פסח הוא חג הולדתו של העם היהודי, החג בו אנחנו שבים אל הסיפור המכונן שלנו – יציאת מצרים, חוזרים ומספרים בו, ומחפשים בו משמעויות עתיקות וחדשות שיעניקו משמעות וערך לחיינו העכשוויים, ותובנות על חיי העם היהודי לאורך ההיסטוריה.
לפניכם מקבץ של כמה מאמרים המבקשים להציע נקודות מבט עכשוויות על החג ועל ליל הסדר. בראש המקבץ תמצאו רעיונות שצריכים ללוות אותנו לאורך השנה כולה; על הכרת תודה, על הדאגה לעני ועל אהבה – כולם רעיונות עומק של החג. בסופו של הקובץ תמצאו מחשבות שנכתבו בערב פסח תש"ף, ערב ליל הסדר – בסגר.
סעודת הודיה
מספרים על אדם שהיה בדרכו לפגישה חשובה במרכז תל-אביב, ובעודו מחפש חניה הבין שהוא מאחר איחור קריטי. באופן ספונטני פרצה תפילה ממעמקי לבו: "אלוקים, אמנם אני לא דתי, אבל אם תסדר לי חניה, אתחיל להאמין בך ולשמור מצוות". אך סיים האיש את תפילתו, והנה באורח פלא הוא רואה רכב יוצא ומפנה חניה מושלמת. בלי להתבלבל הוא הכריז מיד: "טוב, אלוקים שכח ממה שאמרתי, אני כבר מסתדר בכוחות עצמי…"
כולנו קצת כאלה – יודעים לפנות ל-ה' בעת צרה, אך לא תמיד שמים לב להכיר לו תודה אחרי שניצלנו ממנה. בתקופת מלחמת המפרץ הייתי בשליחות בחו"ל, והתרגשתי מהתפילות ההמוניות שהתקיימו ערב פרוץ המלחמה מתוך חרדה גדולה לגורלם של אזרחי ישראל. כשהסתיימה המערכה בכי-טוב, אירגן אחד הרבנים סעודת הודיה מושקעת, אך מתי-מעט הגיעו, ואף הם התקשו להבין על מה ולמה באו.
ליל הסדר הוא לילה של הכרת תודה, וסעודת הסדר היא למעשה סעודת הודיה מיוחדת. זו גם המהות של מצוות סיפור יציאת מצרים. ניתן לעמוד על כך על-פי הסיפור בגמרא על רב נחמן שאמר בליל הסדר לעבדו, דרו: "עבד שרבו מוציאו לחרות ונותן לו כסף וזהב, מה צריך העבד לומר לאדונו? אמר לו: צריך להודות ולשבח. אמר רב נחמן: "פטרתנו מלומר 'מה נשתנה'" (פסחים קטז, א).
הדרך שבה מביעים הכרה תודה משתנה בהתאם לעניין ולנסיבות. פעמים נסתפק במילת תודה אחת קצרה, ופעמים שנרגיש צורך להביע תודתנו והוקרתנו באריכות ובצורה מפורטת. ההודיה לבורא עולם על היציאה מעבדות לחרות והפיכת עם ישראל לעם על כל משמעויותיה אינה יכולה להיות קצרה ורופפת, אלא חייבת היא להיות שכן גם מבחינה אישית וגם מבחינה לאומית חובת הכרת התודה שלנו ל-ה' היא מעל ומעבר לכל מה שנוכל להביע.
משל לאדם שניצל בילדותו ע"י אנשים שאספו אותו אל ביתם, גדלו אותו, ושילמו את כל שכר הלימוד שלו עד לדוקטורט. בארוחת הערב האחרונה כשעמד לצאת לחו"ל לפוסט-דוקטורט, הוא אמר למציליו: אינני יודע מתי אחזור, ולכן הפטיר בשפה רפה: "תודה על הכל". האם די בכך? בוודאי שלא! במקרה כזה גם ההורים הצדיקים ביותר מצפים שיפרט ויאריך ואף ישאיר מתנה למזכרת. בכל ימות השנה אנו מסתפקים באמירת "תודה" קצרה, בכך שאנו מזכירים יציאת מצרים בקריאת שמע, אך ליל הסדר שהמוטיב המרכזי שלו הוא מסיבת הודיה עלינו להאריך ולפרט, ולכן: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
הגדרת ליל הסדר כסעודת הודיה עשויה להסביר לנו כמה קטעים בהגדה, וכמקובל בליל הסדר נביא ארבע דוגמאות:
א. ההגדה מדגישה כי "אפילו כולנו חכמים…כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". מדוע באמת ולשם מה? מפני שחכמים אלה לא יגיעו לתובנות חדשות בליל הסדר, אבל הם יקיימו בסיפור יציאת מצרים את מצוות ההודיה.
ב. פרשת "ארמי אובד אבי" נראית בלתי קשורה להגדה, שהרי היא שייכת לווידוי ביכורים. ברם, היא מדגישה שכמו שהבאת הביכורים היא טקס של הכרת תודה, כך ליל הסדר. יתרה מזו, בשני המעמדים הללו התורה מחנכת לכך שהודיה שלמה דורשת מהאדם להתנתק מהקיום האישי ולראות עצמו כחלק מכלל האומה, להתנער לרגע מההווה, ולראותו בפרספקטיבה של אלפי שנים מנקודת ההתחלה הקשה ועד נקודת התכלית הנכספת.
ג. מזמור קל"ו בתהילים המכונה "הלל הגדול" חוזר 26 פעמים על המילים: "כי לעולם חסדו". לשם מה נועדו החזרות הרבות, המיותרות לכאורה? מושג ההודיה עונה על כך, שכן הפירוק לגורמים של התודה ל-ה', הופך את ההודיה מסתמית ולאקונית לעמוקה ומקיפה, שבה אנו נותנים את הלב לפרטי פרטים.
ד. הפיוט "דיינו" מעורר כמה פעמים את השאלה: האמנם דיינו? האם אפשר היה להסתפק ביציאת מצרים בלי קריעת ים סוף, או בלי סיפוק צרכינו במדבר? האם די היה בכך שקרבנו להר סיני בלי שנתן לנו את התורה? אכן לא די בכך כדי לשקוט על השמרים ולומר שהכול הסתדר, אולם דיינו בכל אחת מהטובות כשלעצמה כדי לחייבנו בהודיה.
כיום, בהיותנו בחברת שפע, גדל דור שמתרגל לקבל נוחות ורווחה כמובנים מאליהם, ותחושת הכרת התודה על כל מה היש מתקהה אצלו.
מספרים על בן במשפחה אמידה שניגש לבקש מאביו במוצ"ש את מפתחות הרכב מאביו. אחרי משא ומתן ממושך, התרצה האבא ורק הוסיף: "אל תחזור מאוחר מדי". אמר לו הבן: "אל תגיד לי מה לעשות"…
לפעמים גם האבות והאימהות נותנים בעניין זה דוגמה שלילית. מספרים על אבא שהילד שלו ניצל מטביעה, והוא חיפש את האיש שהציל את חיי בנו. משמצא אותו, התחמק האיש מפניו ואמר בצניעות: "אין צורך, באמת שאין צורך להודות לי, רק עשיתי מה שכל אדם צריך לעשות". אמר לו האבא: מי רוצה להודות לך, תגיד לי אפוא הכובע שלו…?"
הכרת תודה היא ערך שחשוב להרגיל בו את עצמנו, ומתוך כך גם את ילדנו ונכדינו – להכיר בטובה שמקבלים מבני משפחה, מהמשק, מביה"ס, מהמדינה.
הליקוי בהכרת תודה בא לידי ביטוי גם במישור הלאומי. בשנת השבעים למדינת ישראל ראוי לשים לב לכך שהדור הצעיר אינו מבין את משמעות קיומה של המדינה. הוא נולד לתוכה והוא מקבל אותה כמובן מאליו, גם כאן יש ערך לקיום של "והגדת לבנך"- להעביר ולהבהיר לדור הצעיר היכן היה עם ישראל רק לפני שני דורות, ולהזכיר מה עבר על עצמנו במהלך אלפי שנות היסטוריה, כדי שיכירו בערכה של המדינה בה הם חיים.
ליל הסדר מלמד אותנו "הלכות הכרת תודה" לבורא עולם, שצריכה להיות לחם חוקינו בכל יום תמיד. אכן, יש עיקרון אחד שאין ללמוד ממנו. בפסח אנו מפנים את כל תודתנו לבורא עולם, ומדגישים שה' לבדו הצילנו מפרעה והוציאנו ממצרים, הוא ולא מלאך ולא שרף ולא שליח. הכרת התודה של פסח היא ייחודית בעניין זה, שכן בדרך כלל יש להכיר תודה גם לבני אדם. כך, בפורים, לדוגמה, אנו מכריזים: "…ברוך מרדכי… ברוכה אסתר, וגם חרבונה זכור לטוב" (שו"ע, או"ח, תר"צ טז). בניגוד להגדה של פסח המעלימה את משה רבנו, המגילה של פורים מגוללת בפירוט רב את פועלם של מרדכי ואסתר.
הכרת תודה לבני אדם הראויים לכך איננה באה על חשבון הכרת התודה ל-ה', אלא מהווה המשך לה. זוהי מחווה אנושית אלמנטרית שערכה ביחסים בין בני אדם לא יסולא בפז. הכרת תודה לבני הזוג, להורים ולילדים בונה יחסים טובים ומתוקנים בבית, הכרת תודה כלפי חברים לעבודה ולקהילה יוצרת התנהלות בריאה ונעימה בחברה, והכרת תודה לאנשים זרים העושים עבודתם נאמנה תורמת לאווירה טובה ולתחושות טובות אצל כולם. הגננת, המורה, המאבטח, הנהג והעובד הזר ראויים לאמירת תודה.
הודיה לבורא עולם כמו גם הכרת תודה לבני אדם הם ערכים רבי-חשיבות, המתגמלים את המודה לא פחות מאשר את מי שמודים לו. הם מרגילים את האדם להכיר בטוב שנפל בחלקו, ולראות את חצי הכוס המלאה. לא בכדי הרואה חצי כוס מלאה הוא בראשי תיבות חכם, חכם וטוב לו. הבה נלמד מהבן החכם, ונהיה חכמים כל השנה.
לחם עוני ותעודת עניות
לפני שנים אחדות פנתה עמותת "ידיד" לנציב פניות הציבור ברשות השניה: לא להפוך את פסח לאירוע "הרייטינג של העוני". טענת העמותה היתה שחלק מהחשיפה לממדי העוני ראוי בהחלט, אך חלק גדול ממנה הוא פוגעני ומשפיל. יש בכך הערה של טעם, אולם טעם המרור של העוני גרוע יותר, והחשיבות שיש להעלאת המודעות למצוקה הכלכלית הקיימת צריך לגבור על הסיכונים שבחשיפה לא מבוקרת. דו"חות העוני שמבשרים את בוא חג האביב משתלבים יפה באתוס הבסיסי של חג החרות.
לרגל ליל הסדר שעומד בסימן המספר ארבע, אצביע על ארבע פתיחות של ענייני פסח, שכולן מתמקדות באותו רעיון בדיוק: התחשבות בנצרך. המשנה במסכת פסחים (י, א) פותחת את הפרק העוסק בדיני ליל הסדר בהוראה: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי". ההלכה הפותחת את הלכות פסח בשולחן ערוך (תכט) קובעת: “ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח”. ההגדה פותחת כידוע בהזמנה לכל הרעבים באשר הם: "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח". גם ההפטרה שנבחרה לשבת זו, שבת הגדול מדברת כבר בפסוק השני שלה על המשפט שייעשה בעבריינים שונים, ובהם "עֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר" (מלאכי ג, ה).
העובדה ששלושת המקורות המרכזיים הללו של ענייניי הפסח, וכמותם גם ההפטרה, פותחים באותו עיקרון בוודאי איננה מקרית. משתקף בכך הרעיון שהתחשבות בעני ובנצרך לסוגיו היא ערך מכונן ומרכזי הקשור בטבורו לחגיגת חג החירות. ואכן אחד המסרים המרכזיים של יציאת מצרים הוא הצו המוסרי להתחשבות באחר, ובמיוחד בחלש. התורה חוזרת ומציינת במצוות רבות ושונות כיצד יציאת מצרים צריכה להוות כוח מניע לרגישות כלפי החלש. אם נתמקד בדוגמאות הנוגעות לחלשים מבחינה כלכלית נמצא כי הפסוק המצווה לעזור למי שנמצא בקשיים כלכליים ולמנוע ממנו ליפול: “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ… וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ", מסתיים בהזכרת יציאת מצרים, וכך גם האיסור על נטילת ריבית שנועד בראש ובראשונה להגן על החלשים הנזקקים להלוואות: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" (ויקרא כה, לה-לח). המצווה להימנע מלשעבד את העבד העברי לעבודות עבדות, והחובה לשחרר עבדים ביובל, אף הן מנומקות בזיכרון החוויה של עבדות מצרים: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד"(שם, כה, לט-מב)
הזיקה של מצוות התורה ליציאת מצרים בולטת במיוחד בספר 'דברים', שבו אפילו המצווה לשמור שבת מנומקת ברעיון הסוציאלי שנובע מעבדות מצרים: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם” (דברים ה, יד-טו). אפשר שדווקא אחרי שכל הדור של יוצאי מצרים הלך לעולמו, ודווקא כאשר התקרבו בני ישראל אל הארץ המובטחת, נוצר הצורך להדגיש בפניהם את הזיכרון של מרירות העבדות והגאולה ממנה.
ייתכן עוד שהקרבה אל הארץ, בה עתידים בני ישראל לרכוש נכסים ולשבת איש תחת גפנו יצרה צורך לחדד את חושיהם לרגישות חברתית למי שלא התברכו בנכסי נדל"ן וברווחי הון. כך מופיעות בספר דברים המצוות של מתנות עניים מנומקות במפורש בכך שעליך לזכור "כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". (כד, יט-כב). כך גם מופיעה בדברים החובה להעניק מענק שחרור לעבד ולא לשלחו ריקם: ”וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם פרק טו, יב-טו). בעקבותיה מצווה התורה באופן מיוחד על עשיית משפט צדק לחלשים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם (שם, כד, יז-יח).
הדבר הבולט בכל המצוות האמורות איננו רק הריבוי שלהן, אלא גם העובדה שהתורה מפרשת את טעם המצווה, דבר שלא נעשה ברוב המצוות. טעם זה מכוון אותנו באופן שאינו משתמע לשני פנים למסר הערכי-רעיוני שצריך כל יהודי להפיק מיציאת מצרים. חז"ל המשיכו בקו זה, כאשר קבעו הלכות המגנות על זכויות העובדים דוגמת הגמרא שאומרת: “פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, דכתיב (ויקרא כ"ה) כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים" (בבא מציעא י, א).
אפשר שעיקרה של גלות מצרים ותכלית העבדות בה היו כדי שהעם יעבור את אותו תהליך קשה שיוביל להבשלת ההכרה בסבלם של החלשים. רק מי שעבר בכור ההיתוך של הסבל, הדיכוי וההשפלה מסוגל להיות רגיש לסבלם של חלשים ונזקקים. כיום, כאשר מחד גיסא יש רבים בתוכנו שלא חוו על בשרם כור היתוך של סבל, מחסור ומצוקה, ומאידך גיסא יש כל כך רבים שחיים מתחת לקו העוני, מתעצמת החובה להטמיע את המסרים הסוציאליים של סיפור יציאת מצרים בתודעה, ברגישות המוסרית ובאופני ההתנהגות שלנו.
לא במקרה נקשרו סיפורים רבים סביב חג הפסח לרעיון ההתחשבות בחלש והעזרה לנזקק. כך מסופר על רבי ישראל מסלנט שכאשר נשאל: על איזה דקדוק הלכתי הכי חשוב להקפיד בהכנת מצות מצווה? תשובתו היתה: לשים לב לאלמנה העניה שלא תעבוד מידי קשה. על ר' אייזל חריף מסלונים סופר שראה גביר שהיה קמצן גדול, מנער בהקפדה את כיסיו בערב פסח, כדי שלא ישתייר חלילה פירור חמץ. אמר לו: "אין אתה חייב לבדוק בכיסים שלך, שכן צריך אדם לבדוק עד מקום שידו מגעת, ואילו ידך שלך לעולם אינה מגעת אל תוך הכיס”… דקדוקי חג הפסח עוררו בקרב מנהיגים רוחניים אלה גם את החובה לתת את הדעת לדאגה לחלשים.
כתבות וסקרים שמתבצעים לקראת פסח מגלים מדי שנה את קשייהם של אזרחים רבים להצטייד במזון לפסח, ומעלים מחדש את בעיית העוני. חג הפסח הוא הזדמנות להטמיע בקרבנו את הרגישות למצוקות הכלכליות בחברה הישראלית, לדרוש מהממשלה ולדרוש מעצמנו לעשות יותר כדי שיציאת מצרים תהיה לא רק סיבה למסיבה, אלא גם תניע שינויים סוציו-אקונומיים, ואפילו תגרום ליד להיכנס לכיס.
פסח – חג האהבה – מחשבות ליום טוב ולשבת חוה"מ פסח
ארבעה שמות לו, לחג הפסח: פסח, מצות, אביב וחרות. אני רוצה להציע שם נוסף: חג האהבה. כדי להסביר מדוע בחרתי לקרוא לחגנו בשם זה נעמוד על טיבו מתוך השוואה בינו ובין חגי תשרי. כזכור כבר בספרות חז"ל אנו מוצאים שמעמידים את תשרי וניסן זה מול זה כשני חודשים של חגים, שני חודשים המהווים ראשים של השנה, שני חודשים לגביהם נחלקו רבי יהושע ורבי אליעזר: באיזה מהם התרחשה בריאת העולם, ובאיזה מהם עתידה להתרחש הגאולה העתידה.
בשבת הגדול עמדנו על כך שתשרי הוא ראש לשנה הטבעית, ואילו ניסן הוא ראש לשנה העל-טבעית, הניסית. אולם ההבחנה בין ימי תשרי לימי ניסן הינה שורשית ומהותית גם מהיבט נוסף. חודש תשרי טבוע בחותמה של מידת היראה ואילו בחודש ניסן שולטת מידת האהבה. עיקרו של תשרי בימים הנוראים, שהם ימי יראה ופחד, שכן ספרי החיים והמתים פתוחים, וגורלו של האדם מוכרע בהם מי יחיה ומי ימות.
האדמו"ר מסלונים בספרו נתיבות שלום הולך בכיוון זה כשהוא מסביר את מאמר חז"ל (שבת קיג, ב): "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין". בשבת, מסביר האדמו"ר יש שני סוגים של ציוויים: זכור ושמור. ציוויי זכור מחייבים את העשיה האקטיבית על ידי כיבוד השבת ועונג השבת. ציוויי שמור קובעים את ל"ט אבות המלאכה, את הפעולות שיש להימנע מעשייתן. כוונת מאמר חז"ל היא שיש לשמור את שני המרכיבים כדי להיגאל. שמור, הימנעות מעשיה נובעת מיראה, זכור – עשיה חיובית, נובעת מאהבה.
הוא ממשיך ומסביר ששני מרכיבים אלה מתגלים בשיאם בשתי השבתות המיוחדות שבשנה: שבת שובה היא כנגד בחינת היראה, ואילו שבת הגדול היא כנגד מידת האהבה. האהבה שבשבת הגדול מתבטאת גם בשמה. בעלי הקבלה קוראים למידת האהבה "גדולה", וכך בפסוק: "לך ה' הגדולה – זו אהבה, חסד, ואילו הגבורה – זו היראה.
בחינות האהבה והיראה באות לידי ביטוי מעשי בשתי מידות מרכזיות: הזהירות והזריזות. רמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' מבאר שהזהירות נובעת מיראה, ואילו הזריזות מאהבה. מכאן מובן מדוע חג הפסח תובע מאיתנו כל כך הרבה זריזות. בתשרי אנו הולכים בזהירות, מדברים בזהירות, וכל מעשנו באריכות ובמתינות. בניסן אנו מזדרזים כל הזמן. אפשר לקחת כדוגמא לכך את התפילה – בתשרי מאריכים בה, אנו איטיים, יש לנו זמן, נזהרים ולא נחפזים. בניסן אנו מקצרים בתפילה כאנשים הממהרים שהשעה דוחקת בהם. בעשרת ימי תשובה נמנעים רבים מחתונות, שכן אלו ימי כובד ראש וחשבון נפש, ואילו בימי ניסן נמנעים מאזכרות. בכל ענייני הפסח בולטת הזריזות. את קורבן הפסח הצטוו בני ישראל לאכול בחיפזון. את המצה יש לאפות בחיפזון כדי שלא תחמיץ.
לא במקרה נופלת שבת הגדול בהרבה שנים בפרשת צו. שמה ופתיחתה של פרשה זו: "צו את אהרון", וכדברי חז"ל: "אין צו אלא לשון זירוז". ומעניין הדבר: מצות יש לאפות במים קרים, ואסור להשתמש בפושרים, כדי שלא יחישו את התחמצות העיסה. אולם קרבן המנחה נילוש בפושרין, וזאת משום שכוהנים זריזים הם. אין זה מקרה שהם זריזים, הם הרי הצטוו לברך את עם ישראל באהבה, וכמי שמידתם היא מידת האהבה הם מסוגלים לזריזות.
גדולה היא מידת האהבה ממידת היראה. רואים זאת בקדימות שבפסוק, אך לא רק בכך. חז"ל במסכת יומא שואלים האם תשובה יכולה להפוך זדונות לשגגות, או שהיא אף הופכת זדונות לזכויות. מסקנת חכמים היא שתשובה מיראה הופכת זדונות לשגגות, ואילו תשובה מאהבה הופכת אותם לזכויות.
בכך הסבירו בעלי החסידות את העובדה שלשים את המצות השמורות במים שלנו, מים שנשאבו ממעיינות ונהרות. אל המים האלה השליכו יהודים בתחילת תשרי את עוונותיהם ב"תשליך", ובתהליך התשובה שעשו, הפכו עוונותיהם לשגגות. בחודש ניסן שואבים את המים הללו, מעלים אותם לקדושה על-ידי שמשתמשים בהם לאפיית מצות מצווה, ובכך הזדונות הופכים לזכויות.
על הבדל זה שבין חגי תשרי לחג הפסח יכולים כך אנו לעמוד מתוך שימת לב למעמדם של האגוזים. בראש השנה נמנעים מלאכול אגוזים, משום שאגוז בגימטריה חטא. בליל הסדר, לא רק שאין אנו נמנעים מאכילת אגוזים, אלא כתוב ונוהגים לחלק קליות ואגוזים לילדים כדי לעורר אותם. זאת משום שבימי הפסח אין חוששים מפני החטא, אלא מאמינים בכוחנו להעלותו לקדושה.
בשבת הגדול ביארנו את מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע בשאלה האם הגאולה העתידה תהיה בתשרי או בניסן כמחלוקת עקרונית על מהותה של גאולת העתיד. לפי רבי אליעזר היא תהיה גאולה בדרך הטבע, ולכן זמנה בתשרי, חודש של התחלת מחזור חדש של התנהלות טבעית. רבי יהושע לעומת זאת סבור שהגאולה העתידה תהיה בניסן, והוא חולק מהותית וסובר שתהיה זו גאולה ניסית, כדרך שגאולת מצרים היתה בניסן והיתה בדרך נס ופלא. לאור כל זאת מובן מדוע וכיצד גאולה של תשרי היא גאולה בדרך הטבע, שכן היא תוצאתה של עבודת היראה, הנמוכה יותר, ואילו בניסן הגאולה היא מעל לטבע, גאולה ניסית, הנובעת מעבודה מאהבה, עבודת הפסח.
בשני אירועים בלוח השנה אנו קוראים את הקריאה הגדולה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", במוצאי יום הכיפורים ובסיום ליל הסדר. גאולה זו שאנו מבקשים במוצאי יום הכיפורים היא גאולה טבעית, כשיטת רבי אליעזר שבתשרי עתידין להיגאל, ולגאולה כזו אנו מנסים להיות זכאים מתוך מידת היראה. בסיום ליל הסדר אנו מייחלים לגאולה של ניסן, גאולת רבי יהושע, שיהיו בה ניסים ותבוא במהירות ובזריזות.
שתי הגאולות הללו נרמזות בפסוק החותם את הפטרת שבת הגדול: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". הגדול – רומז לשבת הגדול, והנורא – רומז לימים נוראים.
בניסן אנו מחזקים את אהבתנו לבורא עולם, מראים את אהבתנו למצוותיו, ומממשים את אהבתנו לאורח החיים שהורה לנו. יהי רצון שבזכות זה נזכה ויתקיים בנו: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
אהבה הדדית, וסכנת ההחמצה – מחשבות לשבת חול המועד
בליל יום טוב הגדרנו את חג הפסח בתור חג האהבה, והראנו זאת מתוך הנגדת חג הפסח לחגי תשרי. ראיה ברורה לשיטתנו ניתן למצוא בעובדה שבחג הפסח אנו קוראים במגילת שיר השירים שהיא שירת האהבה שבין הדוד והרעיה. בתשרי לעומת זאת גם אחרי שבעת ימי חג הסוכות שבהם יש לקיים מצוות ושמחת בחגך, כאשר מגיעים לשמיני עצרת ושמחים בשמחת התורה, אנו קוראים את מגילת קהלת, שמובילה אל המסקנה: "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".
באיזו אהבה מדובר האם הדגש הוא על אהבת עם ישראל לאלוקיו, או על אהבת ה' לעם ישראל? התשובה היא [כמה בלתי צפוי…]: גם וגם.
חג הפסח מתאפיין בהתעוררות האהבה, ומדובר באהבה דו-צדדית: הן מצד כנסת ישראל לקב"ה, והן מצד הקב"ה לכנסת ישראל. אהבת עם ישראל מתגלמת בדברי הנביא: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר…" עם ישראל גילה את אהבתו לאלוקיו, כאשר היה מוכן לצאת ממצרים בלי להצטייד בכל הדרוש להליכה בדרך ארוכה במדבר, "וגם צידה לא עשו להם", מתוך האמון המלא שנתנו באלוקיהם.
אהבת הקב"ה באה לידי ביטוי קודם כל בעצם הגאולה, כאשר הוא גאלם בחמלתו הגדולה על אף שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה. מעבר לכך היא משתקפת בכך שה' גאל אותנו בחודש האביב, וכדברי רש"י (שמות יג, ד): בחדש האביב – וכי לא היו יודעין באיזה חדש, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים. וכן הוא אומר (תהלים סח ז) מוציא אסירים בכושרות, חדש שהוא כשר לצאת.
האהבה ההדדית הזו שבין עם ישראל ואלוקיו משתקפת ברעיון הידוע שאמר רבי לוי יצחק מברדיטשב, אשר דיבר על שני שמותיו העיקריים של החג. כידוע התורה קוראת לחג שלנו חג המצות. חג הפסח חל למעשה בי"ד ניסן, ערב פסח שלנו כאשר שחטו את הקורבן, ואילו בליל ט"ו כאשר אנו מתחילים בליל הסדר, מתחיל למעשה חג המצות. אולם בפועל, עם ישראל קורא לחג בשם חג הפסח, ובכך התחילו כבר חכמי המשנה והתלמוד שדיברו על ערבי פסחים, ובעקבותיהם ראשונים שהזכירו את "חול המועד פסח", "אסרו חג פסח" ועוד. מה הסיבה לכך שהתורה מקפידה על השם חג המצות ואילו עם ישראל קורא לו חג הפסח?
אמר על כך רבי לוי יצחק מברדיטשב, שבכך הקב"ה משבח את ישראל, ואילו ישראל משבח את הקב"ה. התורה קוראת לחג בשם חג המצות כדי לציין את האמונה והביטחון ואת האהבה של כנסת ישראל לה' שהיו מוכנים לצאת לדרך בלי כל צדה והכנה, וזאת מתוך אמונה בבורא עולם. עם ישראל לעומת זאת קוראת לחג בשם חג הפסח כדי להזכיר את אהבה הקב"ה לעמו שפסח על בתי בני ישראל בנוגפו את מצרים, ובעוד אצלם, אין בית אשר אין שם מת, בבתי ישראל לא נפגע איש.
דבר דומה אנו מוצאים כבר בקורבן הפסח במצרים. ה' אומר לבני ישראל לתת מדם הקורבן על המזוזות ועל המשקוף (שמות יב, ז), ואילו משה אמר לבנ"י: והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות" (שם, כב). מדוע שינה משה מדברי ה'?
התשובה היא שהמשקוף מסמל את ההשגחה העליונה, הנשקפת מלמעלה, ואילו המזוזות מסמלות את משה ואהרון, העומדים על הקרקע. ה' מתוך חיבתו אליהם הקדים את משה ואהרון, ואילו משה מתוך אהבת ה', הקדים את הקב"ה.
האהבה ההדדית שבין עם ישראל ואלוקיו מוצאת את ביטויה היפה בשיר השירים, שירת האהבה שבין הדוד והרעיה. שירה זו של אני לדודי ודודי לי מבטאת את ההדדיות שבאהבה. ברם, מוצאים אנו בשיר השירים לא רק את פסגות האהבה, כל נסיקותיה ונשיקותיה, אלא גם את הנפילות וההתרסקויות אל מצולות ומשברים. כך מדובר בשיר השירים בין השאר גם על החמצה גדולה שאירעה לרעיה ביחסיה עם אהובה:
(ב) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: (ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. (שה"ש ה).
מה קרה באותו אירוע לא נעים בו הרעיה נמנעה מלפתוח לדודה? מדוע באמת היא לא פתחה, אחרי שכה חשקה בו? רש"י פירש שמדובר על התקופה ההיסטורית של שלהי הבית הראשון, כאשר עם ישראל היה שקוע עד צווארו בעבודה זרה, ולכן נמנע מלפתוח את הדלת לאלוקיו. רוב המפרשים מסבירים שהביטוי הציורי של שיר השירים מתאר את עצלותה של הרעיה. עם כל הרצון העז שלה, יש בה עצלות, שבגינה היא איננה פותחת לדודה (רשב"ם לדוגמה).
ייתכן שלא מדובר בדיוק בעצלות, אלא ברדיפת הנוחות, שהיא קרובת משפחה של העצלות. הרעיה אומרת: לבשתי כבר פיז'מה, אין לי חשק לקום לפתוח. אפשר גם שזו דעיכה זמנית של התלהבות שהיתה לרעיה לפני כן. רגשות אהבה יודעים עליות ומורדות, והדוד הגיע בדיוק בזמן של ירידה.
איך שלא נסביר את העניין מבחינת הרעיה מדובר בהחמצת הזדמנות בלתי חוזרת:
(ה) קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל:
(ו) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי:
תופעה זו יכולה להתרחש בחיינו, כאשר חרף כל הרצון הטוב, לא פעם אנו מחמיצים הזדמנויות. חג הפסח הוא חג ההתמודדות עם החמץ, התמודדות נגד ההחמצה. כיצד מתמודדים בחמצת העיסה? יש לכך שתי דרכים: ללוש ולאפות בזריזות מירבית בטרם הבצק יספיק להחמיץ, או להתעסק בו על ידי לישה מתמדת, שכן כל עוד לשים את הבצק אין הוא יכול להחמיץ. שתי הדרכים דורשות מאמץ ומחייבות השתדלות.
על הפסוק ושמרתם את המצות אומרים חז"ל: אל תקרא מצות אלא מצוות, מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה".
בכל דבר בעל ערך וחשיבות בחיינו עלינו לדאוג שלא להחמיץ את ההזדמנות. שלא להימשך אחרי הנוחות והעצלות, שלא לתת להתלהבות לדעוך, ולא להימנע מהשקעת מאמץ. וכך נוכל לממש את שאנו אוהבים, לאהוב את שאנו מממשים, ולהפיק הרבה יותר מההזדמנויות שהקב"ה מזמן לנו.
חרות וסדר בליל בידוד וסגר (פסח תש"ף)
דומה שמעולם לא עמדנו בפני פרדוקס גדול כל כך בחיינו הדתיים: אנו עומדים לחגוג את חג החרות, כאשר אנו משוללי חרות, כפי שלא היינו מעולם. אמנם, החרות האישית שלנו, לכאורה, איננה רלוונטית, שכן אנו חוגגים בפסח את החירות הדתית-לאומית שהושגה ביציאת מצרים. אולם יציאת מצרים אמורה להעניק השראה גם לחירות האישית, ולהשפיע גם על הקיום של האדם כאינדיבידואל. אנו אומרים בהגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא", ושואפים להתחבר למושג החרות ממקום משמעותי עבורנו, והמקום הזה כעת הוא אנטי תזה לחרות. צו בריאות הציבור כלא אותנו בבתים, אין יוצא ואין בא, איננו יכולים ללכת לעבודה או לבקר הורים, לבצע קניות או לעסוק בתחביבים, ומתוך כך אנו עומדים לחגוג עוד מעט קט את היותנו בני חורין. האם סתירה זו ניתנת ליישוב?
התשובה בהחלט חיובית, משום שהחרות האישית אינה טריטוריאלית אלא תודעתית. עבדות וחרות אינן נמדדות לפי השאלה מה האדם עושה, אלא לפי השאלה למה הוא עושה את מה שהוא עושה. אם אדם אינו יוצא מביתו בימי הקורונה הללו, בגלל שהוא חושש מהמשטרה, הוא באמת לא בן-חורין, שכן הימנעותו מלצאת נובעת מכפיה חיצונית. אולם אם הוא עושה זאת מתוך שכנוע פנימי שזה הדבר הנכון בימים אלה, הוא בן-חורין לחלוטין, שכן הוא פועל מתוך רצון אישי לחלוטין.
רעיון זה משתקף יפה בסיפור הקלסי על רבי לוי יצחק מברדיטשב שפעם בערב פסח יצא לשוק ושאל סוחרים גויים: האם יש להם סחורה שהם הביאו מארצות אחרות ולא שילמו עבורה את המכס. "בוודאי אמרו, ועוד איך?!" לאחר מכן פנה לכמה יהודים ושאל אותם: "האם יש להם חמץ בבית?" "חס וחלילה, ענו היהודים, "אף לא פירור". פנה רבי לוי יצחק לה' ואמר: "רבש"ע ראה כמה צדיקים בני עמך. מלך רוסיה למרות כל שוטריו ובתי הכלא הנוראים שלו לא מצליח למנוע הברחות, ואילו בני ישראל, כיוון שכתבת בתורתך "לא יראה לך חמץ", בלי משטרה ובלי בית סוהר, עושים כל שביכולתם כדי שלא יישאר אפילו פירור אחד. ראה כמה מחבבים הם את המצוות".
משמעות ההיבט התודעתי של החרות הוא שעיקרה טמון בחרות הרוח, ולא בחופש התנועה או הפעולה. הראי"ה קוק עמד על כך כשכתב: "אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו היא מלאה חירות, ולהיפך: בן חורין שרוחו היא רוח של עבד. החירות הציביונית היא… להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו" (היסוד, ניסן תרצ"ה, גיליון קכו-קכז).
ברוח זו התבטא נתן שרנסקי, שמצוטט כפי שפנה אל השופט שגזר עליו עונש מאסר בסיביר ואמר: "אתה השופט חושב שהנך חופשי, כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך, ואילו אני אהיה משועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך, שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמתי, כיוון שרוחי תישאר חופשית, ואדע שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי".
ליל הסדר הקרוב, שהנו גם ליל סגר, בו יושבים בדד בחיק המשפחה הגרעינית, ולא מתפזרים לחוויה משפחתית או חברתית, מהווה הזדמנות לבחון עם עצמנו ועם הקרובים לנו ביותר באיזו מידה אנחנו בני חורין ברוחנו, עד כמה אנו מצליחים להשתמש בבחירה החופשית שלנו, כדי שבשנות בגרותנו נמשיך להתפתח באישיותנו, להשתפר במעשינו ולהתקדם בעולמינו הרוחני.
השם "מצרים" רומז, כידוע, למילה: "מיצרים", ובליל הסדר ראוי לכל אדם לתת את הדעת על היציאה מן המיצרים השונים שמגבילים אותו באופן אישי. לבחון הרגלים שהתקבעו במשך שנים, תגובות אוטומטיות או מעשים ממכרים, ולבדוק האם אנו לגמרי בני חורין. הסדר האינטימי עשוי להיות גורם מזמן לדיון במיצרים שתוחמים אותנו, ולהוות קרש קפיצה לגיבוש אסטרטגיה מתאימה כדי להיחלץ מהם.
בתשובתנו לבן הרשע נאמר כולנו את הפסוק: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". ליל הסדר השנה הוא הזדמנות מאתגרת עבור כולנו לברר מה עשה ה' לי. מה משמעות יציאת מצרים בשבילנו, ומה עלינו לעשות עוד לשם מימושה בחיינו. יציאת מצרים היא סיפור של משבר קיומי, שהפך למשבר לידה לעם ישראל. גם ליל הסדר דהשתא צריך להפוך בחיינו מלילה שעננת המשבר הקיומי מרחפת עליו, לאירוע רוחני מכונן של לידה והתחדשות.
