם אם יקברו אותם שלא בתוך קברי ישראל, קוברים אותם בתוך קברי ישראל.

וראיתי תשובה מהרב חיים אמסלם שאף הוא העלה להתיר בנידון דידן, ואף אני הקטן מסכים לכל דבריו שם.

ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

יונתן רוזנצוויג,

החופ"ק נצח מנשה, בית שמש.